אלימות בהקשר קולוניאלי עלולה להוביל לתרחישי קצה. אפשר להימנע מזה
ההיסטוריה מלמדת שבסכסוך מתיישבים-ילידים, מעגל האלימות עלול להסתיים בהיעלמות המתיישב או בהיעלמות היליד. החלופה לתרחישי קצה אלה טמונה ביכולת ההשתנות של הקבוצה המתיישבת, עצירת תהליכי הקולוניזציה ובניית חברה שוויונית
עשרות שנות מדיניות של "צריבת תודעה" הביאו אותנו עד הלום. חיילים על גבול עזה, 29 בנובמבר 2023 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
"כשהגיע היום המיועד לטבח, ביקרו הפראים רבים מבני עמנו במגוריהם, ותוך כדי הארוחה שלפו, בסימן מוסכם, את נשקם, התנפלו עלינו ורצחו את כל מי שיכלו להגיע אליהם, מבלי לחוס על נשים או ילדים, בתוך הבתים ומחוצה להם. בהתקפה זו נהרגו 347 מהאנגלים משני המינים ומכל הגילאים. הריגת בני עמנו בלבד לא סיפקה את אופיים הבלתי אנושי – הם גררו את הגופות ברחבי הארץ, קרעו אותן איבר מאיבר, ונשאו חלקי גוף במצעד ניצחון".
זהו תיאור של הטבח במושבה וירג'יניה ב-1622, שפתח מלחמה בת 10 שנים בין המתיישבים לילידים. תיאורים דומים, הכוללים רצח חסר אבחנה של גברים, נשים וטף, מעשי אונס והתעללות בגופות אפשר למצוא גם בסכסוכים קולוניאליים אחרים. זהו הכלל, לא היוצא מן הכלל. אין בכך שמץ של נחמה לקורבנות האלימות הזאת, אבל בלי להבין את ההקשר, זו לא תהיה הפעם האחרונה.
מעשי טבח כאלה מתרחשים קודם כל כי בני אדם הם הגרועים שביצירי האל והם מסוגלים לכך. אך סכסוכי ילידים-מתיישבים מועדים לכך במיוחד, כי הדמוגרפיה, כלומר האנשים, הם הנשק. ייהוד המרחב פירושו התיישבות יהודים ודחיקת הפלסטינים – בין אם בהתיישבות זריזה על שרידי הכפרים לאחר מלחמת 1948, או בדחיקת קהילות רועים בגדה כדי להרחיב את אחיזת ההתנחלויות הסמוכות. מכיוון שהאנשים הם הנשק, הם הופכים לייעד בפני עצמו.
הטבח בווירג'יניה, כמו מעשי הטבח שביצעו לוחמים ואזרחים האלג'ירים בפיליפוויל ב-1955, גרר תגובה קטלנית פי כמה של המתיישבים, וכך נכנסו הילידים והמתיישבים לסחרחורת אלימה הולכת ומסלימה. לדינמיקה הזו שני תרחישי קצה אפשריים: היעלמות המתיישב (המודל האלג'ירי, גם אם המתיישבים הרגו 700,000 ילידים בדרך), או היעלמות היליד (ארצות הברית). אך יש גם אפשרות להימנע מתרחישי קצה אלה על ידי תמורת עומק של הקבוצה המתיישבת, עצירת תהליכי הקולוניזציה, הנישול וההדרה, ובניית חברה שוויונית. בניו זילנד האוכלוסייה המקומית הוכחדה ברובה, אך תהליך הנישול נעצר ונותרו מספיק ילידים כדי לקיים קהילה עם זהות קולקטיבית חזקה. דרום אפריקה, למרות הבעיות הרבות, הכי קרובה למודל התמורה.
לאן ילכו הישראלים והפלסטינים? כרגע הכיוון הוא לאחד משני תרחישי הקצה. הטבח של 7 באוקטובר מתפרש אצל הישראלים כמו שהתפרש אצל קהילות מתיישבים אחרים: לרוע מזלם הם ניצבים בפני אויב שאין שני לו באכזריותו. ההתכחשות לאופי הקולוניאלי, והזעם על כל מי שמצביע עליו בעת הזו, הם הצד השני של המטבע. אם אין הקשר, יש רק רוע אינסופי שצריך למגר.
קול ההמון אומר להשמיד את הפלסטינים. מיושבי הדעת תובעים להכחיד את חמאס – יהיה המחיר בחיי פלסטינים אשר יהיה, ובכל מקרה התוצאה בפועל היא הרג בממדי ענק של בני הקבוצה הילידית, והחמרת הסחרחורת האלימה אל עבר אחד מתרחישי הקצה. אם יש לקח אחד חשוב מ-7 באוקטובר הוא שבדינמיקה הזו היהודים בישראל לא חסינים מטבח המוני, וכי עוצמה צבאית ותחכום טכנולוגי לא יכולים לעמוד בפני נחשול שנאה ורגשות נקם. עשרות שנות מדיניות של "צריבת תודעה", "גביית מחיר" ו"מיגור קיני הטרור" הביאו אותנו עד הלום. לכן התביעה "להכחיד את החמאס" במקום להתחיל להשתנות כל כך מסוכנת, לא רק לפלסטינים, אלא גם לישראלים.
תמיר שורק הוא פרופסור במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת פן סטייט
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
