השנה שבה ישראל החלה להתייחס לאזרחיה הערבים רשמית כאויבים
המדינה מעולם לא התייחסה לאוכלוסייה הערבית כאל אזרחים שווים, אבל מה שקורה מאז 7 באוקטובר הוא חסר תקדים, אומר ד"ר חסן ג'בארין, מנהל עדאלה. למרות זאת, הוא מאמין שהשאלה הדומיננטית כעת היא איך לחיות ביחד, "כי כבר מובן שהמלחמה והכוח הם לא הפתרון"
עדיין קשה לאמוד את מלוא השלכותיה של השנה שהתחילה בטבח שביצע חמאס ביישובי הדרום ובחטיפת יותר מ-250 אנשים; והמשיכה למלחמת שמד שגבתה את חייהם של עשרות אלפי עזתים; הביאה את ישראל לבית הדין הבינלאומי לצדק באשמת ביצוע פשע הג'נוסייד; והפכה מאות אלפי בני אדם לפליטים. אבל דבר אחד ברור: זו היתה שנה שחוללה שינויי עומק, ספק הפיכים, במציאות חייהם של כל תושבי המרחב שבין הים לנהר.
אחת הזירות הפחות מדוברות שניהלה ישראל בשנה האחרונה היא מול אזרחיה הפלסטינים. בחסות המלחמה ברצועה, מדינת ישראל מנהלת מזה שנה חזית מרובת זרועות נגד כ-20% מאזרחיה, ברדיפה חסרת תקדים שבה לוקחים חלק לא רק מוסדות רשמיים של המדינה, אלא גם גופים מרכזיים בחברה האזרחית. בחזית הזו, אפילו הגופות של האזרחים הפלסטינים הפכו לנשק בידי המדינה.
ישראל אמנם מעולם לא התייחסה לאוכלוסייה הערבית כאל אזרחים שווים, אבל מה שקורה מאז 7 באוקטובר הוא חסר תקדים, אומר ד"ר חסן ג'בארין, מנהל עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, בראיון מיוחד לסיכום השנה; שנה שבה לא רק ממשלת ישראל אימצה את עמדותיו של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, ביחס לאזרחים הערבים, אלא גם האוניברסיטאות, לשכת עורכי הדין, ואפילו היועצת המשפטית לממשלה.
"אנחנו עברנו את אוקטובר 2000, את האינתיפאדה השנייה, את חומת מגן ב-2002, את קשת בענן ב-2004, את עופרת יצוקה ב-2009, את עמוד ענן ב-2012, את צוק איתן ב-2014, את צעדת השיבה ב-2018, את שומר החומות ב-2021, אבל מאז 7 באוקטובר, אנחנו חווים לראשונה במישור הזכויות דברים שלא קרו מעולם קודם לכן.
"ראשית, זו הפעם הראשונה שאנחנו מזוהים באופן רשמי על ידי ראש הממשלה כאויב. בנאום הראשון שלו אחרי 7 באוקטובר, נתניהו מנה 4 חזיתות שאחת מהן היתה החזית הפנימית. כאשר הוא דיבר על החזית הפנימית, הוא אימץ את הנרטיב של בן גביר, לפיו האזרחים הערבים תקפו את היהודים במאי 2021 וחברו למלחמה של חמאס נגד היהודים בישראל. זה אפילו לא גיס חמישי, שיש בו משהו פסיבי, אלא גיס פעיל. על הטיקט הזה בן גביר נכנס לבחירות והפופולריות שלו עלתה. הנרטיב הזה אומץ בנאום הראשון של נתניהו. מעולם לא היה בישראל ראש ממשלה שציין באופן מפורש שהאזרחים הערבים הם אויב, להיפך; בזמני מלחמה, ראשי ממשלות מימין ומשמאל שרצו להרתיע את הערבים, הלכו לכיוון ההפוך ואמרו שהערבים בישראל שומרים על הביטחון והם נאמנים.
