הקרנת "נז"א": בוונציה שמעו את האמת. כאן עדיין מכחישים

באולם שררה דממה מוחלטת. רחל שור ויובל אברהם, במאי הסרט "נז"א", מול הצלמים בדרך להקרנת הבכורה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של ונציה, 10 בספטמבר 2026 (צילום: לוקה קרלינו, אי.פי)

אתמול אחר הצהריים (יום חמישי), שעות ספורות לפני הקרנת הבכורה הפומבית של הסרט התיעודי "נז"א", בעודי מתחבא מהגשם שנחת פתאום על פסטיבל ונציה, פגשתי עיתונאי איטלקי שאני מכיר, איש שמאל מובהק. הוא ראה באותו בוקר את "נז"א" בהקרנה מוקדמת, יחד עם כמה מאות עיתונאים.

למרות שהסרט טוב, הוא אמר לי, לא היו הרבה מחיאות כפיים. ההסבר שלו היה שאנחנו, העיתונאים באיטליה, כבר יודעים שהצבא הישראלי החריב את עזה, הרג אלפי משפחות שלמות, הרעיב אותה. נכון שהסרט הזה זורק מבט על מנגנוני ההרג מבפנים, אבל יכול להיות שעיתונאים זרים לא רואים בו חידוש. אולי ישראלים יבינו את החידוש שבו. העיתונאים האיטלקים מרגישים שכבר ראו הכול על עזה, וחוץ מזה, עזה ירדה מסדר היום. בשנה האחרונה הוא הציע לעיתון שלו לכתוב על עזה, ושוב ושוב נדחה.

האמירה של אותו עיתונאי הדהדה את מה שחשתי במסיבת העיתונאים עם יובל אברהם ורחל שור, שני יוצרי הסרט, שנערכה שעתיים קודם לכן. בתור מי שראה גרסה ראשונה של הסרט הזה לפני חודשים רבים ונשאר מכווץ מול העוצמה שלו, ומצא את עצמו מתכווץ בכל פעם מחדש בשלוש-ארבע הפעמים הנוספות שראיתי גרסאות עריכה מתקדמות שלו מאז, הייתי מעט מופתע, אולי אפילו קצת מאוכזב, מהאווירה הרגועה בחדר.

עיתונאים שאלו שאלות, יובל ורחלי (תרשו לי לכנות אותם בשמות פרטיים, בכל זאת חברים) ענו, גם המפיקים ענו, אבל לא היתה תחושה שהם, העיתונאים, חוו את החוויה העמוקה שאני חוויתי מול העדויות של 24 החיילים והקצינים הישראלים שמספרים בקול שקט, בנימה כמעט מונוטונית, כיצד השמידו את עזה. אולי מה שהשפיע עלי כה עמוקות, אמרתי לעצמי, אולי מה שהשפיע ככה גם על המעטים שראו את הסרט לפני הקרנתו הפומבית, לא עובד על קהל רחב יותר.

השיא נשבר

הידיד האיטלקי שלי טעה. הסרט עבד. ב-80 הדקות של הקרנת הבכורה של "נז"א" (גילוי נאות, שְמִי מופיע ברשימת ה"יועצים" לסרט) מול אולם מלא, שררה דממה מוחלטת, מה שנוהגים לכנות "נשימה עצורה". פה ושם ראיתי אנשים בוכים. וכשהסרט נגמר ונדלקו האורות, נעמדו הצופים ומחאו כפיים, ומחאו ומחאו. יובל ורחלי נראו נבוכים בעליל, אבל מחיאות הכפיים נמשכו. זו מסורת בפסטיבל ונציה, למדתי קודם לכן, למחוא כפיים ארוכות אחרי הקרנת בכורה, אולם הפעם נשבר שיא: 25 דקות, הממושכות בתולדות הפסטיבל, שמתקיים כבר 83 שנה. ואם מארגני הפסטיבל לא היו מבקשים מהצופים לצאת מהאולם, ייתכן שהן היו ממשיכות עוד ועוד.

>> הסרט "נז"א": בלי לדבר על מה שקרה בחושך, לא נראה את האור

"נז"א" הופק על ידי "הגרדיאן", שפרסם במהלך שלוש השנים האחרונות יחד עם "שיחה מקומית" ומגזין 972+ כמה מהתחקירים ששימשו בסיס לסרט הזה. ג'ונתן גלייזר, הבמאי של "אזור העניין" והמפיק שלו, ג'יימס וילסון, היו בצוות ההפקה. פורמלית, ואפילו לא פורמלית, "נז"א" הוא סרט זר. רוב מוחלט של הצופים אתמול באולם לא היו ישראלים, סביר שמעולם לא ביקרו בישראל. סביר מאוד גם שמחיאות הכפיים הממושכות היו תוצאה של מה שהם חושבים על מה שישראל עשתה בעזה, ביטוי לכמעט קונצנזוס באיטליה, וכמובן לא רק בה, ולפיו ישראל ביצעה (מבצעת) ג'נוסייד בעזה. היתה תחושה באולם שמי לא מוחא כפיים לסרט, תומך בג'נוסייד.

