מי פה בעל הבית ומי הרופא שלו

החיים כבר אינם מסודרים לפי החלוקה של יהודים ופלסטינים כשני עולמות נפרדים. הם הסתבכו זה בזה. צוות רפואי בבית חולים, ינואר 2007 (צילום: נתי שוחט / פלאש90)

מה שהתפרץ סביב בית החולים רמב"ם הוא גזענות מבחילה. אבל אם נעצור בתיאור הזה, נחמיץ את הדבר החשוב יותר. הפרשה חושפת משהו עמוק על התנאים שבהם ערבים יכולים להשתלב בחברה הישראלית ועל הקלות שבה השתלבות, שנבנתה במשך עשרות שנים, יכולה להתחלף שוב בחשד.

תלונה על טיפול רפואי היא, כמובן, לגיטימית וצריכה להיבדק. אלא שבמקרה הזה עצם העובדה שהצוות שטיפל בחייל פצוע היה "דובר ערבית" הוצגה כחלק מן התמונה המחשידה. בית החולים בדק את הטענות ודחה אותן. בהמשך התנצל עודד בן עמי בערוץ 12 על שלא הסתייג בזמן אמת מהרושם שנוצר בנוגע למקצועיותם ולמסירותם של אנשי הצוות הערבים.

>> הבעיה לא רק ברמב"ם: 4,000 רופאים ערבים לא מוצאים עבודה

דווקא משום כך כדאי להתעכב על המילים. למה "דוברי ערבית"? מדוע העובדה הלשונית נעשית ברגע הזה לקטגוריה חברתית טעונה?

יש היסטוריה פוליטית שלמה שאפשר לקרוא דרך שלושה שמות שהוצמדו לאותה אוכלוסייה: ערבי פלסטיני, ערבי ישראלי, ישראלי דובר ערבית. כל שם מציע עסקה אחרת עם המדינה, עם החברה היהודית ועם שאלת השייכות לארץ. ובעיקר: כל אחד מהם מאפשר סוג אחר של אזרחות וסוג אחר של פוליטיקה.

שלושה שמות, שלושה מעמדות

"ערבי פלסטיני" הוא שם לאומי. הוא אומר: אני אזרח ישראל, אבל אני גם בן לעם הפלסטיני; חלק מקולקטיב ילידי בעל היסטוריה, זיכרון, זיקה למולדת ותביעה פוליטית.

צריך לדייק כאן. לאומיות איננה זהות עתיקה ונצחית. היא צורה מודרנית של השתייכות קולקטיבית ושל פעולה פוליטית. לפלסטינים יש כמובן שייכויות רבות – מקומיות, משפחתיות, דתיות, ערביות ואחרות – אבל הפלסטיניוּת היא המסגרת הלאומית המודרנית שבאמצעותה הם יכולים להופיע כעם: לדבר בגוף ראשון רבים, לחבר זיכרון להיסטוריה, היסטוריה לתביעה, תביעה לייצוג, וייצוג לשאלות של כוח, זכויות ועתיד.

לכן דה-פלסטיניזציה אינה רק החלפת זהות, שנתפסת כלא נוחה, בזהות נוחה יותר. היא עלולה להיות שלילת הדקדוק הפוליטי שבאמצעותו אדם יכול לומר לא רק "אני מופלה", אלא גם "אנחנו קולקטיב בעל היסטוריה ותביעה". היא נוגעת בעצם האפשרות להופיע כסובייקט פוליטי מודרני.

חילק את החברה הישראלית לארבעה שבטים. הנשיא לשעבר רובי ריבלין, יוני 2025 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

"ערבי ישראלי" הוא עסקה אחרת. הערביות אינה נמחקת, אבל היא עוברת תרגום מלאומיות לאתניות. זה משתלב היטב בדימוי שהציג הנשיא ראובן ריבלין ב-2015: חילונים, דתים-לאומים, חרדים וערבים. כ"שבט", הערבים אינם חיצוניים לחברה, אלא אחד מחלקיה. זהו הישג אזרחי לא מבוטל. אבל הם נכנסים אליה כקבוצה אתנית, לא כעם אחר שהוא שותף ילידי בארץ.

הניסוח השלישי, "ישראלי דובר ערבית", הולך צעד נוסף. כאן אפילו ה"ערבי" נעלם. מה שהיה קודם שם של קולקטיב נעשה תכונתו של הפרט: השפה שהוא במקרה מדבר. יש ישראלי; אחד דובר רוסית, אחר צרפתית ושלישי ערבית. ההגדרה הזו ממירה קבוצה בתכונה אישית.

התחביר הזה מתאים במיוחד לחברות הגירה: צרפתי דובר ערבית, גרמני דובר טורקית, אמריקאי דובר ספרדית. אלא שבמקרה הפלסטיני, מתחולל היפוך היסטורי: היליד מתואר בדקדוק של המהגר. מי ששפתו, משפחתו וההיסטוריה שלו נטועות במקום הופך ל"דובר שפה", ואילו זהותה הלאומית של המדינה נעשית לרקע הטבעי שאינו דורש הסבר.

