"הם באו לרצוח אותי, את יעל ואת עודד. אבל אני לא מוותרת"

"לא נשאיר את החברים שלנו שם לבד, וגם לא נוותר על האנושיות שלנו". עודד פאפוריש ועדי כהן, פעילי "מסתכלים לכיבוש בעיניים" שהותקפו על ידי מתנחלים (צילומים: אורן זיו)

בשבוע שעבר ביקר שר התפוצות והמאבק באנטישמיות, עמיחי שיקלי, במאחז עין לציון, שהוקם בג'בל עין עינא, הר בשטח B באדמות הכפר קוסרה. בסרטון שפרסם במהלך הביקור אמר: "אנחנו צריכים להיגמל לחלוטין מהראייה של שטחי A, B ו-C… וזה לא מעניין אותי, טרמינולוגיית אוסלו".

על כך שמאז הקמת המאחז הוא הפך למוקד אלימות שממנו יצאה שורה של תקיפות חמורות – באחת מהן נהרג אמיר עודה (28) לעיני אביו, ופלסטינים ופעילים נפצעו בכמה תקריות נפרדות – אמר שיקלי רק: "כל אירוע לא טוב, כמו שראינו בשבועות האחרונים, הוא משחק נגדנו ופוגע בנו קשה, ואסור לתת נשק בידי האויב".

שניים מקורבנות "חוד החנית של הציונות היום", כפי שהגדיר שיקלי את המאחזים ("מפעל החוות", לדבריו), הם עדי כהן (72) ועודד פאפוריש (51), פעילי קבוצת "מסתכלים לכיבוש בעיניים". השניים הגיעו לקוסרה בסוף פברואר, יום לפני פרוץ המלחמה עם איראן, כדי ללוות תושבים שהותקפו בבתים הסמוכים למאחז וחששו לחזור אליהם.

כהן ופאפוריש הוכו באכזריות באלות בידי ארבעה צעירים רעולי פנים, שרכבו על טרקטורון שהממשלה סיפקה להם. השניים נפצעו באורח בינוני, ופרמדיקים פלסטינים פינו אותם מהמקום; בהמשך הוטסו במסוק מד"א לבית החולים בילינסון. המשטרה עצרה חשודים, אך הללו שוחררו כעבור כמה ימים. בתגובת המשטרה לפניית "שיחה מקומית" לא נאמר דבר על חשודים אחרים במעשה.

פאפוריש שוחרר לביתו לאחר יממה של אשפוז, עם שברים, חתכים וסימנים כחולים בכל חלקי גופו. כהן, חודש וחצי לאחר האירוע, עדיין בשיקום בבית החולים תל השומר, עם אגן ויד שבורים וחבלות בכל גופה. פגשתי את שניהם כדי לשמוע על יום התקיפה, על ההתאוששות ועל כוונתם לחזור לשטח.

כהן מספרת מדוע הגיעו לקוסרה באותו יום שישי: "עודד אמר שמישהו קרא לנו כדי שנחזיר משפחות לבתים, כי בהר למעלה הוקם מאחז, וכבר התלבשו שם על איזה בית גדול ולא נתנו להם לחזור. זו היתה משפחה עם ילדים. הסתבר שיום קודם לכן זרקו אבנים על הבית ופגעו בילדה בת שלושה חודשים. הרסו להם את הבית, כיסחו הכול. אז אמרנו שנעזור להם.

"הגענו, סידרנו להם את הבית. לא השאירו את המקרר כמו שצריך, זרקו את כל האוכל שלהם על הרצפה – זה היה נורא. השכן לידם אמר שהוא מפחד שגם אצלם יהרסו, אז הלכנו אליו. כשהגענו, עודד ירד איתו למטה, ויעל (פעילה נוספת שהיתה עם השניים; א"ז) ואני היינו למעלה (על הכביש; א"ז). פתאום אנחנו רואים טרקטורון נוסע במהירות. הוא כמעט דרס אותי ואת יעל. זזנו הצידה. לא תיארתי בחיים שלי, בחלומות הכי גרועים שלי, שהם ירדו מהטרקטורון המסריח שלהם ויכו אותנו. חשבנו שהם רק יקללו".

