הבעיה לא רק ברמב"ם: 4,000 רופאים ערבים לא מוצאים עבודה

מנכ"ל משרד הבריאות גיבה את הרופאים הערבים ברמב"ם, אבל זה לא מספיק. צוות רפואי ברמב"ם, ספטמבר 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

בתחילת השבוע מצאו את עצמם אנשי צוות ערבים בטיפול נמרץ ברמב"ם במרכזה של מתקפה ציבורית. אחיו של חייל שנפצע בלבנון וטופל בבית החולים פרסם טענות קשות על היחס שקיבלו החיילים ובני משפחותיהם מצוות "דובר ערבית". ערוץ 12 הדהד את הטענות, והסערה לא איחרה לבוא.

>> כשהמציאות סודקת את חומות ההפרדה

הנהלת בית החולים בדקה את התלונה והודיעה שלא נמצא לה בסיס, אבל העובדות פחות עניינו את הימין, שמקדם קמפיין נגד נוכחותם הבולטת של אנשי צוות רפואי ערבים במערכת הבריאות. אסנת מארק, ח"כית לשעבר בליכוד, אמרה בערוץ 14 כי צריך "לייהד את המקצוע הזה של רפואה – רופאים, אחים, אחיות. פשוט את מגיעה לבתי חולים ואת מרגישה שאת ברמאללה".

ח"כ משה סעדה מהליכוד מנהל זה זמן רב מאבק נגד מה שהוא מגדיר "אפליה מתקנת" לטובת רופאים ערבים, שלדבריו מביאה לכך שאם בתו תרצה ללמוד רפואה, יעדיפו על פניה את "פאטמה מאום אל-פחם". לאחר הדיווח על מה שקרה לכאורה ברמב"ם, הגל הזה רק התחזק.

לצד המתקפות הגזעניות נשמעו גם קולות רבים אחרים. ביום שלישי השבוע חילקו פעילים יהודים וערבים ברמב"ם כאלף פרחים לעובדים, במקביל לקמפיין תמיכה שעליו חתמו קרוב ל-20 אלף איש. איגודים וארגונים רפואיים פרסמו הודעות גינוי. מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן טוב, הגיע לרמב"ם והעניק גיבוי מלא להנהלה ולצוותים. הוא אמר כי "השיח הגזעני" נגד העובדים הערבים "אינו ראוי", וכי "העבודה המשותפת במערכת הבריאות אינה אילוץ, אלא ערך ומקור לחוסן ולמקצועיות".

הגיבוי חשוב, אך הוא מטפל רק בחלקה הגלוי של הבעיה. למרות הדברים היפים של בר סימן טוב, המציאות היא שאלפי רופאים ערבים שסיימו את לימודיהם, עברו את בחינת הרישוי והשלימו סטאז' – אינם מצליחים להיכנס למערכת. במילים אחרות, ייתכן שההסתה נגד נוכחותם של רופאים ערבים במערכת הבריאות משיגה את מטרתה גם ללא החלטות רשמיות.

לשיח גזעני אין מקום במערכת הבריאות. משה בר סימן טוב, מנכ"ל משרד הבריאות, מרץ 2025 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

מחקר שפורסם ב-2025 בכתב העת Israel Journal of Health Policy Research מראה כי שיעורם של הערבים מכלל הרופאים בישראל עלה אומנם מ-8% ב-2010 ל-25% ב-2023 (במקביל, שיעור הערבים בקרב האחים והאחיות ורופאי השיניים עומד על 27%, ובקרב הרוקחים 49%), אולם שיעורם בקרב הסטודנטים לרפואה בישראל נמצא דווקא בירידה, ובשנת הלימודים 2022–2023 עמד על 9% בלבד. כלומר, העלייה בשיעור הרופאים הערבים מקורה במידה רבה בבוגרי בתי ספר לרפואה שנאלצו ללמוד בחו"ל.

