ההחלטה לכבוש את עזה: כשההפיכה המשטרית פוגשת את הג'נוסייד

החלטת הקבינט היא צעד נוסף לקראת ריקונה של רצועת עזה מתושביה והעברת מה שייוותר ממנה לידי משטר בובות ישראלי. ראש הממשלה בנימין נתניהו במסיבת עיתונאים, ב-10 באוגוסט 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

"התוכניות הישראליות מוכרות, והתקשורת מדרגת אותן בין הקלה למחמירה […] אנחנו מייחלים שתוכנית זמיר תגבר על תוכנית נתניהו, אבל האמת היא ששתי התוכניות מסוכנות באותה המידה ויש להן אותה מטרה". כך כתב עזיז אל-מסרי, אינטלקטואל עזתי שחי עכשיו בקהיר, רגע לפני ישיבת הקבינט שבה הכריעו בעד כיבוש העיר עזה. "עזה כולה כבושה, מרפיח לבית חאנון", כתב אל-מסרי בפוסט שלו, "היא נשלטת על ידי קוואדקופטרים (רחפנים) שעולים 300 דולר וכוחות הצבא נמצאים בשוליה ויכולים להיכנס תוך שעות. משמעות כיבוש עזה היא מסירתה לידי שלטון חדש".

אין בדברים האלה כדי להפחית ממשמעות הדיון בקבינט וההחלטה שנפלה בו "להשתלט" (או בתרגום לעברית: "לכבוש") על העיר עזה ו"לפנות" (בתרגום לעברית: "לגרש") את מיליון הפלסטינים שעדיין חיים בה. אף שמסיבת העיתונאים של ראש הממשלה נתניהו היתה דלה בפרטים, ואף שהוא נמנע – בניגוד להזדמנויות דומות בתקופה אחרונה – מלהזכיר את "תוכנית טראמפ להגירה מרצון", ברור שהחלטת הקבינט היא צעד נוסף לקראת ריקונה של רצועת עזה מתושביה ומעריה, עיירותיה, מחנותיה וכפריה, והעברת מה שייוותר ממנה לידי משטר בובות ישראלי. אין משמעות אחרת להחלטה שהמשטר שיקום בעזה לא יהיה חמאס ולא הרשות הפלסטינית.

המשמעות הטרנספריסטית-ג'נוסיידית של החלטת הקבינט, כפי שהציג אותה נתניהו, עולה גם מההתרכזות בעיר עזה. במסיבת העיתונאים אמר נתניהו כי העיר עזה היא "מרכז הכובד" של חמאס וכי בעבר הצבא נכנס לעזה, אבל "לא התמקד בה". זה, כנראה, אינו נכון. דיר אל-בלח ומה שמכונה "מחנות המרכז" הם האזור היחיד שהצבא לא נכנס אליו עד כה באופן משמעותי. שם – ככל הנראה – נמצאים החטופים, ולכן סביר ש"מרכז הכובד" של מה שנותר מהכוח הצבאי של חמאס מרוכז שם יותר מאשר בעיר עזה, שהופצצה ונכתשה כמעט מהיום הראשון של המלחמה, וחלקים רבים ממנה נכבשו ונהרסו עד היסוד.

נראה שאת ההסבר להתרכזות נתניהו ושותפיו בממשלה בעיר עזה צריך למצוא במקום אחר. רצועת עזה, מזכיר לנו ההיסטוריון דותן הלוי, "היא התוצר המובהק והבולט ביותר של הנכבה הפלסטינית, ויתרה מזו – הפלסטינים החיים בה נאבקו לאורך כל הדרך בכליאתם במרחב הצר הזה", ולכן היא נתפסה כאיום או כדבר מה שיש להיפטר ממנו מאז 1948. ה"הסתננות" בשנות ה-50, תחילת ההתנגדות האלימה אחרי הכיבוש ב-1967, האינתיפאדות הראשונה והשנייה, עליית חמאס ככוח צבאי – כל אלה נולדו ברצועת עזה.