"מרגע הנאום הזה של נתניהו, התחלנו לראות שינויים דרסטיים: מיד נשמעו הצהרות בדבר שינוי הוראות פתיחה באש בתוך הקו הירוק, ולראשונה מאז סיום הממשל הצבאי הוטל באופן רשמי איסור על הפגנות של האזרחים הערבים בתוך היישובים הערביים. בהתחלה חשבנו שההצהרה של מפכ"ל המשטרה, 'מי שרוצה להפגין למען עזה – שילך לעזה, אנחנו נספק את האוטובוסים', היא פליטת פה. אבל מיד התברר שאכן יש איסור מוחלט להפגין.
"פנינו לבג"ץ בשם חד"ש וועדת המעקב בדרישה לקבל רישיון להפגנה בסכנין או באום אל פחם. סברנו שפרקליטות המדינה והיועמ"שית יתמכו בעמדה שיש לאשר הפגנות ברישיון, ושהדיון בבג"ץ יהיה על התנאים, שבדרך כלל מתייחסים למקום ולזמן. אנחנו יודעים שתורת המשפט של בית המשפט העליון בעניין הזכות להפגנות היא מאוד חיובית, במובן זה שהעליון תמיד נטה להכריע לטובת קיום ההפגנות, לפעמים תוך התניות. הוא אפילו אישר לברוך מרזל להיכנס ולהפגין באום אל פחם, אף שהמשטרה אמרה שזה יסכן את ביטחונו ואת ביטחון המפגינים.
"למעשה, אני יכול לומר לך בוודאות – לא היה פסק דין מאז חקיקת חוקי היסוד בשנות ה-90 שבג"ץ לא עמד בו לצד חופש ההפגנה. השנה, בג"ץ דחה לראשונה עתירה לחופש הפגנה בהיתר. לא הפגנה של ערבים ביישוב יהודי או ביישוב מעורב, אלא ביישובים שלהם".
בשיח הציבורי בישראל נוטים לתלות במידה רבה את התהליכים האנטי-דמוקרטיים האלה באופן פרסונלי בבן גביר, אבל אתה מתאר תהליכים עמוקים בהרבה שמתכתבים עם "דוקטרינת נתיני אויב", שבאמצעותה אתה מנתח את יחסה של המדינה כלפי אזרחיה הפלסטינים.
"הנרטיב של בן גביר אומץ למעשה על ידי היועצת המשפטית לממשלה, ועל ידי בג"ץ עצמו בעתירה הזו. בג"ץ נימק את החלטתו בכך שלמשטרה אין כוח אדם לשמור על הפגנה בתוך אום אל פחם או בתוך סכנין, אף שאין צורך במשטרה בתוך היישובים הערביים.
"היה עוד ניסיון אתגור מטעם ועדת המעקב, היא לא רצתה לוותר והתעקשה שהקול שלה יישמע, אבל רק במסגרת החוק, כי היא היתה מודעת לכך שאנחנו נמצאים במצב מלחמה ולא רצתה לתת לימין נשק פוליטי לתקוף את הערבים. ההנהגה הערבית ביקשה לקיים עצרת בהשתתפות פחות מ-50 איש, כולל חברי כנסת וחברי ועדת המעקב, בנצרת. זאת עצרת שלא זקוקה בכלל לרישיון. ומה שקרה זה שכל ההנהגה, בראשות מוחמד ברכה (יו"ר ועדת המעקב; א"נ) נעצרה כדי למנוע מהם עצרת על פי חוק.
"שוב פנינו לבג"ץ. סברנו שכאן המשטרה פועלת בניגוד לחוק, כלומר היא שמה עצמה מעל החוק. ושוב בג"ץ והיועמ"שית עמדו לצד המשטרה בעניין עצרת שלא זקוקה בכלל לרישיון!