נתוני מרכז המידע של הכנסת מפריכים, דרך אגב, את הטענה להעדפה מתקנת. אף שממוצע הפסיכומטרי של סטודנטים ערבים לרפואה גבוה במקצת מזה של סטודנטים יהודים (725 נקודות אצל ערבים לעומת 723 אצל יהודים), שיעור היהודים המתקבלים ללימודי רפואה גדול פי שתיים משיעורם אצל ערבים – 31% אצל יהודים לעומת 16% אצל ערבים.

למרות שיעורם הגבוה של הרופאים הערבים, חלקם בתפקידי הניהול קטן מאוד. לפי עתירה שהגיש מרכז מוסאוא לבג"ץ, באפריל 2025 עמד שיעור העובדים הערבים במשרד הבריאות על 22%, השיעור הגבוה ביותר מבין משרדי הממשלה, אך שיעורם במשרות הבכירות במשרד עמד על כ-3% בלבד. הפער הזה, יותר מחמישית מהעובדים אך רק כשלושה מכל מאה בכירים, ממחיש שהוויכוח אינו רק על הכניסה למערכת, אלא גם על השאלה מי מנהל אותה, מעצב את מדיניותה ומקבל את ההחלטות.

בחלק מהתחומים השיח כבר הפך למדיניות. הכנסת אישרה איסור על העסקת בוגרי מוסדות אקדמיים פלסטיניים בהוראה במערכת החינוך, ויו"ר ועדת הבריאות בכנסת, ח"כ לימור סון הר-מלך מעוצמה יהודית, ביקשה בינואר השנה להפסיק לאלתר את ההכשרה המעשית של סטודנטים לרפואה ממזרח ירושלים ומשכם בבתי החולים בישראל, בטענה שהם תופסים מקומות של רופאים ישראלים ושהמוסדות שבהם הם לומדים מהווים "חממה לטרור".

גם בוגרי תחום הסיעוד שלמדו במוסדות פלסטיניים מדווחים על דרישות, בדיקות והליכי רישוי שמקשים על כניסתם למקצוע. כעת מופעל אותו היגיון גם כלפי רופאים: במקום לבחון כל בוגר לפי הכשרתו, הישגיו ויכולתו המקצועית, עצם הלימודים במוסד פלסטיני מוצג כראיה לחוסר כשירות או לחוסר נאמנות.

לאחר הסטאז', אמור הרופא להתחיל התמחות במוסד מוכר. אלא שבניגוד לסטאז', שמשרד הבריאות מחויב לספק למי שעומד בתנאים, האחריות למציאת תקן להתמחות מוטלת על הרופא. כאן מתחילה הבעיה האמיתית.

פרופ' בשארה בשאראת, יו"ר החברה לקידום בריאות האוכלוסייה הערבית ומומחה ברפואת משפחה ובריאות הציבור, אומר כי לפי חישובים שערך, כ-4,000 רופאים ורופאות ערבים סיימו את לימודיהם, עברו את בחינת הרישוי והשלימו סטאז', אך אינם עובדים כיום ברפואה ואינם מקבלים אפשרות להתמחות. זאת אף שבמערכת הבריאות בישראל חסרים כ-3,000 רופאים.

מקשים על רופאים ערבים להיכנס למערכת. פרופ' בשארה בשאראת, יו"ר החברה לקידום בריאות האוכלוסייה הערבית (באדיבות המצולם)

"למרות המחסור ברופאים, ל-4,000 רופאים ערבים אין עבודה", הוא אומר. בשאראת חושש שכאשר התקנים החסרים האלה יתמלאו ברופאים ערבים, ההסתה נגדם רק תגבר. לדבריו, ייתכן ששילובם מתעכב בגלל היעדר תקציבים, אך רופאים עולים משתלבים במהירות, בעוד רופאים ערבים ממשיכים להמתין. בשאראת טוען כי אין שקיפות בנוגע להליך קבלתם של רופאים חדשים, וכי רופאים מתקבלים על סמך קשרים אישיים. לדבריו, קופות החולים אף מתנות לעיתים את קבלתו של רופא מסוים להתמחות בכך שיעביר לקופה בני משפחה ואנשים מסביבתו.

