התושבים גורשו, בדובר צה"ל טוענים כי "לא זוהו אירועי אלימות"

"המשטרה והצבא היו מעורבים. הם תמכו במתנחלים, גיבו אותם, במקום להגן על הילדים והתושבים". ילדים שגורשו ממוערג'את, באזור שאליו עברו בפאתי יריחו, ב-8 ביולי 2025 (צילום: אורן זיו)

מאות מתושבי הכפר אל-מוערג'את שליד יריחו גורשו בשבוע שעבר, יומיים אחרי שהוקם בקהילה מאחז, ומתנחלים פלשו לבתים, איימו על תושבים וגנבו צאן. אך בדובר צה"ל טענו בפני "שיחה מקומית" כי "לא התקבלו דיווחים על אירועי אלימות סמוך לעזיבת הפלסטינים".

>> מתנחלים הקימו זולה, וקהילת אל מוערג'את נאלצה לברוח

הגירוש – שבמהלכו נכחו, על פי תיעודים ועדויות, תושבים וחיילים – אינו נחשב מבחינתם ל"אלימות". בדו"צ הוסיפו כי "לפני עזיבתם ובמהלך השבועות האחרונים התקבלו דיווחים על אירועי חיכוך בין פלסטינים לאזרחים ישראלים באיזור הכפר מוערג'את שבחטיבת הבקעה. כאשר הגיעו למקום כוחות צה"ל, לא זוהו אירועי אלימות.

"לאחר דיווח על התפנות חלק מתושבי הכפר, האירוע הועבר לטיפול משטרת ישראל. כוחות הביטחון פועלים במרחב על מנת לשמור על ביטחון כלל התושבים".

הפלסטינים שגורשו מתארים תמונה אחרת לגמרי. "למרבה הצער, המשטרה והצבא היו מעורבים. הם תמכו במתנחלים, גיבו אותם, במקום להגן על הילדים והתושבים", העיד ג'מאל מאליחת, תושב הכפר, אחרי הפינוי.

השבוע, התושבים התקשו להתאושש מהגירוש הכפוי מהכפר שבו גרו 45 שנה. לפני 1948 הם גרו בנגב, ולאחר מכן הועברו על ידי הצבא לבקעה, שגם בתוכה נאלצו לעקור ממקום אחד לאחר לדרישת הצבא. זהו כעת הגירוש השלישי או הרביעי שלהם, תלוי במשפחה.

התושבים התפזרו באזור הבקעה, כשעשרות מהם, בני משפחת מאליחת, מצאו מקום מקלט זמני בפאתי העיר יריחו. כדי להגיע למקום צריך לעבור ליד בסיס של כוחות הביטחון הפלסטיניים, להמשיך דרך אתר בנייה ענק שבו מוקמת שכונת וילות בשם "Moon", ואז נדרשת עוד נסיעה בדרכי עפר דרך אזורים חקלאיים כדי להגיע ל"מחנה הפליטים" של אל-מוערג'את. במקום ניצבים על גבעה חשופה צריפים שהוקמו במהירות, לצד כמה בתים מבלוקים שכבר היו שם. ממחנה הפליטים המאולתר ניתן לראות, במרחק של כמה קילומטרים, את הכפר הריק שממנו גורשו. "זה כואב", אומרת עאליה מאליחת.

"הם השתלטו על בתים והעיפו בכוח את המשפחות. הלילה היה מבעית". ג'מאל מאליחת באזור בפאתי יריחו, שאליו עברו משפחות שגורשו ממוערג'את, ב-8 ביולי 2025 (צילום: אורן זיו)

בגבעה שבה התיישבו המגורשים אין תנאי מחיה בסיסיים כמו מים, חשמל, ביוב או מערכת חינוך. בכפר שממנו גורשו החיים לא היו קלים, אך היו להם פתרונות מאולתרים לכל הצרכים האלה, כולל מערכות חשמל סולאריות, ובית ספר שהוקם בסיוע מדינות אירופיות.

בסיור בכפר שממנו גורשו השבוע, רבים מהבתים עדיין עומדים על תילם. מחלקם נלקחו החלונות והדלתות, וכן נלקחו כל הלוחות הסולאריים, מכלי המים והשירותים שניצבו במבנה חיצוני. מסביב לבתים עוד מפוזרים חפצים כמו תנור עצים, מזגן נייד ובגדים.