הדה-פלסטיניזציה אינה מחייבת שהאדם עצמו ישכח מי הוא. הוא יכול להמשיך לדבר ערבית, לזכור את הנכבה, להרגיש פלסטיני ואפילו לומר זאת. מה שנעשה קשה הרבה יותר הוא להפוך את הפלסטיניות ממאפיין ביוגרפי למקור לגיטימי של פעולה פוליטית: מזיכרון לתביעה, משייכות לייצוג, מזהות לכוח.

במובן הזה, לא נכון לתאר את הסיפור הישראלי רק ככישלון "לשלב את הפלסטיניות". המדינה לא עמדה מן הצד מול זהות פלסטינית שבמקרה לא הצליחה להשתלב. אחד ההגיונות העמוקים של בניין המדינה היה יצירת קולקטיב יהודי-ישראלי כריבון, ובמקביל ניהול הפלסטינים שנשארו בגבולותיה כאזרחים שהמשמעות הפוליטית של השתייכותם לעם הפלסטיני מוגבלת. אין צורך להניח לשם כך תוכנית-על אחת מתואמת: חינוך, משפט, קרקע, מנהל, שפה ופוליטיקה יכולים לייצר יחד תוצאה מצטברת.

מהפכת ההשתלבות

אלא שבמקביל התחולל כאן תהליך עצום אחר.

בעשורים האחרונים, וביתר שאת בעשור וחצי האחרון, החברה הפלסטינית בישראל עברה מהפכה של השכלה, מִקצוּע והתמקצעות. לפי נתוני המועצה להשכלה גבוהה, מספר הסטודנטים הערבים יותר מהוכפל – מכ-26 אלף ב-2010 לכ-60.6 אלף ב-2022; ב-2024 כבר למדו במערכת 64,110 סטודנטים ערבים, כ-19% מכלל הסטודנטים בישראל.

מהפכה של השכלה. סטונדטים באוניברסיטת בן גוריון, נובמבר 2025 (צילום: לירון מולדובן / פלאש90)

זו אינה רק סטטיסטיקה של השכלה. הסוציולוגים עזיז חידר ואייל בר-חיים, במאמרם Marginalized Yet Flourishing מ-2022, מתארים את צמיחתו של מעמד ביניים פלסטיני חדש כאחת התמורות המבניות החשובות בחברה הפלסטינית בישראל. השכלה גבוהה, מקצועות עתירי הכשרה ושליטה במרחבים המוסדיים של המדינה נעשו מנועי מוביליות מרכזיים, והולידו שכבה חברתית שחייה קשורים הרבה יותר מבעבר לכלכלה, למוסדות ולשוק העבודה הישראלי.

אבל ההשתלבות הזאת התרחשה בתוך כלכלה שעברה בעצמה ניאו-ליברליזציה: כלכלה שיש לה עניין גובר בהון אנושי, בפריון ובכניסת אוכלוסיות מודרות לשוק, גם כאשר המבנה הלאומי של האזרחות נותר בלתי-שוויוני. מכאן נולד אחד הפרדוקסים שמלווים את הדיון כולו: אפשר לפתוח את שוק העבודה מהר יותר מכפי שפותחים את הקהילה הפוליטית.

מערכת הבריאות היא אולי הביטוי המרשים ביותר למהפכה הזאת. במאמר מ-2025 מראים חוקר הבריאות ברוס רוזן והכלכלן סמי מיעארי כי ב-2023 ערבים היו כ-25% מהרופאים בישראל, 27% מהאחים והאחיות, 27% מרופאי השיניים וכ-49% מהרוקחים. בקרב הרופאים לבדם מדובר בזינוק מכ-8% ב-2010 לכ-25% ב-2023.

אלה מספרים שמשנים חברה. הם מדגימים כי הערבי אינו עוד רק מי שנמצא ליד המוסד הישראלי או מקבל ממנו שירות. הוא נמצא בתוכו, לעיתים בעמדת ידע וסמכות. הוא מאבחן, מרדים, מנתח, מנהל מחלקה, מחליט ומציל חיים.

עם זאת, גם הסיפור הזה אינו ליניארי. בכר זועבי דיווח בשבוע שעבר ב"שיחה מקומית" כי כ-4,000 רופאים ערבים מתקשים למצוא עבודה דווקא כאשר מערכת הבריאות מתמודדת עם מחסור בכוח אדם. ההשתלבות עמוקה, אבל היא אינה מבטלת היררכיות וחסמים, ואינה מונעת את האפשרות שהשערים ייסגרו מחדש.

גם התרבות הפופולרית מאפשרת לראות את השינוי. "ארץ נהדרת", כמעט בלי להתכוון, סיפקה לאורך השנים כמה תמונות של המקום שהחברה היהודית מוכנה להקצות לערבי. חמודי, בעל המסעדה במערכונים, הוא גרסה ותיקה ומוכרת: הערבי החביב שהמיינסטרים היהודי פוגש דרך אוכל, שירות, הומור ויחסים אישיים. הוא אהוד, מוכר, אפילו נחוץ, אבל הוא עדיין בעיקר מי שמארח ומשרת.

סלמה הרוקחת כבר מגלמת משהו אחר. היא אינה רק מספקת שירות. היא בעלת ידע שהלקוח תלוי בו. היא עומדת מאחורי הדלפק כבעלת מקצוע, סמכות ושיקול דעת. ובכל זאת, גם הקבלה הזאת מתווכת דרך קומדיה, מבטא וחביבות, והופכת את המפגש היהודי-ערבי לסיטואציה אישית שקל לעכל.