כהן מעידה כי באותן שניות הבינה שמשהו אינו כשורה. "צעקתי לעודד, ואחר כך כנראה כבר לא הייתי בהכרה". היא מספרת כי לאחר שהמתנחלים הכו אותה, הם כנראה המשיכו הלאה כדי להכות את פאפוריש. גם הפעילה השלישית הוכתה ונפגעה בגבה, אך הצליחה להתקשר למד"א ולמשטרה, שהיתה בקשר עם הצבא. "היא אומרת להם: 'חבר'ה, יש פה שני אנשים במצב אנוש', והם אמרו שהם לא מגיעים. לא ידעתי בכלל שאני חיה. הם באו לרצוח אותי, את יעל ואת עודד. האנשים האלה איבדו צלם אנוש. ואיפה הצבא? איפה המשטרה?"

לדבריה, הם פונו באמבולנס פלסטיני בזמן שמתנחלים נוספים החלו להגיע לאזור. "כנראה הפלסטינים חטפו כשאנחנו עזבנו. הם גם המשיכו לכפר ליד (ג'אלוד, שם הוצתו בתים באותו יום; א"ז) והרביצו גם שם. משם הגענו לזעתרה. בהתחלה הפלסטינים רצו לקחת אותנו לשכם, אבל מד"א חיכו לנו ליד זעתרה. יעל נכנסה לאמבולנס, ואת עודד ואותי העלו על מסוק ישר לבילינסון. לקחו אותי ל-CT ראש ומשם לטיפול נמרץ. זה מה שאני זוכרת. אחרי כמה שעות כבר הייתי יותר בהכרה, אבל כנראה לא קלטתי, הייתי בהלם. הראש שלי היה מלא דם. היד עד היום דפוקה לחלוטין עם פלטינות. האגן שלי שבור, לא הייתי מסוגלת ללכת".

פאפוריש מספר כי "קיבלנו מקוסרה קריאות מצוקה, שהמתנחלים משליטים שם טרור, אז הגענו לביקור של סולידריות. המקום שעליו השתלטו המתנחלים, הטרוריסטים, נמצא בראש ההר, רחוק יחסית מהבית שאליו הגענו. היינו שם בבית ועזרנו למשפחה לסדר, ולא הרגשנו סכנה מצד המתנחלים באותו זמן. באיזשהו שלב זיהינו מתנחל שתצפת עלינו מראש ההר, אבל זה לא ממש הטריד אותנו. בכל פעם שכיוונו עליו את הזום (של המצלמה; א"ז), הוא מיד הסתתר".

לדבריו, לאחר כשעתיים הם המשיכו לבתים של תושבים אחרים. "הבית היה במעלה דרך כורכר, ולא ראינו בזה סכנה גדולה מדי. עלינו איתם (עם התושבים; א"ז) במכונית שלהם והגענו לבית. שתי הפעילות שהיו איתי נשארו ליד הרכב הפלסטיני, ואני דילגתי עם שני התושבים מעל איזה גשרון קטן שמוביל לבית. מהר מאוד שמענו את הטרקטורון, וגם הפעילות קראו לי, אז דילגתי מעל הגשרון וראיתי שהמתנחלים הטרוריסטים נעצרו בחריקת בלמים מול שתי הפעילות. מהטרקטורון ירדו ארבעה רעולי פנים עם אלות והתחילו להכות את הפעילות".

לאחר מכן התוקפים עברו להתמקד בפאפוריש. "התחלתי לסגת, אבל נשאתי מצלמת זום ולא הייתי מוכן לריצה. שניים מהם התחילו לעקוב אחריי, לרדת בעקבותיי ולהכות בי עם האלות שלהם. כשהם רדפו אחריי, הם התחילו לצעוק: 'איפה הערבים? איפה הערבים?'. הם זרקו עליי אבנים. הדומיננטי בהם אמר: 'קח לו את המצלמה', והם תלשו את מצלמת הווידיאו מהיד שלי. כנראה בגלל זה יש לי שברים בזרת ובאגודל. הם ניסו להוריד את המצלמה מהגוף שלי ולא נתתי להם, אז הם הכו אותי גם בראש. בשלב מסוים הם כנראה חשבו שהרגו אותי ופתאום עזבו הכול. את המצלמה הם לא הצליחו לחטוף, אז הם פשוט שברו אותה, השאירו אותה שם וברחו לטרקטורון. הייתי בהכרה מעורפלת, אבל רציתי להמחיש לקבוצת הפעילים שקורה משהו נוראי, אז צילמתי סלפי".

