קהילות של התנגדות, אקסטזה ואלטרנטיבה

"הקָלה, שִחרוּר מצָרה או מדיכאון"; "רמת חיים נוחה": כך מתוארת המילה רווחה במילון האקדמיה העברית ללשון. מחיפושיי אחר השאלה מהי רווחה, עולה ששתי ההגדרות, למרות שונותן, קרובות הרבה יותר ממה שנדמה. מה שמחבר ביניהן הוא קהילה – מושג שכבר נקשר להשפעה חיובית על הבריאות הנפשית והפיזית, ואף להארכת תוחלת החיים.

אפשר לראות במדינה סוג של קהילה, ומדינה בהחלט יכולה לתמוך בקהילות, אבל בפועל אינה יכולה להחליף אותן. במציאות הנוכחית, נראה שהתארגנות קהילתית יכולה לתת מענה, או לפחות מזור, לחלק מתחלואי החברה הכללית, וגם לאתגר את מושג הרווחה עצמו. בנוסף לסיוע ממשי, משהו בקהילה יכול גם לייצר תחושת עושר אצל מי שלפי כל המדדים חי מתחת לקו העוני.

"זה גם קשור לכסף. חיים בקהילה מעלים את רמת החיים אובייקטיבית". אומרת אורנה סוסק (51), סופרת, זמרת וגננית, שמתגוררת שנים רבות עם בן זוגה בתת-קהילה, שמתוארת כ"אקולוגית" (ללא שם) בתוך קיבוץ חוקוק. "אם חולקים רכב, למשל, זה חוסך המון כסף. בקיבוץ תמוז (קיבוץ עירוני בבית שמש; מד"ש) יש כלי רכב משותפים והם צריכים לעשות סידורי נסיעה, אבל עם כל הכאב ראש זה חוסך המון כסף.

"בחוקוק יש לנו מחסן של 'סבבה הפקות', חברת ההפקות הקהילתית – מערכת הגברה, שולחנות וכיסאות וכל מה שצריך לאירועים. זה אומר שהאירועים הפרטיים עולים לנו עשירית ממה שהיינו משלמים בחוץ. יש חיסכון כלכלי אמיתי. אבל חוץ מזה, יש גם חיי עושר שהקהילה מספקת. למשל, אצלנו יש חיי תרבות מאוד עשירים. אם הייתי צריכה לשלם כסף על כל התרבות – לא היה לי".

סוסק לא רק חיה בקהילה ייחודית, היא גם חוקרת קהילות כאלה. לאחרונה היא פרסמה את הספר "יקומים מקבילים – מסע בין קהילות מיוחדות בישראל", שיצא לאור בהוצאת בבל. הספר הוא תוצר של מסע בין עשרות קהילות כאלה, ובהן תנועות שינוי פוליטיות או חינוכיות, קהילות רוחניות, קהילות אקולוגיות ועוד. "נמשכתי לקהילות מלידה", היא אומרת ל"שיחה מקומית". "עוד לפני שחייתי בקהילה, תמיד חיפשתי קהילות. בהתחלה לבד ואחר כך עם בן זוג. זה תמיד העסיק אותי".

בין הקהילות שעמן שוחחה ניתן למצוא "קיבוצי מחנכים" או "קיבוצי משימה", עירוניים ברובם, שמבוססים על שותפות כלכלית בעלת אופי סמי-משפחתי. קהילות אחרות, כמו סמר ונאות סמדר, נמצאות מחוץ לערים, וממשיכות לקיים אורח חיים שיתופי עם תשומת לב רבה לשיקולים אקולוגיים; באחת מהקהילות, כפר רפאל, מתגוררים מבוגרים בעלי צרכים מיוחדים, משפחות אומנה ומתנדבים, והקהילה כולה עוצבה כדי לדאוג להתפתחותם המיטבית של הדיירים.