באפריל השנה הודה משרד הבריאות כי אין בידיו נתונים מדויקים על מספר תקני ההתמחות הפנויים. המשרד מסר כי על בסיס נתוני 2024, יש בישראל 9,558 רופאים שאינם מומחים ואינם מתמחים, וכמחציתם ערבים. לא כל הרופאים האלה בהכרח מובטלים, אך שיעורם הגבוה של הערבים בקטגוריה הזו מלמד על הקושי שלהם להשתלב במסלול מקצועי מלא. המשרד אמר כי שליטה לא מספקת ב"עברית רפואית" והיכרות מוגבלת עם מערכת הבריאות הן חסמים בפני כניסת רופאים למערכת.

פנינו למשרד הבריאות בבקשה לקבל נתונים מעודכנים על מספר הערבים המחזיקים ברישיון לעסוק ברפואה אך אינם עובדים במקצוע, אולם עד כה לא התקבלה תשובה.

ב-2024 פרסם משרד הבריאות תקנות חדשות בנוגע להכרה בלימודי רפואה בחו"ל, במסגרת מה שמכונה "רפורמת יציב". הרפורמה הגבילה את מספר המוסדות שבוגריהם רשאים לגשת לבחינות הרישוי בישראל. רוב המוסדות המוכרים נמצאים במדינות החברות ב-OECD, ולצידם מוכרים כמה מוסדות במזרח אירופה, ברשות הפלסטינית ובירדן.

לפי הרפורמה, מי שהחלו את לימודיהם בשנת 2019 ואילך במוסדות שאינם עומדים בתנאים לא יוכלו לגשת לבחינת הרישוי. לעומת זאת, מי שהחלו ללמוד במוסדות האלה לפני 2019 רשאים לגשת לבחינה, ומשרד הבריאות יכיר בתארים שלהם אם יעמדו בתנאי הרישוי.

הרפורמה פגעה ברופאים ערבים יותר מאשר בעמיתיהם היהודים, משום שהראשונים נוטים יותר ללמוד בחו"ל. לפי המחקר שפורסם ב-Israel Journal of Health Policy Research, כ-68% מהערבים בעלי הרישיון עד גיל 67 למדו מחוץ לישראל, לעומת 54% מהרופאים היהודים. המחקר מצא כי בוגרי מוסדות בחו"ל מתקשים יותר למצוא עבודה, להתקבל למוסדות נחשבים ולהתמחויות יוקרתיים ולהתקדם לתפקידי ניהול.

רוב הרופאים הערבים למדו בחו"ל. מחאה נגד האלימות בחברה הערבית בבית החולים זיו בצפת, פברואר 2026 (צילום: אייל מרגולין / פלאש90)

לפי הנתונים הקיימים, בקרב ערבים שקיבלו רישיון לעסוק ברפואה בישראל בשנים 2020–2022, כ־60% למדו במוסדות בחו״ל שאינם מוכרים כיום לפי רפורמת יציב, כ־30% למדו במוסדות מוכרים בחו"ל וכ־10% למדו בישראל. לפי הנתונים, 53 סטודנטים שלמדו בירדן ו-59 סטודנטים שלמדו במוסדות בגדה המערבית קיבלו רישיון רפואה בישראל.

בשאראת טוען כי רפורמת יציב יצרה סטיגמה שדבקה גם במי שהחלו ללמוד לפני 2019 במוסדות שמאוחר יותר הוכרזו כלא מוכרים, אף שהתארים שלהם מוכרים כחוק. הוא מציין גם כי לא כל הרופאים שאינם עובדים למדו במוסדות שנפסלו.

לדברי בשאראת, גם אם מטרתה המוצהרת של רפורמת יציב היתה להבטיח את איכות ההכשרה, בפועל היא מצמצמת את הנתיב המרכזי שבאמצעותו נכנסו רופאים ערבים למערכת, בלי שהמדינה יצרה עבורם חלופה מספקת בישראל. בכך תרמה הרפורמה להדרתם מהמערכת.