הופצצה ונכתשה כמעט מהיום הראשון של המלחמה, וחלקים רבים ממנה נכבשו ונהרסו עד היסוד. מחנה פליטים בעיר עזה, ב-30 ביולי 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

ישראל, כפי שמספרים הלוי ואחרים, ניסתה "להיפטר" מעזה בדרכים שונות לאורך השנים, אבל במלחמה הנוכחית, האובססיה למחוק את העיר כאמצעי למחוק את הסיפור הלאומי הפלסטיני הופיעה כמעט מהרגע הראשון. "עזה ההיא איננה", כתב כבר בדצמבר 2023 יואב שורק, מהאינטלקטואלים הבכירים בימין, כשהוא מתאר מסע דיסטופי ב-2027 אל עיר שחרבה לחלוטין. הערבים לא נעלמו מרצועת עזה, הוא מפליג על כנפי הדמיון, וח'אן יונס ודיר אל-בלח שוקמו, אבל לעזה הפלסטינים לא הורשו לחזור. "שיבת הפליטים לעזה המשוקמת היתה מתפרשת גם כסוג של ניצחון, וצריבת התודעה של 'הנכּבה השנייה' היתה מאבדת את כוחה", מסביר שורק, "עזה היתה חייבת להימחק".

עמית סגל, איש ימין מעשי יותר, כתב כבר באוגוסט 2024 כי שרים בממשלה לוחצים לפנות את העיר עזה מתושביה. "ההצדקה הביטחונית היא הסרת האיום על ציר נצרים מצפון", כתב אז סגל, "ההצדקה האמיתית היא הזעזוע והייאוש שהדבר יזרע בדעת הקהל הפלסטינית, כשעזה תיפול". מתוך הנחה שנתניהו וסמוטריץ' פועלים לפי היגיון דומה, "השתלטות" על העיר עזה, שתלווה בגירוש תושביה ובהחזרתה אל החולות שמהם צמחה, כפי שפנטז שורק וכפי שנעשה ברפיח, בבית חאנון ובחלקים נרחבים של ח'אן יונס, אמורה להנחית מכת מוות לא רק על הנוכחות הפלסטינית ברצועת עזה, אלא על כל הפרויקט הלאומי הפלסטיני.

אצבע משולשת כלפי הציבור הישראלי

פרשנים צבאיים ומדיניים טענו שיש מרחק גדול בין החלטת הקבינט והמסרים במסיבת העיתונאים החגיגית-עצבנית של נתניהו ובין כיבוש עזה בפועל, וכי ייתכן מאוד שכל המהלך הזה נועד רק להפעיל לחץ על חמאס כדי שיעשה עסקה בתנאים נוחים יותר לנתניהו. זה גם מה שמאמין – או לפחות יוצר רושם שהוא מאמין – בצלאל סמוטריץ', שהכריז שדווקא ההחלטה "להשתלט" על עזה גרמה לו לאבד אמון בנתניהו באופן סופי. אבל לא הייתי מציע לזלזל במשמעות ההחלטה. ההתנקשות בחייהם של אנס א-שריף וצוות "אל-ג'זירה" בהחלט יכולה להעיד על כך שישראל רוצה שיהיו כמה שפחות עדי ראייה וכמה שפחות מצלמות כשהיא תיכנס לשלב הכי רצחני של המלחמה: פינוי תחת אש של לפחות 800 אלף הפלסטינים החיים היום בעיר עזה.

ובכל זאת, אם לחזור למה שכתב אל-מסרי לגבי ההבדלים הזעירים בין תוכנית זמיר לתוכנית נתניהו, נראה שצריך לקרוא את החלטת הקבינט לא רק כהחלטה המכוונת כלפי עזה – אף שאכן תהיה לה השפעה רצחנית אם תמומש – אלא ככזו המכוונת בשלב הזה בעיקר פנימה, כלפי הציבור הישראלי. מעין זיקור אצבע משולשת כלפי דעת הקהל, משפחות החטופים, המפגינים ברחובות, וכלפי כל הממסד הצבאי-הביטחוני. אתם כולכם רוצים לסיים את המלחמה כי אתם עייפים, חלשים – אומרת החלטת הקבינט – אבל אנחנו חזקים, מסתכלים רחוק, ואנחנו מחליטים, לא אתם.

