בכל זאת קצת אופטימיות אחרי נצחון טראמפ
מתברר שאפשר לעשות גם את מה שנראה בלתי אפשרי, שאופוזיציה ראויה היא דבר שצריך לבנות ולגבש ברצינות, וגם שנתניהו הוא כבר לא המנהיג הכי מביך בעולם
האבל שירד על הפיד השמאלני שלי הבוקר מובן – בחירתו של דולנד טראמפ כנשיא הבא של ארה"ב מעוררת, בצדק, חרדות בסדר גודל אחר. המחשבה שהאיש האלים, הגזען, האנטישמי השוביניסט ומשולח הרסן הזה יחזיק מעתה במפתחות הכפר הגלובלי היא מחשבה מבעיתה. עד כדי חרדה לעתיד האנושות, ולא על דרך המליצה.
מובנות ככל שתהיינה תגובות מסוג זה, לא יהיה נכון להתייחס לבחירתו של טראמפ במונחים אפוקליפטיים. לא רק משום שהתקף חרדה וייאוש הם מקום משתק שמסכל פעולה פוליטית, אלא משום שהדברים, בדרך כלל, הם באמת יותר מורכבים ממציאות של שחור ולבן, והמציאות נוטה להפריך לא פעם גם את התחזיות המוצקות והמבוססות ביותר.
> פי אלף מראה שחורה: איך עיתונאים פספסו את ההצלחה של טראמפ
תומכי דונלד טראמפ חוגגים, כיכר טיימס בניו יורק (נעם ריבקין פנטון / פלאש90)
זה פועל, אגב, לשני הכיוונים: השמאל הישראלי נשטף באופוריה מוחלטת לאחר בחירתו של אהוד ברק לראשות הממשלה ב-99', בחירה שסימנה עבור רבים את סוף העידן החשוך של נתניהו ותחילתו של עידן חדש ומואר. מי האמין אז שיהיה זה דווקא ברק שירעיל כמעט ללא תקנה את היחסים בין המדינה לאזרחיה הערבים, ויקבע את דמות ההנהגה הפלסטינית כאין-פרטנר המוחלט ובכלל יעניק את הפטור הסופי למשא-ומתן רציני כלשהו לקראת סיום הכיבוש. לטוב ולרע, חלק מהמשמעות של מנהיגים היא היחס בין מעשיהם לתקוות ולחרדות שליוו את בחירתם, מצד תומכיהם ומתנגדיהם כאחד.
כאזרחים ישראלים, אנחנו יכולים כמובן להיאחז גם בנחמת הטפשים שכעת ראש הממשלה שלנו כבר איננו המנהיג המופרך והמטורלל ביותר במועדון אליו אנחנו מתיימרים להשתייך. בהשוואה לטראמפ, אפילו נתניהו נראה פתאום כאדם שקול ואחראי ומרוסן.
אבל מעבר לכל זה, בחירתו של טראמפ – גרוטסקית ככל שתהיה – מבטאת את האמונה האמריקנית בצורך בשינוי. את ההבנה ששלטון שנשאר זמן ארוך מדי בידי מפלגה אחת איננו מצב רצוי. במובן הזה, הבוחרים האמריקנים מכריחים את שני המחנות הפוליטיים להישאר כל הזמן דרוכים על המשמר, ולא לשקוע בזחיחות של מי שהניצחון מובטח לו בכיס.
בראיה קצרת טווח, בחירתו של טראמפ נראית כאסון. אבל בראייה רחבה יותר, היא מבטאת דוקא את כל מה שהוא ההיפך מציניות מסרסת ומקבעת; היא מבטאת את האמונה ביכולתו של הציבור לקחת את הגה הספינה ולשנות את כיוון השייט. גם אם כרגע נראה שהאמריקנים החליטו לנווט את הספינה הגדולה הזו הישר אל תוך הקרחון, עצם האמונה ביכולת לנהוג בה היא נכס שקשה להפריז בחשיבותו. זאת ההגדרה שמונעת את שקיעתה של המערכת הפוליטית לניוון שרירים מוחלט.
אם יש לקח אחד שאנחנו, הציבור בישראל, יכולים ללמוד מהדרמה הגדולה הזו שהתחוללה הלילה באמריקה, זה בדיוק זה: שלטון שנשאר תקופה ארוכה מדי בידי מחנה פוליטי אחד צריך להעמיד את הציבור על המשמר. אף קבוצה פוליטית אסור לה שתיקח את השלטון כדבר מובן מאליו. האסון הגדול ביותר של מערכת פוליטית איננו הנהגה גרועה; האסון הגדול ביותר הוא כאשר גם האופוזיציה מפסיקה להאמין בכוחה לשנות את כיוון הספינה, ומפסיקה להילחם בלהט על הזכות להחזיק בהגה.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