מה שכינתי בעבר "תופעת הלוסיות" – לוסי אהריש ולוסי איוב – קשור גם הוא לתרבות הפופולרית. השתיים שונות מאוד זו מזו, אבל הן ממחישות דרכים שבהן אדם בעל ביוגרפיה ערבית יכול להיכנס עמוק מאוד למיינסטרים הישראלי. אין כאן זיוף או בגידה מצידן. השאלה המעניינת היא חברתית: אילו גרסאות של ערביוּת יכול המיינסטרים לקבל בלי שהמפגש יהפוך מיד לשאלה פוליטית?

סימנו לה את הגבול. העיתונאית לוסי אהריש, ב-12 במאי 2026 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

זו שאלה חשובה משום שלהשתלבות הזאת יש מחיר.

הסוציולוגים יובל פיינשטיין ומהא שחאדה-סוויטאת הראו כי עובדים ערבים-פלסטינים במקומות עבודה מעורבים מבצעים לעיתים עבודה נוספת שאינה מופיעה בתיאור תפקידם: עבודה רגשית. הם מסתירים רגשות מול בני קבוצת הרוב, מווסתים אינטראקציות ונמנעים ממצבים שבהם זהותם עלולה לסכן אותם. כלומר, השתלבות אינה רק השגת תואר, מקצוע או שכר. היא יכולה לכלול גם למידה מתמדת של איזו גרסה של העצמי מותר להביא לעבודה.

אחרי 7 באוקטובר המחיר הזה נעשה גלוי יותר. הסוציולוגית מהא סבאח-כרכבי וחוקרת החינוך סראב אבו-רביעה-קווידר מתארות כיצד חברי וחברות סגל פלסטינים באקדמיה הישראלית נדרשו לנווט בין שייכות מקצועית למשטרים של שתיקה, פיקוח על דיבור והגבלת הקול הפלסטיני. האקדמיה ובית החולים שונים זה מזה, אבל המנגנון דומה: המוסד יכול להזדקק מאוד לידע של הפלסטיני, ובה בעת לחוש הרבה פחות בנוח עם הפלסטיניות שלו.

בהקשר של רמב"ם, חוקרת מדיניות הבריאות גאדה מג'אדלה הצביעה בשבוע שעבר על הסתירה: מערכת הבריאות תלויה במידה רבה בעובדים פלסטינים, אך לאחר 7 באוקטובר התגברו המעקב, הצעדים המשמעתיים ומבחני הנאמנות כלפיהם. השתלבות מקצועית עמוקה, היא טוענת, אינה מתורגמת בהכרח להגנה על שימוש בשפה הערבית, על הביטוי הפוליטי או על הזהות הפלסטינית.

התמונה הזאת עולה גם מן הדוח "כל הדו-קיום הזה" שפרסמה עמותת רופאים לזכויות אדם: דווקא המערכת המוצגת שוב ושוב כחלון הראווה של השותפות הישראלית כוללת גם מנגנונים של שתיקה, השתקה ושחיקה של עובדים פלסטינים. השאלה, אם כן, אינה אם יש דו-קיום במערכת הבריאות, אלא באיזה סוג של דו-קיום מדובר ומה הוא מסוגל לשאת כשהפלסטיני מבקש להופיע גם מעבר לתפקידו המקצועי.

קיימת אמירה שלפיה ישראל "הצליחה לשלב ערבים, אבל לא את הפלסטיניות שלהם". המציאות חריפה יותר: ישראל בנתה אפשרויות רבות, ולאחרונה רבות מאוד, להשתלבות של פלסטינים כיחידים, ובמקביל מוסדותיה הפוליטיים והלאומיים המשיכו להגביל את האפשרות שההשתלבות הזאת תהפוך להכרה בפלסטינים כקולקטיב בעל כוח. במידה רבה, היכולת להפריד בין האדם הערבי המועיל ובין הפלסטיני הפוליטי היא שאפשרה לשני הדברים להתקיים יחד.

כשהאזרח חוזר להיות "אוכלוסייה מסוכנת"

כאן האירוע ברמב"ם מקבל משמעות רחבה יותר.

בשגרה הפלסטיני מתבקש לעבור דה-פלסטיניזציה: להיות "ערבי ישראלי", ועדיף "ישראלי דובר ערבית". אבל כאשר מתרחש אירוע ביטחוני, מלחמה או סערה לאומית, אותה מערכת חברתית יודעת לזהות בו מיד את הפלסטיני. אלא שזו אינה רה-פלסטיניזציה במובן של הכרה מחודשת בו כחלק מעם. הוא אינו חוזר כבן לקולקטיב שזכאי לייצוג, לזיכרון ולכוח. הוא חוזר כקטגוריית סיכון.

החזירו את הערבי למעמד של חשוד. בית החולים רמב"ם בחיפה, ב-10 במרץ 2026 (צילום: יוסי אלוני / פלאש90)

כלומר, שתי פעולות שנראות הפוכות למעשה משלימות זו את זו: הפלסטיניות מועלמת כאשר היא מבקשת להיות מקור לזכויות ולכוח, ומופעלת מחדש כאשר היא שימושית כמקור לחשד. הפלסטיני אינו נעלם. הוא מועלם כשהוא מבקש לדבר בשם קולקטיב, ומוחזר כשהחברה או המדינה זקוקות לו כחשוד.