ההחלטה להשתלט על, או לכבוש את העיר עזה התקבלה אף שעל פי כל הסקרים, רוב הציבור מתנגד לה. בסקר אחרון של כאן חדשות (שנוטה לרוב להציג נתונים יותר טובים לימין), רק 28% תמכו ב"הרחבת המלחמה וכיבוש העיר עזה", כלומר בהחלטת הקבינט, לעומת 54% שתמכו ב"סיום מוחלט של המלחמה, נסיגה של צה"ל, שחרור החטופים ושחרור מחבלים פלסטינים". כל כך התרגלנו לרוב הגדול והעקבי לעסקה כוללת לסיום המלחמה עד שהנתונים האלה כבר אינם מפתיעים אותנו, אבל הם עומדים בסתירה מוחלטת לדעה הרווחת כאילו למבצע צבאי מובטח תמיד רוב בציבור הישראלי.

28% תמיכה במלחמה הוא נתון נמוך מאוד גם ברמה עולמית. זה היה שיעור התמיכה בהמשך המלחמה בווייטנאם ב-1971 לפי סקרי מכון גאלופ, שש שנים לתוך המלחמה ורגע לפני שהסתיימה לאחר שהציבור האמריקאי מאס בה לחלוטין. כיוון שנתונים אלה ידועים, מן הסתם, גם לנתניהו ולחברי הקבינט, ההחלטה לצאת למבצע כה משמעותי שיסכן את חיי החטופים ועלול לעלות בחיי חיילים רבים מלמדת על ויתור על מראית עין של מאמץ להשיג קונצנזוס סביב המלחמה.

הבוז לניסיון להשיג קונצנזוס בא לידי שיא ביחס לצבא. המיליטריזם הוא אחד היסודות המכוננים של החברה הישראלית, אולי החשוב שבהם. הוא הביטוי הכי מוחלט של הממלכתיות, הגוף שנמצא מחוץ לוויכוח הפוליטי, "צבא העם", זה שסביבו כולם מתלכדים. זה ניכר במיוחד אחרי 7 באוקטובר, כאשר עשרות האלפים שאיימו לא להגיע למילואים אם ההפיכה המשטרית תימשך, התייצבו למילואים בשיעורים עצומים. למרות הכישלון הברור ב-7 באוקטובר, רמת האמון בצבא נשארה גבוהה, הרבה מעבר לכל המוסדות האחרים כמו מערכת המשפט, שלא לדבר על הכנסת והממשלה.

אבל ההחלטה לצאת לכיבוש עזה התקבלה לא רק נגד עמדת הרמטכ"ל אייל זמיר. היא התקבלה תוך ניסיון ברור לבזות את צמרת הצבא תוך הפיכת הוויכוח, שבדרך כלל התנהל מאחורי הקלעים, לפומבי. עוד לפני ישיבת הקבינט, יצאה מלשכת ראש הממשלה אמירה כי אם הרמטכ"ל אינו רוצה לכבוש את עזה, הוא מוזמן להתפטר. בישיבה עצמה אמר זמיר, לפי הדיווחים, כי המבצע יכניס את החיילים ל"מלכודת מוות", אמירה יוצאת דופן בחריפותה. אולם אף שלצבא אמור להיות מעין מונופול על הקביעה מה מסוכן ומה לא, הקבינט התעלם.

להקריב את הבחירות למען עתיד האומה

מעבר לתוכן עצמו, ברור שהיה פה ניסיון לשדר לצבא ולציבור כולו, כי כללי המשחק השתנו: הממשלה היא לא רק מעל לדעת הקהל ועשרות האלפים היוצאים לרחובות ודורשים "עסקה עכשיו", היא גם מעל ל"ממלכה", למוסדות המדינה. הרמטכ"ל, זה שתמונתו תלויה בבתי ספר, הורד למדרגה של פקיד שאפשר להדיח אותו, גם אם מונה לפני חמישה חודשים בסך הכול. "משפחת נתניהו סימנה אותי, בסביבתו מעוניינים בהדחתי", אמר זמיר בשיחות עם אלופים בעבר ובהווה, לפי עיתון "הארץ".