"כאן עשינו דבר חסר תקדים: תוך כדי הדיונים, מוחמד ברכה נעמד ואומר לבג"ץ: 'אני מושך את העתירה', כדי לשדר שאין לו אמון בהם. הדבר המדהים הוא שבג"ץ בכל זאת נתן פסק דין, למרות שמשכנו אותה, כי הוא לא רצה לאפשר להנהגה הערבית לשדר את המסר שלה, שאין לה אמון בבג"ץ. הם המשיכו בדיון למרות שהעתירה כבר לא היתה קיימת ואנחנו יצאנו מהאולם!
"אלה שתי דוגמאות שמראות שהמערכת המשפטית משתנה, ושהפרקליטות והיועמ"שית נוהגים כדרך בן גביר. בג"ץ דוחה עתירות בעניין זכויות אסירים של ארגוני זכויות אדם אפילו מבלי לקיים דיון ראשוני. אחת העתירות עסקה באנשים מעזה שרצו לדעת אם הבנים שלהם נעצרו או לא, כי חלק מהם היו בישראל והמשפחות לא ידעו מה קרה איתם. בג"ץ דחה את העתירה בלי לקיים דיון, למרות שמדובר בהבּיאס קורפוס. אלה העתירות החזקות ביותר, בטח שלא דוחים אותן על הסף.
"כאן יש משהו מעניין מאוד: כאשר נמנע גם מיהודים לקיים הפגנות ופנו לבג"ץ, היועמ"שית ובג"ץ הגנו על הזכויות שלהם, אבל איסור ההפגנות על הערבים נמשך תקופה ארוכה מאוד. זאת תופעה שלא חווינו אותה מאז סיום הממשל הצבאי. אבל מעבר לכך, אנחנו רואים שפרקליטות המדינה נותנת למשטרה אור ירוק לבצע פעילות שהיא בניגוד לחוק מבלי להתערב. למשל, היה ניסיון נוסף לקיים עצרת, והיועמ"שית שלחה לנו מכתב שבו כתבה שהיא לא מתערבת בהחלטות מבצעיות של המשטרה. זאת פעם ראשונה שאנחנו מקבלים מכתב כזה, כי כל ההחלטות המבצעיות של המשטרה מול האזרחים הן החלטות שנוגעות לזכויות אזרח.
"ראינו גם שהמשטרה מתחילה לפתוח בחקירות בגין פרסומים ברשתות החברתיות בלי לקבל אישור של פרקליטות המדינה. כלומר יש כאן אור ירוק חזק למשטרה לפעול בניגוד לדין, גם בפתיחת חקירות.
"אני מתעכב על עניין חופש ההפגנה כדי לומר שהאזרחים הערבים לא הצליחו לצאת לרחובות ולא היתה פעילות פוליטית, אף שהם רצו, ולמרות זאת, בשלושת החודשים הראשונים למלחמה הוגש מספר כתבי אישום השווה למספר כתבי האישום שהוגשו בחמש השנים האחרונות, על דברים שמעולם לא הוגשו בגינם כתבי אישום בעבר, כמו למשל נגד מישהו שכתב 'בוקר טוב עזה'. הרבה מהם הזדהו עם הסבל של תושבי עזה. וכאן יש עוד רובד נוסף.
"דיברנו על הרובד של בג"ץ, ועכשיו נרד קומה, לבתי המשפט של העם, קרי בתי משפט שלום הנמצאים בכל עיר. התקבלה החלטה אצל פרקליט המדינה לא רק להגיש כתבי אישום, אלא גם להפעיל יחס של אפס סובלנות בעניין חופש הביטוי, וגם לבקש בכל התיקים מעצר עד תום ההליכים. זאת כשלעצמה החלטה המנוגדת לדין. סדר הדין הפלילי אומר שאסור לקבל החלטה גורפת כזו, כי לכל תיק יש את הנסיבות שלו ויש לתת להן משקל. ואז עוצרים אנשים ומגישים בקשה למעצר עד תום ההליכים, ובתי המשפט נענים לבקשות האלה".
