בנינו עולם לעשירים, והעניים במלכוד
ההגיון הבסיסי שמנחה חלק גדול מהחקיקה וממדיניות הרווחה בעולם הוא רעיון התמריצים. חוקרת העוני, ד"ר יעל רימר כהן, סבורה שצריך להסיט את תשומת הלב, התיאורטית והמעשית, להשתתפות. "גם הדרה מהמרחב הציבורי בגלל מחסור במשאבים היא מלכודת עוני"
"הסיבה שיש עוני בעולם היא שבנינו עולם קפיטליסטי, שצריך בו משאבים כלכליים כדי להתקדם בהיררכיה". הכפר הלא מוכר ראס ג'ראבה, ברקע דימונה (צילום: אורן זיו)
לפני כשבועיים, העולם עצר את נשימתו כשקומץ עשירים יצאו בצוללת כדי לצפות בשרידי הטיטאניק, בעלות של 250 אלף דולר לכרטיס. כאשר הצוללת נכנסה למצוקה, התגייסו כוחות רבים לניסיונות לחלצה, והדבר זכה לסיקור תקשורתי נרחב. רק שבוע לפני כן, טבעה בשקט יחסי ספינה שעליה יותר מ-750 מהגרים מול חופי יוון, על רקע מדיניות הקשחת הגבולות. ביקורות על הפער הגדול ביחס שזכו לו שני האירועים צצו מכל עבר, ובבסיסן כאב גדול על כישלון השיטה הכלכלית, כאב על כך שהעולם שלנו מוכוון לקדש עושר.
"בלימודי מוגבלויות מלמדים את הגישה הרפואית, שבה כש'יש בעיה', למשל, אדם בכיסא גלגלים – צריך להנגיש את העולם אליו. לפי הגישה הזאת, האדם בכיסא גלגלים הוא החריג והנורמה היא ההולכים. אבל יש גישה יותר רדיקלית, שלפיה הסיבה שאותו אדם בכיסא גלגלים הוא חריג היא שהעולם שבנינו הוא עולם של הולכים", אומרת ד"ר יעל רימר כהן, חוקרת משפט ועוני. לדבריה, "הסיבה שיש עוני בעולם היא שבנינו עולם קפיטליסטי, שצריך בו משאבים כלכליים כדי להתקדם בהיררכיה".
רימר כהן הגיעה לעיסוק בעוני כשעבדה כעורכת דין קהילתית במחלקה המשפטית של עמותת "ידיד – מרכזי זכויות בקהילה". העמותה, שנסגרה מאז, הפעילה מרכזי זכויות ברחבי הארץ, והעניקה סיוע מקצועי ומשפטי ללא תשלום במיצוי זכויות לאוכלוסיות שחיות בעוני.
במסגרת עבודתה במחלקה המשפטית רימר כהן ייצגה פונות ופונים מול הרשויות בתיקי הוצאה לפועל, סיוע בדיור, בסוגיות של הביטוח לאומי, וגם בערכאות. במקביל, עסקה במחלקה בקידום מדיניות בסוגיות שנוגעות לביטוח לאומי והכינה דו"חות, ניירות עמדה והצעות חוק. בכך, הציפה פניות שהגיעו "מלמטה", מהשטח, "למעלה" למקבלי החלטות ולהליכים עקרוניים. אחרי חמש שנים עזבה את "ידיד" כדי לעסוק בנושא בצורה אקדמית, והשלימה דוקטורט באוניברסיטה העברית.
"ההצלחות ב'ידיד' היו מדכדכות, כי את יודעת כמה אנשים עם סיפורים דומים לא ייצגת. רוב העבודה היתה פשרה פה, הסדר טוב שם. גם ניצחונות גדולים היו בהגדרה פרטניים. זה מאוד מתסכל".
עם התסכול הזה, פרסמה רימר כהן את מחקרה במסגרת הדוקטורט, שמנסה להציע פתרון רוחבי יותר לבעיה שפונים רבים שייצגה ב"ידיד" התמודדו עימה: מגבלות ומכשלות חוקיות ובירוקרטיות שיוצרות למעשה מלכודות עוני, שמהן כמעט בלתי אפשרי להיחלץ.