בנוסף, ביקרה סוסק ביישוב הקהילתי החרדי, אור הגנוז, ליד צפת; ובכפר השיתופי היהודי-פלסטיני נווה שלום, אך היא מרגישה שאינה האדם המתאים לכתוב על קהילות מיוחדות שבאות מהעולמות האלה, ועדיף שהספרים אודותם ייכתבו על ידי אנשים מאותן קהילות.

הספר אינו מספק מדריך להקמת קהילה מיוחדת מהצד הבירוקרטי והקונקרטי, אלא מתמקד בצד הרגשי – ביחסים בין החברים בקהילה ובינם לבין העולם שבחוץ. למרות זאת, עולות ממנו תובנות פרקטיות, שבהחלט יכולות לסייע למי שנפשם חפצה בחיי קהילה.

"אין שיעור למהפכנות של האנשים שפגשתי במסעי, או לחשיבות הדוגמה שהם מספקים לאנושות אחרת, לעתיד אחר, ליחסים אנושיים", היא כותבת בספר. "אין צורך לארגן משלחות יקרות לפפואה-גיניאה החדשה או לאיי אנדמן, גם נסיעה בת חצי שעה יכולה לפעמים להוביל ליקום נסתר בעל חוקיות משלו, עם היסטוריה, מסורות, שפה והומור משלו, ועם כלכלה, מערכות ניהול ותמיכה ומשנה רוחנית משלו, גם אם מדובר ביחידה תרבותית בת 40 נפשות".

איך נוצרה הקהילה שלך?

"בזמנו גרנו בלוטם והיו שם יחידות דיור צפופות רבות, שטכנית יכולות לייצר קהילה כי אנשים נמצאים פיזית זה ליד זה, על אדמה במקום מבודד. יצא שחבר מביא חבר, והיינו כולנו במצב דומה. זה היה זול והתחילו להגיע עוד ועוד, ונוצרה קהילה ספונטנית. בשלב מסוים נולדו ילדים, והדירות נעשו קטנות לאנשים, ואז הבנו שאנחנו רוצים לחפש מקום לכולנו ולהקים בתי קבע.

"רוב המקומות נפלו על פרצלציה (תהליך איחוד וחלוקה מחדש של קרקע; מד"ש). רצינו שכונה שאנחנו נתכנן, והיינו, לפחות בדורנו, השכונה היחידה שהצלחנו לעשות את זה. פנינו למשרד אדריכלים כדי להצליח בזה. את חוקוק מצאנו לפני הפרצלציה. ברגע שיש פרצלציה שלרוב עושה מישהו שהוא לא מהקהילה – קשה לשנות את זה, ויש לזה משמעות סביבתית אדירה. השכונה נורא יפה, בנויה כמו קיבוץ. הצלחנו כי גם הקמנו מערכת חינוך אלטרנטיבית ('בית המעיין')".

במהלך השנים, חברי הקהילה הקימו עסקים, שותפויות ואירועים ויצרו מסורות קהילתיות, וגם ידעו עליות ומורדות מול אנשי הקיבוץ. הם "עדיין מחפשים את עצמם", היא כותבת בספר.

לדברי סוסק, התנאים להקמת קהילה כזאת מתקשחים והולכים לעומת התקופה שבה הם עשו את זה, לפני יותר מ-15 שנה. "כיום קשה יותר לעשות את מה שעשינו. אפשר לחפש מקום שהוא עדיין יחסית זול, לשכור דירות קרוב אחד לשני ולהתחיל מזה. המרחק הגיאוגרפי בין החברים מאוד משמעותי כאן".

יש תמיכה כלשהי מהמדינה בהתארגנות קהילתית?