ולצד אלה היו גם מעצרים מנהליים של אזרחים ערבים.
"היו, אבל מעט יחסית. וזאת בדיוק הסיבה – כי בתי משפט השלום ופרקליט המדינה והמשטרה קיימו את מה שאפשר לקיים במעצר מנהלי בלי לקרוא לו מעצר מנהלי! אז הם נתנו מעצר עד תום ההליכים על הדברים הכי שטותיים. מעצר עד תום ההליכים פירושו שאם האיש הזה יצא הוא יסכן את שלום הציבור, ישבש הליכי משפט או שניהם. אבל ראינו מקרים שבהם אנשים נעצרו על פרסומים שלהם ברשתות שבועיים אחרי הפרסום, ובית המשפט מאשר את המעצר ומאריך אותו, אז איך יכול להיות שהוא הסתובב חופשי שבועיים בלי לסכן איש ועכשיו הוא פתאום כל כך מסוכן?"
בין העצורים היה מספר גבוה במפתיע של נשים.
"בשלב מסוים מספר הנשים העצורות היה גבוה יותר מאשר מספר הגברים. זאת תופעה שמעולם לא ראינו, לא בגדה המערבית וגם לא אצלנו, והתחלנו לנתח את הסיבות לכך. חלק סברו שמכיוון שהגברים ידעו שהם מאוימים יותר, הם היו זהירים יותר מהנשים בכתיבה שלהם. אבל מה שהתברר היה מזעזע בהרבה – מעצר של נשים היה לצורך חילופים מול חמאס.
"בעסקאות הראשונות אנחנו פנינו לאנשים שמקורבים לחמאס בגדה המערבית כדי לברר אם הם נתנו את השמות של הנשים האלה, והם השיבו 'אנחנו לא נתנו שמות בכלל – לא מהגדה, לא מעזה ולא מישראל, כי העסקה היא על בסיס קטגוריות: אנחנו משחררים נשים והם מול זה משחררים נשים. אנחנו לא קבענו מי הנשים', כלומר הם אפילו לא ידעו מי הנשים שישראל משחררת.
"חלק מההורים של הצעירות האלה פנו לבג"ץ כדי למנוע את הכללת השם של הבת שלהם בעסקה, כי הם טענו שאם השם של הבת ייכלל בעסקה לא יהיה לה עתיד במדינת ישראל, מפני שכולם יסתכלו עליה כמי שנהנתה מרצח יהודים ב-7 באוקטובר. הם דרשו לקיים להן משפט, כי אין בסיס בכלל למעצר. בג"ץ דחה את העתירה. אחת המשוחררות היא סטודנטית בטכניון, אחרי ששוחררה סטודנטים יהודים הפגינו נגדה בקמפוס וגם הטכניון הגיש נגדה כתב אישום משמעתי.
"דבר דומה קרה גם עם הגופות. בעבר תמיד הצלחנו בעתירות להשבת גופות, אפילו במקרה של השלושה מאום אל פחם שעשו פיגוע באל-אקצא שבו נהרגו שוטרים. בג"ץ קבע אז שלמשטרה אין סמכות להחזיק בגופות. כעת, לראשונה מוחזקות גופות של אזרחים ערבים בישראל כקלף מיקוח לחילופי גופות עם חמאס. כלומר גם הגופה נהפכת לגופה של אויב, לא של אזרח המדינה. התיקים עדיין תלויים ועומדים בפני בג"ץ, אבל היועמ"שית תומכת בעמדת בן גביר, שהתחיל במהלך הזה. היועצת המשפטית לממשלה נראית לפעמים כמו לביאה כשהיא נאבקת למען הדמוקרטיה היהודית, אבל בעניין היחסים עם הערבים, היא הופכת לבן גביר.