מלכודות עוני בהגדרה המצומצמת שלהן הן, למשל, מערכות תמיכה של קצבאות שמייצרות תמריצים שליליים לצאת לעבודה. במחקר בוחנת רימר כהן משהו אחר, שאינו מלכודת עוני קלאסית: "חזקות" שקבועות בחוק, שמאפשרות לקזז מקצבאות "הכנסה רעיונית" – כזו שמיוחסת לזכאים אבל לא קיימת בפועל. למשל, סעיף לחוק הבטחת הכנסה שקובע שיש לקזז מסכום קצבת הבטחת ההכנסה, הכנסות מנכס גם אם הן אינן קיימות בפועל. וחשוב להבין, שקצבת הבטחת הכנסה המלאה היא קצבה זעומה ממילא, שהקשר בינה לבין קיום בכבוד קלוש ביותר והיא נעה בין 1,519 שקל בחודש ליחיד עד 4,831 שקל בחודש למשפחה עם שני ילדים ומעלה, בהתאם לגיל הזכאי, הכנסה והרכב המשפחה.
רימר כהן טיפלה ב"ידיד" במקרים של נשים בדואיות שהקצבה שלהן קוזזה כמעט לחלוטין (לפעמים נשאר ממנה רק 500 שקל בחודש) בגלל שכר דירה פוטנציאלי לכאורה, שלטענת המדינה ניתן היה להשיג מקומה נוספת בביתן או ממגרש שבבעלותן. לכך, נוסף גם חוב לעיתים של עשרות אלפי שקלים שנוצר עבור אותה "הכנסה" מנכס והוא מקוזז רטרואקטיבית.
"השתתפות בקבלת ההחלטות היא חלק מהזכות לקיום בכבוד". ד"ר יעל רימר כהן (צילום: באדיבות המצולמת)
הקיזוז נעשה בלי להתייחס לעובדה שאין בחברה הבדואית שוק שכירות לזרים, או למאפיינים תרבותיים או טכניים שמונעים מהן בפועל להשכיר את הנכס. "למשל, לעתים קרובות הילדים בונים דירות על מגרש ששייך להורים, ואין אפשרות להפריד את הבעלות על הקרקע, ולכן ההורים נשארים רשומים גם על הנכס שנבנה, ומבחינת ביטוח לאומי יכולים להפיק ממנו הכנסה", אומרת רימר כהן.
אחד המקרים האלה, של מנסורה אבו עגינה, עבר גלגולים משפטיים שונים. אחרי סגירת "ידיד" המשיכו לטפל בתביעה עורכות הדין נירה שלו וטליה רמתי, עובדות המחלקה המשפטית, שהקימו משרד לעריכת דין חברתית, ובפסק דין תקדימי ופורץ דרך – זכו. בית הדין לעבודה קיבל את הטענות שאין שוק שכירות פעיל במקום ושיש להתייחס למאפיינים תרבותיים ייחודיים. הערעור שהגיש המוסד לביטוח לאומי נדחה.
דוגמה נוספת, שעליה מדברת רימר כהן בדוקטורט, היא נוהל סיוע בשכר דירה של משרד הבינוי והשיכון, שמתנה את הסיוע בכך שהזכאי לא שוכר דירה מקרוב משפחה. הנוהל הזה פוגע גם הוא בחברה הערבית, שם שוק השכירות מבוסס פעמים רבות על קרובי משפחה, אבל לא רק. "ההנחה שעומדת בבסיס החזקות היא שכל אדם ממקסם רווחים, ואם הוא לא עושה כן – הוא כנראה רמאי", אומרת רימר כהן.
"יום אחד תחיה את החיים שלי"
"המאמר הזה הוא חלק משינוי מחשבתי שהחל בעבודת הדוקטורט", אומרת רימר כהן על מחקרה, שפורסם השנה, ועליו זכתה לאחרונה בפרס היוקרתי של Icon-S-IL בישראל (הסניף הישראלי לאגודה הבינלאומית למשפט ציבורי). רימר כהן מספרת שהתחילה את דרכה האקדמית בניסיון לנסח סעיפים נכונים יותר לחזקות שקבועות בחוק, והראיונות שביצעה במסגרת עבודת התזה שלה שינו את תפיסתה בכל הנוגע לדיני הרווחה, ובכלל ליחס בין משפט לאוכלוסיות מודרות, "בשאלה של השתתפות (של אותן אוכלוסיות מודרות; מד"ש) בקבלת ההחלטות, מעיצוב החקיקה ועד יישומה, וההחלטות המינהליות ואחר כך בבית המשפט".