"תלוי איזו. למשל 'התנועות הכחולות' הן חביבות הממסד", אומרת סוסק. התנועות הכחולות כמו השומר הצעיר ודרור ישראל הן תנועות נוער ותיקות ותנועות בוגרים צעירות, שמקימות מתחילת שנות האלפיים קיבוצי מחנכים אקטיביסטיים בפריפריה. "יש להן הנהלה שיודעת לעבוד עם הממסד, יודעת מה להגיד", אומרת סוסק. "הן גם פועלות בשיתוף פעולה עם הצבא. יש להן את המסלולים שלהם בצבא. מה יותר ממסדי מזה?

"בו זמנית, 'דרור ישראל', למשל, קוראים תיגר על מבנה המשפחה המסורתית. הם משלבים את זה. הם מאוד רדיקליים, אבל יודעים לעבוד עם הממסד, להשתמש בתקציבים ולהבהיר שהאינטרס של הממסד הוא לחבק אותם. ויש להם כל כך הרבה קבלות של עשייה עם אוכלוסיות מעוטות הזדמנויות, שאי אפשר לא לחבק אותם.

"עירייה שבאה אליה 'דרור ישראל' ואומרת לה 'אנחנו רוצים להקים פה קיבוץ עירוני' – זה אוצר בלום מבחינת האינטרסים שלה. היא צריכה לעזור ולתמוך בהם. הם מקצוענים-רדיקליים ונועזים מאוד. זאת דוגמת קיצון לאיך אפשר להיות גם אנטי-ממסדי וגם סופר ממסדי בו זמנית". בספרה, טוענת סוסק שבסצנת הקהילות הנוכחית בישראל, העתיד שייך לתנועות הכחולות.

בין היתר, אומרת סוסק, "זה מצליח כי יש להם הנהגה דיפלומטית טובה. קבוצה חתרנית שיש לה הנהגה דיפלומטית טובה יכולה להצליח, ולעומת זאת קבוצה שהיא יחסית פשרנית, אבל אין לה הנהגה דיפלומטית טובה – הרבה פעמים תקרוס. לרוב זה תלוי ביכולת הדיפלומטית אפילו של אדם אחד או שניים. מדי פעם מגיעים לכאן אנשים שמתעניינים בהקמת קהילה, ורובם נופלים כי אין להם כשרון דיפלומטי מספיק טוב".

אבל, אומרת סוסק, "יש עוד דרכים לעשות את זה. בכפר רפאל, למשל, מטפלים באנשים עם פיגור, כמובן בתקצוב של המדינה ומתוך צורך גדול, אבל זאת הדרך הרוחנית שלהם. הם מטפלים באנשים באמצעות משנתו של ד"ר רודולף שטיינר (מייסד האנתרופוסופיה; מד"ש), שאין לו שום קשור לציונות או למדינה, אבל דרכו הם עושים משימה לאומית של תמיכה באנשים עם נכות. זה גם שילוב".

לדברי סוסק, "מי שמאוד רדיקלי ומעורר התנגדות בממסד, סביר להניח שלא ישרוד. למשל, קהילת אדמה, שהתיישבה בצורה אנטי-ממסדית ונמצאת בסכנת קיום תמידית. לעומת זאת, להפוך להיות מאוד ממסדיים זה בעצם אומר להתברגן, למסמס את המרד. קהילות שמצליחות נמצאות, לדבריה, "איפשהו באמצע, שבו תופרים את האלמנטים שלוקחים מהממסד ואלה שיורקים בשאט נפש. זו חוכמה גדולה, ו'דרור ישראל' ו'תרבות' עושים את זה. ב'תרבות' לוקחים נוער ללילה לבן של אמנות ואחר כך הולכים למסלול הצבאי. רק בישראל זה אפשרי".

מה באמת מייחד את הקהילות המיוחדות בישראל?

"כמו שכתבתי בספר, אני מניחה שהמורשת של התנועה הקיבוצית הניחה את התשתית. בחלק נכבד מהקהילות שבהן הייתי, המייסדים היו בני קיבוץ, שרצו לחיות כמו קיבוץ אבל אחרת. הרבה מהקהילות הן גרסאות משופרות של הקיבוץ. זה בוודאי היה רלוונטי בייסוד הקהילות הרוחניות הוותיקות – יודפת, הרדוף, כפר רפאל, נאות סמדר וכדומה. גם היום, התנועות הכחולות רואות בעצמן ממשיכות את התנועה הקיבוצית.