זה בדיוק מה שהופך את הביטוי "דובר ערבית" ברמב"ם לחשוב כל כך. בשגרה הוא מציע דה-קולקטיביזציה: אין כאן ערבי או פלסטיני, אלא ישראלי שבמקרה מדבר שפה נוספת. ברגע המשבר, אותה שפה עצמה נעשית סימן שמאפשר לזהות מחדש את הקבוצה שהשם ביקש למחוק.

אבל רמב"ם אינו רק מקום שבו המנגנון הזה נחשף. הוא גם מקום שמפריע לו לפעול.

במאמרם What’s in the Apartheid Analogy?‏ מ-2020 כותבים המשפטן ראיף זריק והאנתרופולוג עאזר דקואר שאפרטהייד, כלומר הפרדה ממוסדת, מתרחש על "רקע של אחדות". "רקע של אחדות" אינו פיוס או הרמוניה. כמעט להפך: ההפרדה נחוצה דווקא משום שקיים עולם שמחובר באמצעות עבודה, שפה, מרחב, כלכלה, מוסדות ותלות.

בית חולים הוא דוגמה מצוינת ל"רקע של אחדות". הוא כורך יחד הכשרה, משמרות, פרוטוקולים, תקציבים, ידע, היררכיות מקצועיות ואחריות. המטופל היהודי אינו רק רואה רופא פלסטיני במסדרון. הוא גם מקבל את סמכותו, מוסר לידיו מידע אינטימי, את גופו ולעיתים את חייו. הרופא היהודי תלוי בעמיתתו הפלסטינית, האחות הפלסטינית תלויה בעמיתיה היהודים. המחלקה אינה יכולה לפעול אלא באמצעות העבודה המשותפת הזאת.

זו אינה אחווה. זו עובדה מוסדית. זה בדיוק מה שהופך את רמב"ם למעניין פוליטית: הוא אינו מוכיח שהסכסוך נעלם. הוא מוכיח שההפרדה אינה שלמה.

יש גם ראיות אמפיריות לכך שהמציאות המוסדית הזאת משנה תודעה. באמצעות הקצאה מעין-אקראית של מטופלים יהודים לרופאים יהודים או ערבים ב-21 מרפאות, הראה חוקר מדע המדינה חגי מ' וייס שמפגש קצר עם רופא ערבי הפחית נטיות להדרה בקרב מטופלים יהודים ואף הגביר את מידת האופטימיות שלהם ביחס לשלום. חשיבות המחקר אינה רק בכך שהוא מצביע על השפעתו של מפגש בין יהודים וערבים: המטופל פוגש כאן אדם ערבי דווקא בעמדה של ידע, מקצועיות וסמכות.

במחקר נוסף מצא וייס שגם מידע על הייצוג הגבוה של ערבים במערכת הבריאות הפחית דעות קדומות, ואף הגביר בקרב יהודים בישראל את הנכונות לקבל ח"כים ערבים בעמדות של סמכות פוליטית.

שתי התוצאות יחד חשובות במיוחד: לא רק האדם הערבי שמטפל בי משנה את האופן שבו אני תופס ערבים. גם הידיעה שמערכת ציבורית מרכזית כבר אינה יכולה להתקיים בלעדיהם משנה את מה שנראה טבעי ואפשרי מבחינה פוליטית.

זו כבר נקודה אחרת לגמרי. השתלבות איננה רק הישג פרטי של הרופא שהתקבל להתמחות או של הרוקחת שקיבלה עבודה. היא יכולה להפוך למשאב פוליטי.

כאשר הציבור כבר מכיר בפלסטיני כסמכות רפואית; כאשר המערכת נשענת עליו; כאשר אדם מפקיד בידיו את גופו ואת חיי ילדיו, נוצר חומר חברתי שממנו אפשר לגזור שאלה פוליטית מטרידה בפשטותה: אם סמכותו של אדם ערבי לגיטימית כאשר מדובר בגוף שלי, מדוע היא נעשית בלתי לגיטימית כאשר מדובר בתקציב שלי, בחוק שלי או בממשלה שלי?

הבין את ה"סכנה" שבשילוב ערבים בפוליטיקה. שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', במסיבת עיתונאים בירושלים, ב-11 במרץ 2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

בזמן הקורונה היה מי שניסה לעשות בדיוק את המעבר הזה.

הקמפיין "שותפים לגורל, שותפים לממשל", המזוהה עם יוזמת "האם ראית את האופק לאחרונה?", הציג רופאים, אחיות ורוקחים ערבים במדי העבודה שלהם כשהם עוטים את המסכות הרפואיות של ימי המגפה. המסכה, שבדרך כלל מסתירה פנים, נעשתה כאן לשלט פוליטי: מאחוריה עמדו אנשים שהחברה הישראלית היללה באותו רגע כמי שנמצאים בחזית המאבק על החיים, והסיסמה דרשה להרחיב את השותפות הזאת מן המחלקה אל הממשלה. ד"ר ארסלאן אבו-מוך ניסח אז את הסתירה בפשטות: אם ערבי הוא שותף לגיטימי במערכת הציבורית החשובה ביותר בשעת חירום, קשה להסביר מדוע נציגיו אינם לגיטימיים בבית הנבחרים.