לפי ארגון כרם נבות, בשלוש השנים האחרונות גורשו קרוב ל-80 קהילות ומקבצי רועים בשטחי הגדה המערבית. רוב הגירושים התרחשו מאז תחילת המלחמה. שלא כמו בקהילות אחרות, לתושבי אל-מוערג'את לא היה אפילו זמן להציל חלק מהרכוש, שלא לדבר על לפרק את הבתים כדי להשתמש בחומרי הגלם. הם נמלטו תוך שעות. ליד בית הספר של הכפר נראה ה"מאחז": אוהל עם דגל ישראל וכמה כלי רכב סביבו. ביום שלישי הותקפו במקום פעילים ישראלים, שבאו לוודא שבית הספר, שבו נותר עוד ציוד רב, לא נבזז.

אחד התושבים, בן 75, עזב את ביתו בשנה שעברה לאחר התקפת מתנחלים על בית הספר. ביום שישי הוא שב כדי לעמוד לצד שכניו בעת פינוי הכפר, אך לא עמד במראות וחטף התקף לב. מאז הוא מאושפז בבית החולים ברמאללה.

"אלה היו ימים מפחידים"

ג'מאל סלימאן מאליחת, בן 45 ואב לחמישה, גר במחסה זמני שהקים מלוחות אלומיניום. הוא מספר על הגירוש בזמן שילדיו מסתובבים חסרי מעש, מנסים למצוא מפלט מהשמש הקופחת: "מאז תחילת המלחמה ראינו הרבה יותר מתנחלים, יותר אלימות ויותר גירושים. ראינו מה קורה סביבנו, וידענו שזה יגיע אלינו. אנחנו קוראים ליום הגירוש הנכבה שלנו, הנכבה של קהילת בדואים שוחרי שלום, ללא כוח, מלבד העובדה שאנחנו חיים ומגדלים את הילדים שלנו בצורה הפשוטה ביותר".

ג'מאל מספר מה הוביל לעזיבה (שהתרחשה בסוף השבוע שעבר): "ביום רביעי בלילה היו בכפר עשרות מתנחלים. הם הביאו את הכבשים שלהם, וטענו שזה שטח רעייה פתוח. חלקם היו שיכורים ונכנסו לבתים. אחרים איימו להרוג אותנו. הם השתלטו על בתים והעיפו בכוח את המשפחות. הלילה היה מבעית, לא הצלחנו לישון בכלל, הפחד שרר בכל הקהילה. התוקפים היו חסרי מנוח, הם גנבו כבשים, הכל היה תחת השליטה שלהם. היתה פניקה. חלק מהאנשים הצליחו להציל רק מעט מהדברים שלהם. אלה היו ימים מפחידים.

"זה קרה אף שהיו איתנו פעילי שלום שהגנו עלינו – הם הסיבה שהצלחנו להוציא את הילדים שלנו בבטחה, לא הרשות הפלסטינית ולא המנהל האזרחי. בלעדיהם לא היינו מגיעים לכאן בשלום. הם עשו הכול כדי שנוכל להישאר במקום, אבל הצד החזק תמיד שולט באדמה.

"ההתקפה היתה מרושעת, אכזרית ומתוכננת מראש. הם פשטו על הבתים שלנו, זרקו החוצה נשים וילדים. המתנחלים התנהגו כאילו שאלו הבתים שלהם. ללא אזהרה מוקדמת, ללא צו פינוי. אנשים נותרו בשמש בחוץ, הבתים שלהם לא היו בטוחים, כמו בשטח מלחמה. זה היה חזק מאיתנו".

מסביב למחסה הזמני של ג'מאל היו פזורים השבוע ספות, מיטות וכלי מטבח. הוא לא הספיק לשים בבית המאולתר רצפה או משטח כלשהו שיגן מפני הקרקע הסלעית והלוהטת. במבנה הקטן מצטופפות שבע נפשות. חלק ממנו הוסב למטבח. המזרונים נפרשים רק בלילה. "הילדים חיים פה בתנאים קשים. אין בן אנוש שיכול להצדיק את זה", הוא אומר בשקט.

כמו קהילות אחרות, גם קהילת אל-מוערג'את היא קהילה של פליטים מהנגב. "גרנו פה 45 שנה. אפשר לשאול, למה נשארתם כשידעתם שאסון מתקרב? אני אענה בכנות, כי לא היתה לנו שום אלטרנטיבה", אומר ג'מאל. "אם הממשלה הישראלית היתה נותנת לנו מקום בטוח, היינו עוזבים בשלום. אבל הם לא נשאו ונתנו. הם שלחו את המתנחלים. הם מעולם לא ישבו איתנו".