במאות התגובות לכתבה שהתפרסמה בוויינט על הסרט, לצד קללות ואיחולי פגע ליוצרי הסרט, עלתה הטענה המוכרת שישראלים עושים סרטים "כאלה", המכפישים את ישראל, ממציאים עליה עלילות אנטישמיות, כדי לזכות באהדה בעולם, כדי לזכות בפרסים. קהל המגיבים הישראלי חי בסוג של יקומים מקבילים. על סרט כמו "נז"א", המציג עדויות חיילים המספרים שהרגו משפחות שלמות ביודעין, שהרסו שכונות על יושביהן כדי להבריח את התושבים דרומה, שירו בפלסטינים רעבים בתור לאוכל, יגיד שמדובר באוסף של שקרים. אבל אם תתפרסם ידיעה שישראל הניחה צינור מים חדש לעזה, התגובות המקובלות יהיו שאין שום סיבה שישראל לא תיתן לעזתים למות מצמא, שאחרי 7 באוקטובר אין בעזה חפים מפשע, שישתו את הים של עזה. במילים אחרות, אין רצח בעזה, אבל אם יש, הוא מוצדק לחלוטין.

ישראלית שוטפת

ואולי במובן זה, הידיד האיטלקי שלי צדק. סביר מאוד ש"נז"א" יזכה להצלחה בחו"ל, הביקורות הראשונות והמשבחות הן אינדיקציה טובה לכיוון הזה ("'נז"א' הוא אחד הסרטים החשובים של זמננו", כתב המבקר של מגזין "ניו יורק"), וייתכן שגם יזכה בפרס "אריה הזהב" בוונציה (את זה נדע בשבת). ועדיין, למרות שבמצב הפוליטי הנוכחי סיכוי קלוש ביותר שיוקרן בהקרנה מסחרית בישראל, "נז"א" הוא סרט ישראלי מאוד, שמי שיבינו אותו הם קודם כול ישראלים.

השפה מאוד ישראלית. מתוך הסרט "נז"א", בהפקת "הגרדיאן" וג'יימס וילסון, ממפיקי הסרט "אזור העניין" (צילום: "נז"א" / "הגרדיאן")

המרואיינים מדברים "ישראלית" שוטפת, לא סלנג, אבל עברית שטוחה למדי, הבוטות של התיאורים שלהם ושל התשובות שלהם לשאלות של יובל – מההודאות החד משמעתיות שהרגו מאות ואלפי חפים מפשע, עד לכך ש"נהנו" ממה שעשו, שאף אחד לא אמר שמה שהם עושים לא בסדר, שיצאו לאבן גבירול בתל אביב לאכול או לבלות עם חברים אחרי משמרת שבה הרגו משפחות שלמות – היא מאוד ישראלית. ככה מדברים כאן. ישר לפנים. לו היו עושים סרט כזה עם חיילים בריטים שהשתתפו במעשי טבח באפגניסטן, סביר שהיו מדברים על מה שעשו עם יותר ניואנסים, אולי היו מעלים שאלות אתיות ומוסריות. לא שהחיילים שהתראיינו ל"נז"א" נטולי מוסר, שאין להם נקיפות מצפון, שהם אנשים "רעים". אם לא היו מרגישים רע, או לכל הפחות לא נוח, עם מה שעשו, כנראה שלא היו מתראיינים. אבל בישראל נהוג לשים את המוסר בצד. מוסר זה לחלשים.

לפני הקרנת הבכורה, אמרתי ליובל, לרחלי ולאחרים כי יש סיכוי שהסרט יצליח לעורר בישראל דיון, אולי לראשונה מאז תחילת מלחמת ההשמדה בעזה, על מה שישראל חוללה שם, על פשעי המלחמה, על ההרג ההמוני, על ההרעבה. אמרתי שיהיה קשה להתעלם מ-24 עדויות מאוד "ישראליות", שמעטים הישראלים שימצאו אותן זרות לחלוטין, גם בניסוח שלהן וגם בתוכנן.

ייתכן שאני טועה ושזה לא יקרה, ייתכן שמבול תגובות השטנה בוויינט, ובוודאי באתרים ובכלי תקשורת אחרים, יצליחו לשמר את מסך השתיקה וההשתקה, יצליחו לשמר את הדואליות הזו, לא היה רצח עם, אבל אם קרה, טוב שקרה. אבל גם ייתכן שלא. אפילו לאותן תגובות בוויינט הסתננו מי שכתבו שאכן ישראל פשעה בעזה ואין טעם להכחיש, שצריך לחקור את הטענות (היו כאלה שכתבו שאולי היו פשעים, אבל לא ראוי לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ).

ואז "נז"א", בלי קשר לפרסים שיזכה, או לא יזכה, בהם, ולקהל בחו"ל שיצפה, או לא יצפה, בסרט בהמוניו, ואפילו בלי קשר לחיזוק דימויה הנפשע של ישראל בחו"ל, יירשם כיצירה שהזיזה משהו בשיח הישראלי הפנימי על פשעי המלחמה בעזה, הסיטה מסך, אם להשתמש בדימוי קולנועי. וזה יהיה הפרס הכי גדול של הסרט הזה.