"מהמרואיינות שמעתי וריאציות שונות של 'יום אחד תחיה את החיים שלי. אתה לא מבין את זה. הדברים שאני מתמודדת איתם כל כך רחוקים מהחיים שלך. אתה לא יכול לדמיין'", היא אומרת. "ובאמת, מה שיצא בסוף זו אמירה רחבה על חקיקה השתתפותית, השתתפות של אנשים בעוני בהחלטות לגבי חקיקה שקשורה בדיור ציבורי, ביטוח לאומי, הוצאה לפועל וכדומה. לתפיסתי, זו חלק מהזכות לקיום בכבוד".
לפי רימר כהן, התפיסה של חקיקה השתתפותית מנוגדת לרעיון הבסיסי שעומד מאחורי חלקים גדולים מהחקיקה וממדיניות הרווחה, גם באקדמיה וגם בפרקטיקה, במקומות שונים בעולם בעשרים השנים האחרונות, והוא – תמריצים. לדבריה, "רעיון התמריצים שואב השראה מהתפיסה של מדינת הרווחה הקפיטליסטית, שהמטרה היא שאנשים ייכנסו לשוק, שהשוק הוא הפתרון, וכל תפקיד מדינת הרווחה הוא להיות משהו בדרך לשוק, או תחליף לו, רשת ביטחון לאנשים שלא מצליחים להשתתף בשוק.
"התפיסה הזאת היא נייטרלית לגבי אנשים, תפיסה התנהגותית, שמגיעה מכלכלה ומציגה מודלים שאמורים להיות נכונים תמיד. למשל, לפי התפיסה הזאת אנשים הם רציונליים. לא כולם מקבלים החלטות רציונליות, יש הטיות, אבל עדיין התפיסה הבסיסית היא שיש הנחות שנכונות לכולם, שזה כמו רעיון שיווקי-התנהגותי, למשל שאם נשים סלטים בתחילת הבופה אז אנשים ייקחו אותם יותר מאשר אם הם יהיו בסוף.
"המחשבה הזאת השתלטה על כל השדות, הרבה מעבר למדיניות. ככה מקבלים החלטות על פנסיה ומסים, ואפילו על ארכיטקטורה, איך בונים מרחבים. הכל מתוך מחשבה תמריצית, שמנסה לכוון התנהגות. התפיסה היא שזה יותר טוב מכפייה, כי לא אומרים לאנשים מה לעשות, פשוט נותנים להם את האפשרות לבחור את הבחירה הנכונה או הלא נכונה. בעשור האחרון החלה להתפתח ביקורת על התפיסה בהקשרים שונים. אני מסבירה במאמר למה זו תפיסה בעייתית מאוד בכל הנוגע לחקיקת רווחה שקשורה לאנשים שחיים בעוני".
לדברי רימר כהן, בגישה הרווחת הזאת יש שתי בעיות עקרוניות, שבסופו של יום גורמות לתחושת ריחוק וחוסר אונים לאוכלוסיות שלהן מנסים לעזור, ומביאות להרבה יותר נזק מתועלת. אחת מהן היא פרקטית ונעוצה בחוסר ההבנה של מציאות החיים של אותם אנשים. "המחוקקים שקובעים את המדיניות אינם חיים בעוני, וגם המעטים שנמצאים שם וגדלו בעוני נוטים לרוב לחזור לתפיסה של 'אני הצלחתי לצאת כי אני חכם יותר, או כי אמא שלי השקיעה יותר בלימודים'.
"נשיא ארה"ב לשעבר, ברק אובמה, נהג לדבר על הנסיבות המיוחדות שאיפשרו לו לצאת מהעוני, בניגוד לילדים אחרים בשיקגו. בסוף זה חוזר לאינדיבידואליזם, לתמריצים. אם נתמרץ את כל האימהות להתנהג כמו אימא שלי, אז… זו תפיסה מרחיקה. אתה לא יכול לחוקק בלי להכיר את מציאות החיים ולהבין את הבחירות של האנשים".
דגש על אינדיבידואליזם. ברק אובמה, מאי 2016 (פיט סוזה, הבית הלבן)
זה לא נכון לגבי כמעט כל סוג של חקיקה?