בצלאל סמוטריץ' הבין היטב מה מונח על הכף. בהתנגדותו ב-2021 לממשלה שנשענה על רע"מ הוא לא דיבר רק על מדיניות. הוא הזהיר כי אם תינתן לגיטימציה לקואליציה עם מפלגות ערביות "שיעורי ההצבעה במגזר הערבי יטוסו למעלה, ובעתיד לא תהיה בכלל אפשרות להקים ממשלה בלעדיהם".

האמירה הזו חושפת בחדות את גבול ההכלה. האיום אינו בכך שהערבים נמצאים כאן. גם לא בכך שהם משכילים או מצליחים. הבעיה מתחילה כאשר נוכחות הופכת ללגיטימיות, לגיטימיות להשתתפות, והשתתפות לכוח שבלעדיו אי אפשר עוד להקים ממשלה.

במשך שנים אפשר היה לתמצת את העסקה במשפט אחד: אתה יכול להיות הרופא שלי, אבל לא השותף שלי בממשלה. האירוע ברמב"ם מלמד שיש מי שמבקשים עכשיו להסיג את הגבול לאחור: להפוך גם את החלק הראשון של המשפט לפחות מובן מאליו.

למה זה אינו רק "הימין"

קל לראות את כל זה כפרויקט נוסף של הימין הקיצוני. ואכן, יש כאן מאמץ פוליטי מובהק לדה-לגיטימציה של האזרחים הערבים ושל נציגותם, ופוליטיקאים מן הימין מיהרו לנצל את אירוע רמב"ם עוד לפני שהטענות נבדקו. אבל אם נייחס את התופעה רק לבן גביר או לסמוטריץ', נחמיץ מנגנון חברתי עמוק יותר.

הסוציולוג ברוך קימרלינג תיאר את היהודיות כמכנה המשותף המרכזי במדינה היהודית האתנוצנטרית. הנקודה אינה שכל היהודים מאוחדים "נגד ערבים", אלא שהגבול הלא-ערבי הוא משאב זמין במיוחד ליצירת סולידריות יהודית: הוא מסוגל להכיל, בדרגות קבלה משתנות, חילונים ודתיים, חרדים וציונים, מזרחים ואשכנזים, ימין ושמאל, ובה בעת להשאיר את הערבי מחוץ לגבול שמגדיר את ה"אנחנו". אנטי-ערביוּת יכולה לעשות עבודה פנימה לא פחות משהיא עושה עבודה החוצה.

בחברה היהודית, לימוד ערבית הוא חלק מ"דע את האויב". שיעור בבית ספר במזרח ירושלים, נובמבר 2006 (צילום: אוראל כהן / פלאש90)

וכאן השפה עצמה נעשית חשובה. חוקר השפה יונתן מנדל מראה במחקריו כיצד לימוד השפה הערבית בחברה היהודית נרתם לצורכי ביטחון.

כלומר, במושג "דובר ערבית" יש מהלך כפול: מצד אחד הוא מוחק את הקולקטיב – אין ערבי, יש רק אדם שמדבר שפה. מצד אחר, עומדת מאחוריו היסטוריה שלמה שבה אותה שפה נותקה במידה רבה מדובריה והפכה גם לידע על "האחר", לכלי זיהוי, מודיעין וסיווג. ברמב"ם שני הכיוונים נפגשים: הערביוּת נמחקת מהגדרת הזהות של האדם, והערבית עצמה משמשת כדי להשיב אותו אל החשד.

כאן גם המושג "המיליטריזציה החדשה" של חוקר יחסי הצבא והחברה יגיל לוי נעשה מדויק במיוחד. לוי מתאר תהליך שאינו מסתכם במקומו המרכזי של הצבא בחברה הישראלית. תפיסות ביטחוניות חורגות מן הצבא ומארגנות את הדרך שבה החברה מפרשת סיכונים, אוכלוסיות ומחלוקות. המיליטריזציה החדשה היא, במובן הזה, גם אזרוח של ההיגיון הביטחוני.

זו נקודה קריטית להבנת מה שקרה ברמב"ם. כאשר שפת הביטחון נעשית שפה אזרחית, היא אינה נשארת בגבול, בצבא או בשדה הקרב. היא יכולה להיכנס למחלקת טיפול נמרץ. ערבית יכולה להפוך מסתם שפת עבודה לסמן ביטחוני. רופא יכול לעבור בתוך שניות מקטגוריית ה"מומחה" לקטגוריה "ערבי". הלוגיקה שבאמצעותה מסמנים אויב מבחוץ מתחילה לארגן גם יחסים בין אזרחים מבפנים.

יש כמובן טראומה יהודית-ישראלית אמיתית ועמוקה בעקבות 7 באוקטובר. אי אפשר וגם אסור לזלזל בה. אבל יהיה מסוכן להפוך "טראומה" להסבר כולל לכל מה שנעשה מאז. לצד הטראומה צמחו וטופחו בחלקים נרחבים של הפוליטיקה והשיח הציבורי גם תודעת עליונות, תשוקת נקם, גזענות אלימה וסגירות פוליטית מבהילה. לקרוא לכל אלה "פחד" משמעו לפעמים לייפות בחירה פוליטית באמצעות שפה טיפולית.