"סיבה נוספת היא כמובן אובססיית היישוב, שגרמה למדינה לממן ולתמוך בקבוצות לא שגרתיות. איזו מדינה אחרת היתה נותנת תשתיות לנאות סמדר או לסמר או להרדוף? הם קיבלו תמיכה בגלל התפיסה שצריך ליישב יהודים בכל מקום. היום זה קורה בעיקר בשטחים, במאחזים שיש שם נוער נושר ובעיות פסיכיאטריות, והמדינה תומכת בהם כי הם יהודים".

את מתארת בספר ביקור שערכת בהתנחלות, והחלטת לא לבקר בהתנחלויות נוספות בעקבותיו.

"בהתחלה חשבתי שאלך לכמה התנחלויות, כי יש לא מעט התנחלויות שכן מעניינות כקהילות. ואז הלכתי להתנחלות אחת, שהכרתי גם את הקהילות הפלסטיניות שסביבה, כי ליוויתי שם רועים. במקרה ידעתי גם מה קורה שם מבחינת יחסים עם השכנים, ושיש שם אנשים אלימים למרות שהקהילה נחשבת יחסית מתונה.

"הביקור שם היה לי מאוד קשה נפשית, ואחריו הבנתי שאני לא מסוגלת להמשיך. מהר מאוד התנגשתי בקיר, של לעמוד מול מישהי שגרה שם ולעמת אותה עם העובדות ולחוות את הקונפליקט, את הצרימה ואת האיום שאני מהווה בשבילה – שאני מעלה לה את הספקות ואת הדילמות לגבי המקום שבו היא נמצאת. לא רציתי להיות בעמדה הזו. מצאתי את עצמי מול אישה נחמדה – והיא מדחיקה, לא באמת מביאה למודעות את הדבר שהיא עושה – שהיא תומכת בכיבוש. ואני אומרת לה את זה והיא מתקוממת.

"הבאתי בספר כדוגמה את איריס זכי (יוצרת הסרט "מתנחלת"; מד"ש), שכן היתה מוכנה להיות במקום הזה, ממש חשופה בשטח, ולחטוף. אני מעריצה אותה על זה, ולא יכולתי להתעלם לגמרי, אז כתבתי על המקום האחד הזה, וזהו, לא יכולתי יותר".

"כמעט כל הקהילות מתחילות מהתנגדות"

מה מניע אנשים להקים קהילות מיוחדות כאלה? ומה מאפשר להן להמשיך להתקיים? סוסק אומרת שלדעתה, "כמעט כל הקהילות מתחילות מהתנגדות, מחוסר שביעות רצון מהמצב. אנשים אומרים שהם רוצים ליצור משהו יותר טוב, אחר, לשנות דברים מסוימים. אם אין דחף להתנגדות, אז אין דחף לפרוש מהמיינסטרים. קודם כל צריך להיות ביקורתי כלפי המיינסטרים".

אבל התנגדות אינה מספיקה כדי שהקהילה תמשיך להתקיים. "יש משפט שחזר על עצמו בכמה וכמה קהילות, 'בהתחלה ידענו מה אנחנו לא רוצים. לא ידענו מה אנחנו כן רוצים'" (למשל בסמר; מד"ש), מספרת סוסק. "זאת אומרת שהתנגדות היא דבק ראשוני, שמתחילים איתו. היא טובה להביא את האנשים יחד. כמובן שזה לא מחזיק מים לאורך זמן, וצריך מהר מאוד להתמלא בתוכן חדש. אני לא מכירה קהילה שההתנגדות נשארה אצלה דבק מרכזי לאורך זמן".