דוגמה לכך היא רופא מאזור המשולש שביקש להישאר בעילום שם. האוניברסיטה שבה למד לא נכללה במוסדות שנפסלו ברפורמה. הוא סיים את לימודיו לפני ארבע שנים, עבר את בחינת הרישוי והשלים סטאז'. לאחר מכן שלח מועמדויות לבתי החולים ולקופות החולים, אולם לא הוזמן אפילו לראיון אחד. לתחושתו, התקנים שמורים מראש למי שיש לו קשרים או קרוב משפחה בעל השפעה. בזמן שחיכה לעבודה כרופא, עבד במשלוחים, בבניין ובתחנת דלק. הוא גם ניגש לשתיים מבחינות הרישוי האמריקאיות והחל לשקול הגירה, אפשרות שבעבר שלל לחלוטין.

מסיבה זו קורא בשאראת לסטודנטים ערבים שלא ללמוד רפואה בחו"ל. לפי חישוביו, המערכת זקוקה מדי שנה ל-1,500 עד 2,000 רופאים חדשים, בהתאם לגידול האוכלוסייה ולפרישתם של רופאים ותיקים. בעבר הכשירו האוניברסיטאות בישראל כ-800 רופאים בשנה, אולם המדינה פועלת להגדיל את המספר לכ-1,700. כאשר בוגרי המוסדות בישראל ימלאו את רוב הביקוש השנתי, האפשרויות העומדות בפני בוגרי מוסדות בחו"ל יצטמצמו עוד יותר.

בשאראת מזכיר מחקר ישן שלפיו 70% מהרופאים הערבים בחרו ללמוד רפואה כדי לרצות את משפחותיהם. אף שאינו משוכנע שהנתון מדויק, הוא אומר שהתופעה מוכרת: משפחות דוחפות את ילדיהן ללמוד רפואה בשל המעמד החברתי של המקצוע, גם כאשר הם אינם נמשכים אליו. לדבריו, הדבר גורם עוול לסטודנטים ולחברה כאחד. בשאראת מציין שעודף בוגרי רפואה קיים גם בגדה המערבית, אך רבים שם מכוונים מראש לעבודה במדינות המפרץ, באירופה או בארצות הברית.

ככל שהדרך לעבודה במערכת נחסמת, צומח שוק חלופי שקולט מספר הולך וגדל של רופאים צעירים: הרפואה האסתטית. אין נתונים רשמיים על היקף התופעה, אך עדויות מצביעות על עשרות ואולי מאות רופאים צעירים שלוקחים הלוואה או נעזרים במשפחה, עוברים קורס מקצועי ופותחים מרפאה להזרקת בוטוקס וחומצה היאלורונית. עבורם זו דרך להתפרנס לאחר שלמדו רפואה במשך שנים אבל לא מצאו עבודה בבית חולים או במרפאה ציבורית.

ד"ר מאיה נג'יב חאג' מאעבלין היא אחת מהם. היא סיימה את לימודי הרפואה במולדובה בשנת 2023, עברה את בחינת הרישוי והשלימה סטאז' בבית החולים בילינסון בסוף 2025. "עד עכשיו לא מצאתי עבודה, לא כרופאה כללית ולא כמתמחה", היא אומרת. חאג' מבקשת להתמחות ברפואת ילדים, אך בכל מקום היא שומעת את אותה תשובה: אין תקנים. לדבריה, לקשרים אישיים יש משקל מכריע. "אילו אבא שלי היה רופא, היה לי קל יותר", היא אומרת.

לקראת חתונתה וכדי למצוא מקור הכנסה, החלה חאג' להשתתף בקורסים להזרקת בוטוקס וחומרי מילוי. לדבריה, כמחצית מהמשתתפים באחד הקורסים היו רופאים צעירים שנקלעו לאותו מבוי סתום. אם המצב יימשך, היא תשקול ברצינות לעבור לאירופה כדי להתחיל במסלול הרפואי שלקראתו למדה במשך שנים.

לא רק הרופאים משלמים את המחיר. לדברי בשאראת, 81% מהרופאים העובדים במרפאות ביישובים הערביים לא השלימו התמחות ברפואת משפחה, כפי שעולה מדוח שפרסם ארגון רופאים לזכויות אדם. "רפואת משפחה היא שער האבחון הראשוני", הוא אומר. "למה המדינה לא פותחת מסלול שיאפשר לרופאים האלה להתמחות? לא רק למענם, אלא למען החברה. זהו סוג של זלזול".