בעקבות 7 באוקטובר הציע הסוציולוג גל לוי את המושג "אזרחות הניתנת למחיקה". הכוונה אינה שהאזרחות המשפטית של הפלסטינים בישראל נעלמת בן-לילה, אלא שההגנה, הלגיטימיות והתחושה שהאזרח הוא בעל זכויות מובנות מאליהן נעשות מותנות ושבריריות.

דווקא משום שהאזרחות הפלסטינית אינה מתבטלת פורמלית, אפשר להתנות אותה שוב ושוב באמצעות מבחני נאמנות, סימון ציבורי וחשד. ברמב"ם האזרחות ה"ניתנת למחיקה" הזאת עומדת למבחן דווקא באחד המוסדות שבהם נדמה היה שהיא יציבה במיוחד.

בתוך אקלים כזה, אפילו עבודה משותפת לאורך שנים, מומחיות ואחריות לחיי אדם אינן בהכרח מגינות על העובד הפלסטיני מפני חזרתו המהירה למעמד של חשוד.

מחביבות לשותפות

כאן כדאי לפנות לשולי דיכטר, מוותיקי מעצבי שדה החברה המשותפת בישראל. גילוי נאות: דיכטר הוא שותפי לייסוד ולהובלה של מרכז ניסאן לחברה משותפת במכון ון ליר בירושלים.

בספרו "מבעד לכוונות הטובות" (הקיבוץ המאוחד, 2014)‏ מתאר דיכטר מסע מן האמונה שקרבה, היכרות, חיבה וכבוד הדדי יצליחו לתקן את היחסים בין יהודים וערבים, אל ההכרה שהשאלה המכרעת נמצאת במקום אחר: במבנה יחסי הכוח.

"מי כאן בעל הבית" היתה סיסמה מנצחת. השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, בכפר תראבין בנגב, ב-31 בדצמבר 2025 (צילום: דודו גרינשפן / פלאש90)

את המפנה הזה הוא ניסח במשפט שכדאי לקרוא שוב דווקא עכשיו: "מבעל בית מסביר פנים, אך נצלני, הפכתי למבקש שותפות שוויונית, שהחביבות ממנה והלאה". כלומר, שותפות איננה גרסה מוצלחת יותר של "יחסים טובים", והיא אפילו אינה מחייבת חביבות. אפשר לריב, להתנגד, להרגיז ולהחזיק בזיכרונות לאומיים סותרים – ועדיין להיות שותפים. מה שמבדיל שותפות מאירוח איננו טיב היחסים בין בעל הבית לאורח, אלא הוויתור על עצם האדנות, על הזכות של צד אחד להחליט לבדו מי נמצא בבית ובאילו תנאים.

לא במקרה אחת מסיסמאות המפתח בקמפיין שהביא להצלחתו של איתמר בן גביר בבחירות 2022 היתה "מי פה בעל הבית". זו אינה רק סיסמת "משילות". היא מרכזת בארבע מילים את השאלה שנמצאת בלב הדיון הזה: האם אזרחות פירושה להיות בן בית, או שאפשר להתקבל רק בתנאים שקובע בעל הבית.

מה שקרה ברמב"ם חמור, במובן מסוים, אפילו מן המצב שדיכטר ביקש להתגבר עליו. לא רק שהערבי נשאר אורח בבית, בעוד האחר מגדיר את תנאי הכניסה אליו. גם מעמדו כאורח מועיל ומוערך ניתן לביטול מהיר. די באירוע טעון, בשפה שנשמעת בחדר או במסע פוליטי ברשת כדי שהמומחיות שנצברה במשך שנים תידחק הצידה.

לכן התשובה לרמב"ם אינה יכולה להיות עוד קמפיין שמזכיר ליהודים עד כמה הרופאים הערבים מצילים אותם. זה חשוב, אבל לא מספיק. גם "דו-קיום" במובן של יחסים נעימים אינו מספיק. הכיוון צריך להיות מוסדי.

ואכן, בעקבות הפרשה פנו רופאים לזכויות אדם, ארגון סיכוי-אופוק, ועדת המעקב לענייני בריאות, מרכז מוסאוא, אגודת הגליל ויוזמות אברהם לגורמים במערכת הבריאות בדרישה שלא להסתפק בגינויים נקודתיים, אלא לקדם "מהלך משותף, מוסדי ומקצועי" להתמודדות עם גזענות ואפליה ולהגנה על עובדים פלסטינים. זהו הבדל מהותי: שותפות אינה יכולה להישען בכל פעם על אומץ ליבו של מנהל שמוכן לפרסם הודעת תמיכה אחרי משבר. היא צריכה להיות חלק מהארכיטקטורה של המוסד.

גם תגובתו של מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב מעניינת בדיוק מן הבחינה הזאת. הוא התייצב בבירור נגד הגזענות ואמר שהקיום המשותף במערכת הבריאות הוא "לא אילוץ אלא אידיאל". אבל באותה נשימה גם אמר כי במערכת הבריאות "אנחנו משילים מאיתנו כל זהות סוציולוגית או אחרת".