ומהו התוכן שנוצר אחרי שנגמרת ההתנגדות? תלוי בחברי הקהילה. "איפה שהיו הרבה אמנים, נוצר תוכן אמנותי. במקום שבו היו הרבה אקטיביסטים, נוצר תוכן אקטיביסטי".

איזה דבקים לדעתך חזקים יותר?

"הרבה פעמים זה קשור ברגש. מה שמניע אנשים לרצות לעשות למען הכלל זו תחושת שייכות, ומה שמפעיל יותר מכל את רגש השייכות זה אקסטזה. לכן, יש לי גם פרק על אקסטזה, שאני קוראת לה 'אם כל הדבקים'. כמעט לכל הדבקים יש קשר אליה, וכמעט את כל הדבקים אפשר למנף לאקסטזה".

האקסטזה, לפי סוסק, היא "חוויה רגשית חזקה שחווים אותה קולקטיבית". כדי שהיא תשמש כדבק לקהילה, היא צריכה להיות "חלק מהווי קהילתי מתמשך, חלק ממסורות ומנהגים, לחזור על עצמה כל יום, כל שבוע, כל שנה. זה גם מה שאנתרופולוגים טוענים. אני מרגישה את זה גם אצלנו בקהילה. גם טקס שנעשה לפני 10 שנים עדיין ממשיך לחבר בינינו, כי זה צרוב לנו בתאים". אבל תחזוקה של אקסטזה מהסוג הזה דורשת עבודה. "צריך לעורר את הטקסים שיהיו חלק מזרם החיים, כי אם לא נמשיך לעורר אקסטזה, נמצא את עצמנו בתוך נוסטלגיה מנוונת".

תחושות דומות יכולות להתרחש בקהילות ארעיות, מה שנעשה לטענת סוסק הרבה יותר קל בשל התפתחות הטכנולוגיה. הן גם יכולות להתקיים בנסיבות ספציפיות, כמו בהפגנות. בספרה, למשל, מתייחסת סוסק למחאת בלפור כמקום שבו התקיימו תחושות מהסוג הזה.

מהצד השני, אפשר לראות בדוגמה הזאת גם את הסכנות: אחרי שהתפזרה המחאה ונעלמה האקסטזה, נוצר אצל חברים רבים בה שבר, כפי שכתבה כאן מתן גולן. וסוסק בכל זאת עושה הבחנה בספרה בין האקסטזה הארעית לבין האקסטזה הקהילתית: "הסופרמרקט הרוחני והתקשורת הדיגיטלית אחראים לכך שאקסטזה קולקטיבית מעולם לא היתה קלה כל כך להשגה. אקסטזה המשמשת ככלי קהילתי ואקסטזה היררכית שתלויה בהנהגה הן כבר פרקטיקות מורכבות יותר המחייבות תרגול, התמדה מודעות וזהירות".

ואיך מתמודדים בקהילות עם שינויים, שעלולים להחליש את מה שמחבר בין חבריהן?

"ראיתי סוגי דבקים רבים שעובדים טוב, וזה בסדר גם שהם מתחלפים", אומרת סוסק. "פעמים רבות יש בהלה בקהילה כשהדבק משתנה, אבל זה עובר בשלום כל עוד נותרת האקסטזה. צריך לזכור שמטרות משותפות הן דבק חזק, אבל יש קאץ' – כשהמטרות מושגות זה הישג נהדר, אבל הדבק נחלש וצריך להשיג מטרות חדשות. לכן לתנועות אקטיביסטיות יש דבק חזק – כי המטרות אף פעם לא נגמרות. אף פעם אין מחסור בסבל או בעוני. לעומתן, קהילות נהנתניות שהן גם אקטיביסטיות אבל הרבה פחות, הרבה יותר חשופות לסכנה של היחלשות הדבק. כשטוב לנו, אפשר לשקוע לחיים בורגניים".