"לא באמת. כשמחוקקים את חוק מיסוי דירה שלישית, למשל, רבים ממי שיושבים בחדר הם בעלי דירה שלישית, או מכירים אנשים שיש להם דירה שלישית, כלומר יש להם חוויות רלוונטיות לחוק. כשאת מחוקקת חוק שקובע שאת צריכה למכור נכס או להשכיר אותו כדי לקבל הבטחת הכנסה – אין שם בחדר אפילו אישה בדואית אחת שהחוק הזה נוגע לה".
במאמר היא מציגה דוגמאות רבות מרחבי העולם של מקרים שבהם חקיקה שנשמעת סבירה על הנייר, בפועל מתנגשת במציאות החיים. דוגמה אחת כזאת היא של רפורמת הרווחה באנגליה, שנעשתה ב-2012, ובמסגרתה "מי שיש לו דירה גדולה מדי, וממש סופרים חדרים, צריך לפנות או להשכיר את הדירה או חלק ממנה, אחרת הוא לא זכאי לסיוע בדיור.
"אבל מה זה אומר, שנכנס אליך אדם זר הביתה? מה זה אומר, לפנות את הדירה? מה זה אומר כשאתה חי בעוני, שהילדים הבוגרים חוזרים לגור בבית, או שאימהות חד הוריות חוזרות לגור עם הילדים אצל ההורים שלהן, כי הן מאבדות את הבית? המחשבה שעומדת מאחורי התמריצים היא מאוד מעמד-ביניימית, של מי שלא מכיר את המצבים האלה".
דוגמה אחרת נוגעת למדיניות שמונהגת במקומות שונים בארה"ב לחסכון לכל ילד. "במסצ'וסטס", מספרת רימר כהן, "החוק קובע שההורים שמים סכום והמדינה עושה מצ'ינג, ובגיל 18 הכסף משתחרר, אבל רק לאחת משלוש מטרות: לפתיחת עסק, ללימודים או לקניית דירה. אסור לשלם עם כספי החיסכון החזרי חוב. ילד שבגיל 18 זוכה בכזה סכום כסף, ולהורים שלו יש חובות שבגללם עלולים לזרוק אותם מהדירה או לעקל אותה, זה דבר שמשפיע עליו. האמירה שהוא לא יכול לעזור להם לשלם את החוב כי זה לא מספיק חשוב, היא אמירה שמחליטה בשבילך מה נכון.
"זו עוד דוגמה, שמראה חוסר הבנה לגבי הדברים שאנשים נדרשים להתמודד עימם. זה נכון במיוחד לאוכלוסיות שמכונות אינטרסקציונליות (הצטלבות בין צורות או מערכות דיכוי, שליטה ואפליה; מד"ש), כמו למשל החברה הפלסטינית בישראל. בחברות שמרניות יש עוד שכבות לבעיה. למשל, אישה לא תצא נגד המשפחה שלה, גם אם המשפחה לא עוזרת לה. לא משנה כמה תתמרצי אותה, זה לא יקרה. מה שיקרה הוא שהיא תישאר בלי תמיכה בכלל – לא כספית ולא מהמשפחה".
רימר כהן מזכירה בהקשר זה מאמר, שכתבה לאחרונה במשותף עם ד"ר שי שטרן. "ראיינו נשים חרדיות ופלסטיניות על תפיסת הבעלות, מה זה אומר שמשהו הוא שלהן. איך זה משפיע עליהן ביחס להתנגשות עם החוק, שמבטא תפיסה ליברלית, אינדיבידואלית, לא ממש קהילתית. ראיינו למחקר גם גברים". מהראיונות שערכו עלה, שתפיסת הבעלות באוכלוסיות אלה היא תפיסה היררכית ופטריארכלית, ושנכסים מנוהלים בהתאם למנהגים ולנורמות מסורתיות, לרוב הרחק מהחוק. זה משליך גם על האופן שבו נקבעות זכאויות בחקיקת רווחה.
"שוב, כשאת לא נותנת לנשים לשכור מקרובי משפחה, למשל, כשכל הכפר הוא המשפחה ויש מניעה לגור עם זרים, את מותירה אותן בעוני, את מקבעת נשים בסיטואציות קשות עבורן, את דורשת מהן משאבים שאין להן". אומרת רימר כהן. "הטיעונים הפמיניסטים הרגילים הם לתת לנשים רכוש, כי זה ישחרר אותן, אבל יש תפיסות קהילתיות שהן יותר מורכבות, ולהתעלם מהן, להכריח נשים לחיות לפי התפיסה שלנו לגבי מה שהן צריכות לעשות ברכוש שלהן, זו מלכודת עוני".