כאן מתגלה שוב גבולו של המודל. בוודאי שרופא חייב לטפל בכל אדם ללא אפליה. אבל מדוע מקצועיות מחייבת השלת זהות? האם הרופא היהודי נדרש להפסיק להיות יהודי כדי להיות רופא טוב? האם אישה צריכה להשיל את היותה אישה? מדוע דווקא כשמדובר בפלסטיני, נראה לפתע טבעי לומר שהדרך אל האוניברסלי עוברת דרך השארת הקולקטיב בחוץ?

שותפות חזקה יותר אינה אומרת שאין זהויות בחדר. היא אומרת שהזהויות יכולות להיכנס לחדר בלי לקבוע מי זכאי לטיפול ובלי לקבוע מי בעל הבית.

שותפות היא לאו דווקא דבר חביב. ח"כ איימן עודה במהלך ארוע השקת הקמפיין בעברית של הרשימה המשותפת בתל אביב, אוגוסט 2020 (צילום: אורן זיו)

גם לוסי אהריש מלמדת משהו על הגבול הזה, ולא משום שהיא מציגה את עצמה כפלסטינית. להפך. במשך שנים היא גילמה היטב אפשרות של ערביוּת ישראלית מיינסטרימית, אזרחית ומוכרת. בפברואר השנה היא אמרה בשידור כי "הערבים ינהרו לקלפיות, אינשאללה". התגובה החריפה מימין חשפה שאפילו הפרויקט המתון יותר של "הערבי הישראלי" נעשה בלתי יציב כאשר הוא מפסיק להיות סיפור של הצלחה אישית והופך להזמנה לפעולה קולקטיבית.

זה לב "תופעת הלוסיות". אין פה ביקורת על אהריש או על איוב, אלא מבחן של המיינסטרים עצמו. אפשר לאהוב ערבייה על המסך; אפשר להזדהות איתה; אפשר לראות בה "אחת משלנו". הגבול נבחן באמת כאשר היא אומרת לציבור ערבי: אתם אזרחים, לכו להצביע, השתמשו בכוח שלכם.

כלומר, אפילו אחרי שהפלסטיניות הושארה בצד, גם הערביות האזרחית אינה בהכרח מפלט בטוח כשהיא מבקשת לממש כוח פוליטי.

מן האזרח הכלכלי אל בן-הבית

"ישראלי דובר ערבית" הוא כמעט הסובייקט האידיאלי של העסקה הניאו-ליברלית: הוא יכול להיות מצליח יותר, משכיל יותר, נייד יותר ומעורב יותר בכלכלה ובמוסדות; אבל שוויונו נבחן בעיקר בשאלה עד כמה הצליח להשתלב במשחק הקיים, לא בשאלה אם הקולקטיב הפלסטיני שותף בקביעת כללי המשחק. אפשר להרחיב את השתלבותם של פלסטינים בתעסוקה ובהשכלה, את הניידות שלהם ואת הזדמנויות השוק הפתוחות בפניהם, כפי שכותבת האנתרופולוגית עמליה סער, בלי לפתוח באותה מידה את המבנה הלאומי של המדינה.

האינטגרציה אינה בהכרח מנוגדת לדה-פוליטיזציה. לעיתים היא יכולה להיות הכלי האלגנטי ביותר שלה. במקום עם מופיעה אוכלוסייה. במקום תביעה מופיעים צרכים. במקום שאלת כוח מופיעה שאלת שילוב. במקום שותף אפשרי בבעלות על הבית מופיע דייר מוצלח במיוחד.

חלק גדול מהמחשבה הישראלית על "חיים משותפים" נכתב בעולם שלפני הטבח של 7 באוקטובר ולפני ההרג, ההרס והעקירה העצומים בעזה. אי אפשר פשוט להחזיר היום את אותה שפה כאילו דבר לא קרה. גם דו-לאומיות שאינה מסוגלת לעבור דרך החורבן הזה, להכיר בו ולשאול מחדש מה פירוש שותפות אחרי כל מה שנעשה, תהפוך לסיסמה ריקה.

כבר בדצמבר 2023 שאל ההיסטוריון אבי-רם צורף "איך אפשר לדבר על דו-לאומיות מתוך חורבן". השאלה הזאת נעשתה מאז קשה עוד יותר.

במובן הזה, התלות ההדדית בבית חולים רמב"ם אינה מעידה שכבר פתרנו את הבעיה. ודאי שלא. היא אפילו אינה בהכרח דבר טוב כשלעצמה. גם יחסים בלתי-שוויוניים הם יחסים של תלות. הנקודה היא אחרת: היא מוכיחה שהחומר שממנו יצטרך להיבנות עתיד אחר כבר נמצא כאן.

לא לפתור את התסבוכת באמצעות הפרדה נוספת. יהודים וערבים משתתפים במירוץ של "רצים ללא גבולות" בירושלים, ב-10 בנובמבר 2017 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

החיים כבר אינם מסודרים לפי החלוקה הפוליטית שמבקשת להציג יהודים ופלסטינים כשני עולמות נפרדים. הם הסתבכו זה בזה – במערכת הבריאות, באקדמיה, בשוק העבודה, בערים המעורבות, בשפה, בתרבות, בכלכלה ובמרחב עצמו.