האם יש צורך בשותפות בכמה שיותר תחומי חיים כדי להחזיק קהילה?

"ככל שקהילה היא יותר טוטלית, חולשת על כמעט כל תחומי החיים, כמו התנועות הכחולות או נאות סמדר, אין כמעט פרט בחיים שלא קשור לחיי הקהילה – ברור שזו חוויה של עוצמה, של השתייכות למשהו עוצמתי, וקשורה גם לאקסטזה. אבל גם קהילות שאינן טוטליות יכולות לייצר לעצמן אקסטזות מאוד חזקות. הקהילה שלי היא לא קהילה טוטלית, אבל אנחנו יודעים לייצר לעצמנו אירועים אמנותיים שהם היפר-אקסטטיים ומחברים אותנו מאוד, כי אנחנו חווים בהם שייכות ואהבה מאוד חזקות".

"לחרדים יש מנהגים ומסורות מעוררי אקסטזה משלהם", מוסיפה סוסק. "זה לגמרי עובד גם שם. והם גם מאוד מיומנים בזה. אבל אני מרגישה שחרדי צריך לכתוב את הספר הזה עליהם. כתבתי על קהילה חרדית אחת. המאפיינים הם אותם מאפיינים. אבל הנה, במשבר הפוליטי הנוכחי, החרדים רוצים להיות ממסדיים ולא ממסדיים בעת ובעונה אחת, אבל לא עושים את זה כל כך חכם".

ואיך נמנעים מהידרדרות לכת, כפי שקורה לעתים?

"תמיד צריך לשמור על עין פקוחה, במיוחד בקהילות מאוד ריכוזיות. קהילות שנוטות לכיתתיות לרוב יש בהן גורו, לעומת קהילות מבוזרות. לכל דבר יש יתרון וחסרון. לגורו יש יכולת קריאה לפעולה מאוד חזקה, ולכן את רואה ביצועיסטיות, מרץ, הישגים. החיסרון הוא כמובן שחיתות, עד כדי פשיעה. בצד השני אין שחיתות, כי אין ריכוז כוח, אבל מנגד, יש תמיד סכנה להתמסמסות, חוסר יכולת לאכוף דברים, כשלאף אחד אין באמת סמכות". ככלל, עדיף לדעת סוסק למצוא דרך התנהלות שנמצאת איפשהו באמצע, כי "הקצוות מסוכנים".

הדברים שסוסק אומרת מתקשרים במובן מסוים גם לאורך הרוח הנדרש ממאבקים פוליטיים, לא רק בבניית קהילות, כפי שאמרו לנו פעילים ממזרח אירופה, שכדאי לצעוד בהדרגה, במתינות ובסבלנות, לא בקיצוניות, כי זה שוחק ועלול להשאיר אותם בידיים ריקות.

האם את חושבת שקהילות הוא הכיוון שאליו אנחנו הולכים?

"אני חושבת שכמו הרבה דברים בעולמנו, גם כאן יש הקצנה לשני הכיוונים. הפמיניזם מתחזק, אבל גם האלימות נגד נשים מאוד חזקה; המודעות מתחזקת, אבל גם השמרנות; הכוחות שתומכים בקהילה מתחזקים, וגם הכוחות שמפוררים קהילה".

ולמרות זאת, היא כותבת בספרה: "הקהילות שהן גיבורות הספר ניצבות בנחישות מול האימפריאליזם מדביר הלב. בעידן ששועט להכחדה של מינים ותרבויות בידי כוחות כלכליים גלובליים, הן מניחות על שולחנה של האנושות שפע הצעות לתיקון עולם. ידוע עד כמה מעוגנת ההתפתחות האנושית במודלים של שיתוף פעולה. בכל מודל כזה גלום פוטנציאל לגדול, לסחוף אחריו המונים ולעצב מחדש את כל הפרדיגמות. נוכל להשתמש בהן אחרי שנגמור להחריב את העולם, אבל עדיף קצת קודם".