ג'מאל מספר כי בעבר המשטרה והצבא היו מגיעים כשהתושבים היו מדווחים על תקיפות והטרדות ממתנחלים, אך בשנים האחרונות הם אינם עונים, או שהם מגיעים ועוצרים תושבים. "זו בושה שהצבא מקבל פקודות מילד מתנחל בן 15", הוא אומר.

"אנחנו רק מקווים לשרוד", הוא מסכם. "אין כאן בית ספר, אין תשתיות, מה אנחנו אמורים לעשות?"

"זה טרור פסיכולוגי"

לא רחוק מביתו של ג'מאל נמצא ביתם הזמני של עאליה מאליחת, סטודנטית לתקשורת בת 28, ומשפחתה. הם מתארחים בבית עשוי לוחות אלומיניום ובלוקים של משפחה אחרת. הסיפור שלהם בלתי ייאמן גם בסטנדרטים של הגדה המערבית. ביום שישי, אחרי הגירוש ממוערג'את, הם עברו לפאתי מחנה הפליטים עקבת ג'בר שליד יריחו. בגבעה ממול, נמצא המאחז "חוות הארמונות". ביום שני הגיעו למקום חיילים ומתנחלים. החיילים איימו על משפחתה של עאליה, ואמרו שעליהם לעזוב תוך שעות. כך, המשפחה גורשה פעמיים תוך פחות משבוע.

"המתנחלים הגיעו וניסו לקחת את הכבשים. החיילים הגיעו והקיפו אותנו, לקחו את התעודות והטלפונים שלנו, וליוו את המתנחלים בין הבתים. הם אמרו לנו שיש לנו שלוש שעות לעזוב את האזור, או שנאבד את חיינו. הם ידעו שאנחנו ממוערג'את, הם באו במיוחד בשבילנו, לא ליתר המשפחות במקום. זה טרור פסיכולוגי".

"עכשיו אם מישהו ינסה לחזור, המתנחלים יפתחו עליו באש". אליה מאליחת באזור בפאתי יריחו, שאליו עברו משפחות שגורשו ממוערג'את, ב-8 ביולי 2025 (צילום: אורן זיו)

במקום שאליו עברה עם משפחתה, "אין חשמל, אין מים לשתייה, אין תחבורה". היא אמורה להתחיל את השנה השלישית ללימודיה באוניברסיטה ביריחו, ואין לה מכונית. בעבר, נסיעה מהכפר למרכז העיר יריחו עלתה כ-30 שקל. כעת, אף שהם בפאתי יריחו, הדרך הארוכה בכבישי עפר תעלה יותר מ-50 שקל.

בקהילת מע'ייר א-דיר, הסמוכה למוערג'את, התושבים גורשו במאי, חמישה ימים אחרי שהוקם מאחז בתוך הכפר. במוערג'את זה לקח רק יומיים. "ציפינו למשהו, אבל לא חשבנו שזה יקרה כל כך מהר", אומרת עאליה. "אחרי הפינוי במע'ייר א-דיר הם התמקדו בנו, והצבא היה איתם".

כאשר סיפרתי לה על תגובת דובר צה"ל על כך שלא היתה "אלימות", היא אמרה: "אנשים עזבו בכוח, תחת איומי נשק. הצבא והמתנחלים היו שם כל הזמן, ביחד. אני יכולה לומר לך למה (אמרו כך בדו"צ; א"ז), כי המתנחלים באו עם מזרנים וכבשים ואמרו לצבא, 'לא עשינו דבר לתושבים'. אבל הם התאספו בעשרות ונכנסו לבתים והשתלטו עליהם. אם זה היה רק המתנחלים, פעילי השלום היו מונעים מהם לעשות את זה. אבל כשהצבא מגיע ומכוון עליך נשק ומגן על המתנחלים, אין לך שום ברירה אחרת מלבד לעזוב".

לדבריה, "הצבא מעולם לא הגן עלינו. עכשיו אם מישהו ינסה לחזור, המתנחלים יפתחו עליו באש. האזור כבר לא שלנו. הבתים שלנו בשליטת המתנחלים כעת".