יש גם ניסיון פוליטי להפוך את העובדה הזאת מנקודת מוצא סוציולוגית לעיקרון מדיני. זה מה שעושה תנועת "ארץ לכולם – שתי מדינות, מולדת אחת": היא יוצאת מההנחה שהארץ אינה ניתנת לחלוקה חדשה לשני עולמות אטומים. אפשר כמובן להתווכח על פרטי המתווה שלה, אבל מה שחשוב לענייננו הוא כיוון המחשבה: לא לפתור את ההסתבכות שכבר קיימת בחיים באמצעות הפרדה נוספת, אלא לשאול כיצד מעניקים לה צורה פוליטית שוויונית.

מסלול הדה-פלסטיניזציה מציע לקחת את השותפות שכבר קיימת, לפרק אותה ליחידים מועילים ולהגיד לכל אחד מהם: תהיה רופא, מרצה, מהנדסת, רוקח או כוכבת טלוויזיה, רק אל תביא איתך אל תוך המוסד את ה"אנחנו" הפלסטיני.

המסלול ההפוך מציע לראות באותם חיים משותפים לא תחליף לפוליטיקה, אלא חומר גלם לפוליטיקה אחרת.

מנקודת המבט הזו אפשר להסתכל מחדש על שני המסלולים שהתפתחו בעשורים האחרונים. מצד אחד נבנתה תשתית חברתית צפופה של השתלבות, עבודה ותלות הדדית, ומצד שני נעשו ניסיונות, שונים מאוד זה מזה, לתרגם את האזרחות הפורמלית לכוח פוליטי. הפער ביניהם הוא בדיוק המקום שבו פרשת רמב"ם פוגשת את הסיפור הרחב של הפוליטיקה הערבית בישראל.

המהלך של הרשימה המשותפת ביקש במידה רבה להרחיב את גבולות הפוליטיקה מהר יותר מכפי שהתרחבו גבולות ה"אנחנו" החברתיים והרגשיים של הרוב היהודי. הוא הגיע להישגים, אבל גם נתקל בתקרה ובתגובת נגד. רע"מ ניסתה מסלול שונה, פרגמטי יותר, שהתמקד בסוגיות אזרחיות. אינני מבקש לבקר כאן את רע"מ; עשיתי זאת במקומות אחרים. מה שחשוב הוא שגם כניסה ממשית למשחק הקואליציוני לא ביטלה את המאבק על עצם הלגיטימיות של כוח פוליטי ערבי.

המסלול החברתי-כלכלי הגיע רחוק. הוא הצמיח מעמד ביניים ואלפי בעלי מקצוע, ובנה מוסדות עבודה משותפים ורשת צפופה של תלות יומיומית. אבל התשתית החברתית הזאת לא הולידה שותפות פוליטית בהיקף דומה.

עכשיו יש מי שמבקשים לפתור את הסתירה לא באמצעות התקדמות מן החיים אל הפוליטיקה, אלא באמצעות נסיגה: אם השתלבותם של ערבים עלולה יום אחד להעניק לגיטימציה לשותפות פוליטית, צריך אולי להפוך גם את ההשתלבות עצמה לחשודה.

זו המשמעות העמוקה של מה שהתפרץ ברמב"ם. לכן התשובה אינה עוד חיבה, עוד תמונת "דו-קיום" או סיפור מרגש נוסף על רופא ערבי שהציל חייל יהודי. השאלה איננה אם היהודי יכול לאהוב את הרופא הפלסטיני שלו. שותפות פוליטית אמיתית אינה מבחן באהבה.

השאלה היא אם אותו רופא רשאי להישאר פלסטיני כשהוא מציל חיים; אם הערבית שלו יכולה להיות שפה לגיטימית במוסד שהוא גם שלו; אם הוא מוגן גם כאשר סביבו גוברות החרדה והלאומנות; ואם הסמכות המוקנית לו ליד מיטת החולה יכולה להתקבל גם ליד שולחן קבלת ההחלטות.

במילים אחרות: האם הוא אורח מוצלח במיוחד, או בן בית. החיים כבר חצו את הגבול. לא רק בבית החולים. גם באוניברסיטה, במקום העבודה, בעיר, בשפה, בכלכלה ובמרחב עצמו.

השאלה היא אם גם האזרחות, המוסדות, הדמיון הציבורי והפוליטיקה ידביקו את הפער שנוצר בינם ובין החיים. לא באמצעות מחיקת ההבדלים הלאומיים, אלא באמצעות ויתור על ההנחה שרק צד אחד רשאי להיות בעל הבית. דווקא מפני שהגבול כבר נשחק בחיים, הניסיון לשרטט אותו מחדש צריך לעבור דרך שפתם, גופם ואזרחותם של מי שכבר מזמן חיים משני עבריו.

ד"ר אמיר פאח'ורי הוא סוציולוג ומשפטן, עמית פוסט־דוקטורט באקדמיית פולונסקי ללימודים מתקדמים במדעי הרוח והחברה במכון ון ליר בירושלים. מחקריו עוסקים בין השאר בפוליטיקה הפלסטינית באזרחות הישראלית, בלאומיות וביחסי יהודים-פלסטינים. במכון ון ליר הוא המנהל האקדמי של מרכז ניסאן לחברה משותפת וראש המרכז לחקר לאומיות עמיתה (נכנס). הוא מרצה בתוכנית לתואר שני בלימודי שלום וניהול סכסוכים באוניברסיטת חיפה