"היכולת שלנו לגונן על הפלסטינים קצת יותר קטנה עכשיו"

חוקרי משטרה ושב"כ הגיעו לבית החולים כדי לגבות עדות מכהן ומפאפוריש. כמה ימים לאחר מכן נעצרו חשודים, אך כאמור הם שוחררו בתוך זמן קצר ולא ידוע על עצורים נוספים.

כהן סיפרה כי שוטר ממשטרת שומרון באריאל הגיע ואמר שהוא בא לשמוע את סיפורה. "סיפרתי לו, והוא אמר: 'אני הולך לחפש אותם ולהעניש אותם'. בשישי בערב היה שם גם שב"כניק. אחרי שלושה ימים מצאו אותם, ואחרי שהיו במעצר שלושה או ארבעה ימים, שחררו אותם. כששמעתי על זה התקשרתי לשוטר ואמרתי לו: 'תגיד לי, לא הבטחת לי משהו?', והוא אמר: 'לא, הם לא אשמים'. אמרתי לו שיש לו את מצלמת הגוף שלי. היא היתה זרוקה על האבנים כשמצאו אותי, והם לקחו אותה".

גם פאפוריש מתייחס לחוסר המעש של גורמי האכיפה: "השב"כ עשו רושם שהם מתייחסים לזה בצורה מאוד רצינית, אבל לפי מה שאני יודע, החשודים שוחררו. הם כמעט רצחו אותנו במכות. לעדי מצפה שיקום מאוד ארוך. אז במבחן התוצאה לא נראה לי שהעבודה שלהם היתה רצינית".

בהקשר זה ניתן לציין כי גם כשמדובר בפעילים ישראלים שנפגעים, לא נראה שגורמי האכיפה מתאמצים להגיע לכתבי אישום. לדוגמה, תיק החקירה בעניין תקיפת הפעיל עודד ידעיה (77), פעילים נוספים, תושבים ועיתונאית במהלך מסיק בכפר ביתא באוקטובר 2025, נסגר לאחר זמן קצר. במקרה של תושבים פלסטינים, יותר מ-90% מהתלונות נסגרות ללא כתב אישום.

"במבחן התוצאה לא נראה לי שעבודת גורמי האכיפה היתה רצינית". חולצתו המוכתמת בדם של עודד פאפוריש, במרץ 2026 (צילום: אורן זיו)

פאפוריש מדגיש את הגיבוי שמקבלים התוקפים מהרשויות, שמאפשר לאלימות להימשך ולהתגבר ברחבי הגדה המערבית. לדבריו, "הארבעה האלה (המתנחלים המכים; א"ז)… אם הם לא היו יודעים שיש להם את כל הגיבוי של הצבא, אז כל הכפר היה עט עליהם והם לא היו יכולים לעשות את זה מלכתחילה. זה מה שהם עושים, גם בדומא וגם במקומות אחרים: הם שולחים לפעמים ילדים. מי שולח ילד שיציק לאנשים מבוגרים? רק מי שבטוח ששום דבר לא יקרה לילד הזה.

"כל פלסטיני שרק מעז להראות רצון להתגונן מוצא את עצמו, במקרה הפחות גרוע, עצור לכמה ימים בכלא בתנאים נוראיים, שבסופם הוא צריך לשלם ערבות – שהיא כופר, כך אפשר לקרוא לזה – ועוד אלפי שקלים לאורך ההליך. אז מי ירצה להתגונן ככה? אני מרגיש שהיכולת שלנו לגונן על הפלסטינים, באמצעות המצלמה, אולי קצת יותר קטנה עכשיו, אבל אנחנו לא נוותר על האנושיות שלנו. אנחנו מקווים שהציבור הישראלי יתעורר ויבין שנעשים פה פשעים שאי אפשר לשתוק מולם, ושצריך לצאת נגדם".

