70% מהערבים תומכים בישיבה בקואליציה. צריך להקשיב להם

האיום על הציבור הערבי הוא לא רק אזרחי או תקציבי, אלא על עצם הלגיטימיות של קיומו. איתמר בן גביר מתעמת עם ח"כ מנסור עבאס, מאי 2022 (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש90)

הציבור הערבי בישראל חווה בשנים האחרונות מציאות פוליטית קשה מאוד. תחת ממשלת הימין הקיצונית ביותר שידעה המדינה, האיום על ציבור זה אינו רק תקציבי או אזרחי, אלא נחווה לעיתים כאיום על עצם הלגיטימיות של קיומו. שרים וחברי כנסת מתבטאים נגד הציבור הערבי, מאיימים עליו בגלוי, מקדמים חקיקה מפלה ומקצצים תקציבים שכבר אושרו, ובהם תקציבים חיוניים להמשך הפיתוח הכלכלי והחברתי של החברה הערבית בישראל.

>> כיצד תשפיע המלחמה על הצבעת האזרחים הערבים בבחירות?

מאז ה-7 באוקטובר המתקפה הזו התגברה. הציבור הערבי הפך בעיני חלקים מהציבור היהודי ומההנהגה הפוליטית ל“אויב מבית”. המלחמה בעזה העמיקה את ההסתה, את ההשתקה ואת הפחד מהתבטאויות פוליטיות. במציאות כזו, הקריאה החוזרת לציבור הערבי "לצאת ולהצביע" נשמעת לעיתים מנותקת: המדינה דורשת השתתפות אזרחית, אך מצמצמת בפועל את גבולות השותפות הפוליטית.

בבחירות האחרונות ב-2022 נרשמה אמנם עלייה קלה בשיעור ההצבעה בקרב האזרחים הערבים, אבל זה קרה אחרי ששיעור ההצבעה ירד לשפל היסטורי – 44.6% ב-2021, לעומת 75% בבחירות ב-1999. הירידה הזו לאורך השנים אינה מפתיעה, ובניגוד לנרטיב הרווח, לא מדובר באדישות או בחוסר אחריות אזרחית, אלא בייאוש עמוק ובחוסר אמון במערכת פוליטית שמדירה את הציבור הערבי ואינה מאפשרת לו השפעה ממשית. כאשר ההשתתפות מותנית וההשפעה מוגבלת מראש, הבחירות נתפסות כטקס דמוקרטי ריק.

אלא שהשנתיים האחרונות הבהירו אמת פוליטית חשובה: הציבור הערבי אינו יכול להרשות לעצמו להישאר דרך קבע כשחקן משני באופוזיציה. אם ברצונו להשפיע לא רק על חלוקת תקציבים אלא גם על מדיניות פנים, על סדרי עדיפויות לאומיים ועל עתיד של שלום וביטחון, עליו להיות נוכח בפוליטיקה הישראלית כשחקן מרכזי, ולא כנספח זמני או כשותף על תנאי.

הפוליטיקה, חשוב לומר ביושר, אינה רק אידיאולוגיה. היא גם זירה של אינטרסים, כוח ופשרות. החברה הערבית זקוקה כיום לפרגמטיות פוליטית אחראית, כזו שאינה מוותרת על עקרונות אך גם מבינה שהשפעה מושגת באמצעות מעורבות, משא ומתן ונכונות לקחת חלק בקבלת החלטות. לא במקרה חוזרים הסקרים ומראים כי למעלה מ־70% מהציבור הערבי תומכים בהשתתפות בקואליציה או בתמיכה בממשלה מבחוץ, מתוך רצון להיות משפיעים ולא רק להיות נוכחים.

שיעור ההצבעה הנמוך הוא ביטוי של חוסר אמון במערכת. מצביעים בטייבה, נובמבר 2022 (צילום: ג'מאל עווד / פלאש90)

עלייה בשיעור ההצבעה בחברה הערבית תוביל לעלייה במספר חברי הכנסת הערבים ולחיזוק משמעותי של משקלם הפוליטי. זו כיום הדרך המרכזית, ואולי היחידה, להשפיע על המדיניות בישראל. במקביל, זו גם הדרך היחידה עבור מפלגות המרכז-שמאל לשבור את השוויון המתמשך מול גוש הימין. ללא שיתוף פעולה פוליטי עם הציבור הערבי, שינוי שלטוני אינו אפשרי.

אך שיתוף פעולה כזה מחייב גם מנהיגות אמיצה בצד היהודי. דרושה הנהגה שתאמר בקול ברור: הציבור הערבי הוא שותף פוליטי לגיטימי. לא איום ולא בעיה, אלא חלק בלתי נפרד מהמרחב הדמוקרטי בישראל. חיזוק ההשתתפות הפוליטית של הערבים הוא חיזוק הדמוקרטיה; פגיעה בזכויותיהם הפוליטיות פוגעת בדמוקרטיה הישראלית עצמה.

גם בתוך החברה הערבית נדרש חשבון נפש. יש לזהות את החסמים להשתתפות בבחירות – חוסר אמון, ייאוש, היעדר חזון פוליטי משותף – ולטפל בהם באופן שיטתי. יש לעודד הצבעה בקרב קבוצות שמשתתפות פחות, ובהן נשים וצעירים, ולהפסיק את מאבקי האגו והפיצול בין הנהגות. הציבור הערבי ישתתף יותר כאשר יאמין שלקולו יש משמעות, וכאשר יראה הנהגה שמסוגלת לשתף פעולה ולא רק להתקוטט.

הבחירות בישראל אינן מבטיחות שוויון או צדק. אך הוויתור עליהן מבטיח דבר אחד: התמשכות ההדרה וחוסר ההשפעה. במציאות הנוכחית, נוכחות פוליטית ערבית חזקה, פרגמטית ואחראית אינה מותרות, אלא תנאי לקיומה של דמוקרטיה משותפת.

שהירה שלבי היא מנכ"לית יוזמות אברהם