המהלך שנועד "לאלף" את הצבא באמצעות הכרחתו לצאת למבצע צבאי שהוא מתנגד לו בא במקביל למהלך הנגוע בפלילים של שר המשפטים יריב לוין, להמרות את צו בג"ץ ולמנוע מהיועצת המשפטית לממשלה להיכנס למשרדים המשותפים שלהם בתל אביב. למעשה אפשר לומר, כי בהחלטה לצאת לכיבוש עזה נגד עמדת הצבא ותוך ביזויו ואיום בהדחת הרמטכ"ל, ההפיכה המשטרית פוגשת את הטרנספר והג'נוסייד. הם תומכים זו בזה. צריך להוציא מהמשחק את דעת הקהל ולעקוף את מוסדות המדינה כדי לקדם טרנספר, וצריך טרנספר כדי לחסל את שאריות המוסדות הדמוקרטיים שעוד היו כאן עד עכשיו.

מהלך נגוע בפלילים. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר המשפטים, יריב לוין, בכנסת, ב-13 בדצמבר 2022 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

במובן הזה, גם עצם קיום הבחירות אינו מובטח. אם הצבא אכן ייכנס לעיר עזה ואחר כך ישלים את כיבוש הרצועה, סביר שהמלחמה לא תסתיים לפני המועד הקבוע בחוק לבחירות הבאות, אוקטובר 2026. במקרה כזה, לא מופרך לצפות שהממשלה תנסה להשיג רוב בכנסת לדחייתן בטיעון שאי אפשר לקיים בחירות תוך כדי מלחמה. ב-1973 הבחירות נדחו בחודשיים בגלל מלחמת יום כיפור. גם נתניהו וגם סמוטריץ' חוזרים ואומרים ש"הניצחון המוחלט" בעזה – כלומר חורבנה של הרצועה וריקונה מתושביה – ישנה את גורלה של ישראל לדורות קדימה. לכן, בהחלט ייתכן שהם לא ירצו להרשות למה שהם יראו כרוב מקרי בבחירות, במיוחד אם יתבסס על קולות האזרחים הערבים, להטות את מהלך ההיסטוריה. ביטול הבחירות, או לפחות השעייתן, ייראה כמחיר פעוט מול ההישג הנמצא, לפי הבנתם, בהישג יד.

ההחלטה לצאת לכיבוש עזה היא גם הימור לא קטן מצידו של נתניהו. כבר עכשיו היא מעוררת התנגדות גדולה בציבור. עד עכשיו, המחאה אומנם הוכיחה נחישות והתמדה, אבל לא הצליחה ממש לשבש את החיים במדינה. השביתה הצפויה ביום ראשון אמורה להיות מבחן ראשון, שיבדוק אם הפעם המחאה מסוגלת לעלות מדרגה לכיוון של מרי אזרחי אמיתי, מוחשי, שייצא מתחום הנאומים בכיכר. גם הצבא, שעדיין נהנה ממונופול על הפעלת הכוח, עשוי לשבש את מהלכי הממשלה, אם בסוג של סרבנות אפורה ודחיינות, ואם בהתייצבות גלויה ופומבית של הרמטכ"ל נגד הממשלה, שיכולה ליצור גל הדף נוסף נגדה.

מעבר לכך, קיימת הקהילה הבינלאומית. מתחילת המלחמה ראינו הפגנות ענק במדינות רבות באירופה בסולידריות עם הפלסטינים, אבל הן לא הצליחו להשפיע באופן משמעותי על הממשלות שלהן. כעת, כך נראה, הדברים משתנים. ההכרה במדינה פלסטינית שהולכת וצוברת תאוצה היא צעד בעל משמעות סימבולית בלבד כרגע, אבל היא מסמנת כיוון. יותר ויותר מדינות במערב, וכמובן במזרח התיכון, רואות בהעצמת המלחמה איום ישיר על היציבות האזורית והעולמית, ולפיכך איום על האינטרסים שלהן. וכשהאינטרסים מתחלים לדבר, התותחים לפעמים משתתקים.