כמו מאות פעילים אחרים, גם כהן החלה את פעילותה בגדה המערבית בעקבות מחאת בלפור ב-2020, אז נחשפה לראשונה למציאות הכיבוש. "נפגשתי עם גיא הירשפלד (פעיל ב"מסתכלים לכיבוש בעיניים"; א"ז)", היא נזכרת. "והוא סיפר לנו על מה שקורה בגדה. זה היה לפני שבע שנים, משהו כזה, ומאז אני פעילה. התחלתי בליווי רועים בדיוק ונועימה (קהילות בפאתי יריחו; א"ז), והיה מקסים, נהניתי. ואז מתנחל התחיל לעשות בעיות, שלח להם את הצבא, אבל אנחנו המשכנו, ליווינו את הרועים כמעט שנה. באיזשהו שלב הם נשברו ומכרו את הכבשים. המשכנו לאל-מוערג'את ועברנו גם לראס עין אל-עוג'א, כי גם שם התחילו לשגע את החבר'ה. שם ישבנו במדפה (מרכז הפעילים; א"ז), והתושבים הפכו לכמו משפחה שלנו. כל כך אהבנו את המקום. זה היה חשוב להם שיהיו שם אנשים".

פאפוריש מספר על התגובות והתמיכה שקיבל, הן מפלסטינים הן מישראלים. "זה באמת קורע את הלב שבאותו ערב קיבלתי הודעות מהפלסטינים שליווינו אותם, והם התנצלו שהם לא יכלו להגן עליי. קיבלתי הרבה תמיכה מחממת לב מהרבה קבוצות של אנשים שלא מגיעים לפעילות ופחות קשורים לכל מה שקורה בגדה המערבית. מצד אחד, זה מאוד מחמם את הלב. מצד שני, אני נדהם עד כמה ההבנה שלהם לא מספיק עמוקה בכל הנוגע למה שקורה שם. הם לא מבינים עד כמה הצבא הוא לא משהו שאפשר לסמוך עליו בעניין הזה. הם שואלים: 'איך לא הגעת לשם חמוש?' או 'איך לא הגעת לשם עם המון אנשים?'. אין לנו המון אנשים".

מכיסא הגלגלים בחצר בית החולים השיקומי בשיבא, שם כהן מתאמנת ללכת מחדש, היא מבטיחה: "אני החלטתי שכשאהיה בריאה, כשאתחיל ללכת, אני יוצאת לשטח להפסיק את הרג הפלסטינים. אני לא יכולה לחיות עם זה. לא יכול להיות שהורגים פלסטינים יום-יום, ילדים, מבוגרים, נשים. אני אולי דפוקה, אבל לא מקובל עליי דבר כזה. ואני אלחם. אני נלחמת להרגיש יותר טוב ולצאת. לפלסטינים כואב פי אלף מה שאנחנו עושים להם. הם מקבלים פי שניים ממני. אני לא מוותרת".

גם פאפוריש מתכנן לחזור לשטח. לדבריו, "למרות הקושי, למרות המשפחה והילדים, אין לי ספק שכאשר אשתקם אחזור לכל המקומות שבהם היינו קודם, מקומות שחטפנו בהם. אנחנו נחזור בזהירות הנדרשת, אבל לא נשאיר את החברים שלנו שם לבד, וגם לא נוותר על האנושיות שלנו. זה פשוט פשע נגד האנושות".

ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "עם קבלת הדיווח אודות מקרה התקיפה הוזעקו למקום כוחות צה"ל, ובהמשך הגיעו שוטרי מרחב שומרון וחוקרי הזיהוי הפלילי במחוז ש"י ואספו ממצאים וראיות. במסגרת חקירה זו, נעצרו מספר חשודים אשר שוחררו בהחלטת בימ"ש, והחקירה עודנה נמשכת".