מערערים על ההיררכיה. פרופ' ניהאיה דאוד, יו"ר ועדת הבריאות בוועדת המעקב (באדיבות המצולמת)

פרופ' ניהאיה דאוד, יו"ר ועדת הבריאות בוועדת המעקב העליונה לציבור הערבי בישראל, קושרת את המתקפה על הצוות הרפואי ברמב"ם ליחסי הכוחות בחברה הישראלית. הקבוצה היהודית נתפסת כבעלת המקום והסמכות, ואילו מהערבים מצופה להישאר בשוליים. "אבל השוליים האלה כבר אינם שוליים", היא אומרת. בעשורים האחרונים הפכו רופאים, אחיות, אחים, רוקחים ובעלי מקצועות בריאות ערבים לחלק חיוני מהמערכת. רבים הגיעו להתמחויות מתקדמות ולתפקידים אקדמיים, ניהוליים ומנהיגותיים, והשתלבו בטיפול, במחקר, בהוראה ובהכשרת הדור הבא. לדבריה, התפתחות זו מאיימת על ההיררכיה הישנה.

"כאשר הרופא הערבי הופך למנהל, הרופאה הערבייה לבעלת סמכות והחוקר הערבי לסמכות מדעית, גבולות ישנים מתחילים להתערער", אומרת דאוד. "למי שהתרגל לפריבילגיה, שוויון עשוי להיראות כאובדן מעמד".

בתקופות מלחמה, החשש הזה מפני השינוי בהיררכיה מוצא ביטוי בגזענות, בהדרה ובהטלת ספק במקצועיותם של הרופאים ובשייכותם למקום. לפי דאוד, השיח הפוליטי על "הביטחון הבריאותי של ישראל", הניסיונות לשלול רישיונות ממי שקיבלו תארים מאוניברסיטאות פלסטיניות וצמצום אפשרויות התעסוקה וההתמחות נועדו להפחית את מספר הערבים במערכת ולהחליש את הקשר בין האזרחים הפלסטינים בישראל לבני עמם בגדה.

לדבריה, אי אפשר להסתפק בגינוי של מה שקרה ברמב"ם או בדיבור על "דו-קיום". כדי להגיע לפתרון, יש לפתוח באופן שוויוני את הדרך לתפקידי ניהול ולמוקדי קבלת החלטות, להגן על העובדים מפני אפליה ולדרוש דין וחשבון על מעשים גזעניים. "הטיפול בגזענות אינו מתחיל בשיפור המראה החיצוני של המערכת, אלא בשינוי שלה מבפנים", היא אומרת.

השבוע פנו רופאים לזכויות אדם, ארגון סיכוי-אופוק, ועדת המעקב לענייני בריאות, מרכז מוסאוא, אגודת הגליל ויוזמות אברהם למשרד הבריאות, להנהלת רמב"ם ולאיגודי הרופאים. הם דרשו גיבוי פומבי לעובדים הפלסטינים ותוכנית להתמודדות עם גזענות. בפנייתם הסתמכו על מחקרים המראים כי מאז אוקטובר 2023 נפגעו תחושת הביטחון והשייכות של הצוותים הרפואיים הערבים, וכי הם נחשפים לעוינות ונשחקים מבחינה מקצועית.

הפרחים שחולקו ברמב"ם נשאו מסר חשוב. אך המבחן מתחיל לאחר שינבלו: האם משרד הבריאות יעמוד לצד הרופאים ואנשי הצוות הערבים ויגן עליהם מפני הסתה וגזענות, ובמקביל יפתח את שערי המערכת בפני אלפי הרופאים שנותרו בחוץ? הרופאים הערבים כבר הוכיחו כי הם מסוגלים לא רק להשתלב ולעבוד במערכת, אלא גם להצטיין בה. בשנים האחרונות נכללים רופאים ערבים רבים ברשימות הרופאים הטובים בישראל של מגזין "פורבס", המבוססות על המלצות עמיתים. השאלה היא אם המערכת תהיה מוכנה לראות בהם שותפים מלאים.