כמובן, אי אפשר להתעלם גם מהעניין המגדרי. הכסף העולמי והממשלות עדיין בשליטה גברית כמעט מוחלטת, ולעומת זאת העוני בעולם נופל בצורה לא פרופורציונלית על כתפי נשים. "הרבה מאוד מהטענות שלי שואבות השראה מהתפיסה הפמיניסטית של רובין ווסט ומלומדות נוספות, שטוענות שחייבות להיות נשים בהליכי חקיקה", אומרת רימר כהן. "חוויות של נשים צריכות להיות שם כשמחוקקים את החוקים". ואם להיות יותר ספציפיות, אלה צריכות להיות נשים שחיות בעוני.
בעיה תפיסתית
מלבד הבעיה הפרקטית, אומרת רימר כהן, קיימת בעיה תפיסתית. החקיקה והמדיניות משדרות מסר "שאנשים עניים הם או עצלנים או רמאים. או שצריך למנוע מהם לרמות את המדינה, כי כולם רמאים ואם רק נותנים להם אפשרות הם ישתמשו בכסף לסמים או יחיו על חשבוננו; או שהם עצלנים, ואז צריך לחנך אותם, ללמד אותם איך צריך לחיות כדי להצליח בעולם. ברמה נוספת, המסר הזה גם אומר שחוויות החיים שלהם לא משנות, לא מעניינות ולא רלוונטיות".
רימר כהן סבורה שהתפיסות האלה "משאירות אנשים בעוני. לא אומרים את זה באקדמיה המשפטית, ובטח שלא בפרקטיקה, אבל עוני לא מוגדר רק כחוסר חומרי. בספרות של סוציולוגיה ועבודה סוציאלית מקובל להגדיר עוני לא רק כהיעדר חומרי, אלא גם כהיעדר של השתתפות במרחב הציבורי". הכל חוזר לזה שהם שקופים במרחב הציבורי. "אנשים שחיים בעוני לא מדברים עליו, הם חיים אותו", היא טוענת.
"אגב, באוכלוסייה החרדית עולה שאלה מעניינת בהקשר של עוני", אומרת רימר כהן. "במדדים אובייקטיבים יש שם עוני נרחב, אבל יש להם נוכחות משמעותית במרחב הציבורי הישראלי, הפוליטי, אינטרסים רבים כן מיוצגים". בנוסף, אומרת רימר כהן, יש לחרדים רשת תמיכה שמורכבת ממוסדות, ארגונים ופעילויות שמעניקות תמיכה חברתית וכלכלית לקהילה – לא רק גמ"חים, אלא גם עזרה ישירה מחברים בקהילה, מה שמאפשר להם לחיות חיים ברווחה יחסית. זאת, לעומת החברה הערבית, שנתקלת בקשיים וחסמים מבניים ואחרים בכל הנוגע להתארגנות.
הדברים שהיא אומרת מיתרגמים לנתונים. למשל, מדדי העוני לא כל כך שונים בשתי האוכלוסיות (53% בחברה החרדית ו-48.1% בחברה הערבית, לפי דו"ח מדדי העוני ל-2021), אך תפיסת העוני הסובייקטיבי, תחושת העוני שלהם את עצמם, היא שונה לגמרי. הדברים באים לידי ביטוי גם בתחושת הביטחון התזונתי בשתי האוכלוסיות.
חיים ברווחה יחסית, למרות העוני. קמחא דפסחא במאה שערים בירושלים, ב-2014 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
לפני כמה שנים צפיתי בכתבה שטלטלה אותי, על משפחה צעירה, זוג עם שלושת ילדיהם, שחיים מסכום של כ-3,000 שקל בחודש. הם מתגוררים ביחידת דיור אצל משפחה שעבורה הם עושים כל מיני עבודות, האבא מגדל ירקות, האימא מלמדת את הילדים בחינוך ביתי. חיים צנועים ושמחים. זה בעצם לא רחוק מבחינת סכומים מאותן אוכלוסיות שחיות בעוני, אבל ההבדל תהומי. תהיתי אם אולי יש כאן סוג של פתרון.
רימר כהן שופכת מים קרים על הרעיון הזה, ואומרת: "בסיפור הזה יש גם שליטה, גם בחירה, וגם הרבה משאבים שלא יודעים לכמת. להכיר מישהו שישכיר לך את הדירה בלי צ'קים קדימה ובלי תנאים אחרים – זה הון. לדעת לגדל ירקות ולעשות חינוך ביתי, זה משאב מטורף. ולהיות בביטחון פנימי שאת יכולה לעשות חינוך ביתי ולדעת שאת מספיק פריבילגית כדי להתמודד עם ביקורים של מערכת הרווחה ולשכנע שאת באמת עושה חינוך ביתי ולא סתם שהילדים לא הולכים לבית ספר. הם גם גרים במקום שהוא לא מסוכן". רימר כהן אומרת שבעצם יש כאן משאבים רבים אובייקטיבים שלא מחושבים, לא מכומתים. מן הסתם, גם משפיעים על תפיסת העוני האישית או היעדרה.
אז את מדברת על אנשים שחיים בתחושת חירום, שאין להם מרחב נשימה בסיסי לקבל החלטות?
"איך אפשר לקבל החלטות מיטיבות כשנמצאים בכל כך הרבה מאבקי הישרדות בכל רגע נתון? צריך את המדינה כאן כדי לספק את הדיור, את התמיכה מסביב, את השקט". באופן כזה, אולי יתאפשר להם לבחור.
"התפיסה הכללית הזאת, שגורסת שעניים הם עצלנים או רמאים, דורשת מהעני להיות כל הזמן במעקב, כל הזמן בודקים אותו כדי לראות אם הוא 'מתאמץ' מספיק. בשירות התעסוקה, למשל, צריך להגיע כל שבוע ללשכה, ולהוכיח מיצוי כושר השתכרות וכו'. וכל המערכת הזאת, שלכאורה מסתכלת עליך ללא הפסקה – לא רואה אותך בכלל, ומשאירה אותך בתחושה שאת לא מעניינת.
וגרוע מזה, אומרת רימר כהן, "את נמצאת כל הזמן במאבק הישרדותי, את כל הזמן ממפה את העיר לפי השאלה איזה פגישה יש לך באיזה רשות מינהלית, את צריכה להיות במעקב הזה, ולדווח שם ולהגיע לביטוח לאומי כי כבר עברו שלושה חודשים ואת צריכה לעדכן וללכת להביא מסמכים כאלה למשרד השיכון… כל הבירוקרטיה הזו, שנובעת שוב מאותה תפיסה אינדיבידואלית של 'אנחנו מנסים לחנך אותך, זה עליך. זה לא בגלל הזנחה של המדינה. זה לא בגלל הזנחה גאוגרפית, לא בגלל אפליה גזענית. לא מסיבות מבניות. זה בגלל שאת לא התנהגת באיזשהו אופן, לא למדת את הדברים הנכונים, לא עשית אותם'".
לדברי רימר כהן, "הרבה פעמים משהו שנולד מתוך רציונל לנסות לסייע לאנשים לא עובד כמו שהיה אמור לעבוד, ויוצר מלכודת עוני. למשל, המדיניות של הטלת מסים על דירות גדולות מדי באנגליה, שהזכרתי קודם. הרעיון הוא שהסובסידיה תכסה יותר מאשר שכר הדירה, אבל בפועל האנשים האלה, שהם ברובם אנשים מבוגרים, אמורים לעבור דירה, להתנתק מרשתות תמיכה, לא לתת גיבוי לילדיהם אם ירצו לגור איתם ובכך להגביר את העוני הבין-דורי.
אבל ברמה העמוקה יותר, אומרת רימר כהן, "אני חושבת שלהשאיר אנשים בעוני, במצב האינדיבידואליסטי האשם במצבם, הלא רלוונטי, הלא מספיק מעניין – זה מלכודת עוני בפני עצמה. אנחנו מדברים על מלכודות עוני בהקשר של מדיניות ספציפית או קצבה ששואלים אם היא כן מתמרצת או לא מתמרצת. בהסתכלות רחבה יותר, גם הדרה מקבלת ההחלטות ובכלל מהמרחב הציבורי בגלל מחסור במשאבים היא מלכודת עוני.
"הבעיה של מי שחי בעוני היא לא רק שיש להם X כסף להתקיים ממנו, אלא שהם חיים בעולם שכולו בנוי על משאבים פיזיים-כלכליים, שכל ההיררכיה החברתית והתרבותית בנויה ככה, והיעדר הכסף שלהם משפיע על היעדר ההשתתפות שלהם במרחב. אם היינו בונים עולם אחר, זה לא היה נראה ככה".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