"בסוגיית הגופות, המדינה למעשה קשרה את הגורל שלנו לגורלן של משפחות מהגדה ומעזה. יותר מכל דבר אחר, הגופות מחקו את הקו הירוק עבורנו. כי מה שהמדינה אומרת לנו זה שהגורל שלנו כרגע תלוי בהצלחת חמאס, כלומר שיצליח במשא ומתן שלו ויהיו לו קלפים כדי להשיב את הגופות של בנינו. ואנחנו יודעים בוודאות שהיו קולות במערכת הביטחון ובקבינט שאמרו 'רבותיי, אתם דוחפים את הערבים לחיק חמאס. אתם אומרים להם שחמאס אחראי עליהם'".
"עברנו משלב האפליה לשלב הדיכוי"
אתה מפרש את התהליכים האלה כשינוי מהותי במערכת היחסים בין המדינה לאזרחיה הערבים, או כמשהו נקודתי בגלל נסיבות המלחמה? במילים אחרות, האם התהליכים האלה הפיכים בעיניך?
"ראשית, אנחנו רואים שיש שינוי מצד המדינה ביחס אלינו, כאל חזית אויב בעת מלחמה. את זה עושה כל המערכת כולה, מבית משפט השלום ועד בית המשפט העליון, מפרקליט המדינה ועד לשוטר בשטח. דוגמה בולטת ליחס הזה היא שניים שנעצרו בהפגנה באום אל פחם, לא בגלל שקיימו הפגנה בלתי חוקית ולא מפני שההפגנה לא עברה בשלום, אלא בגלל שלוש סיסמאות שקראו בהפגנה, סיסמאות הזדהות עם תושבי עזה שנאמרות בכל מבצע צבאי. הם נמצאים תחת תנאים מגבילים עד היום. אחד מהם ישב במעצר שמונה חודשים כעציר ביטחוני, ללא ביקורי משפחה ובתנאים קשים ביותר, והשני ישב ארבעה חודשים ואחר כך הוגלה לחיפה.
"שני התיקים האלה מעידים על מדיניות הדיכוי. אפשר לומר שהמדיניות של מדינת ישראל כלפי האזרחים הערבים היא לא רק מדיניות מפלה. אפליה היתה קיימת תמיד בכל מבצע צבאי, ופרסמנו על זה דו"חות, שערבים נעצרים יותר מיהודים ושיש אכיפה סלקטיבית, זה היה קיים תמיד. אבל השנה עברנו משלב האפליה לשלב הדיכוי".
נראה שמדובר בשינוי עומק שמשתרע הרבה מעבר לעניינים הקשורים ישירות למלחמה, כמו הפגנות ופוסטים ברשתות. בשנה האחרונה רואים את ההחרפה הזו ביחס המדינה גם בסוגיות שכלל לא קשורות למלחמה, כמו הטיהור האתני בנגב, הדיכוי הכלכלי, התעצמות הפשיעה המאורגנת – יש כאן משהו מערכתי הרבה מעבר למלחמה.
"זאת הערה חשובה כי היא מזכירה נושא בעל חשיבות מכרעת – סוגיית הפשיעה. ערב המלחמה הגענו למצב ששיעור הפשיעה אצל הערבים בישראל הוא כמעט הגבוה ביותר בעולם: 15 הרוגים ל-100 אלף איש. בגדה המערבית וברצועת עזה, לצורך השוואה, מדובר ביחס של הרוג אחד ל-100 אלף. בארה"ב 6 ל-100 אלף. יש רק מדינות בודדות באמריקה הלטינית שמשתוות לנו בשיעורים האלה.
"עד המלחמה הצלחנו במאמצים רבים להכניס את נושא הפשיעה בקרב הערבים בישראל לשיח הציבורי, ולפני 7 באוקטובר התקשורת הישראלית התחילה להתייחס ברצינות למחדל של המשטרה בעניין הטיפול בפשיעה. חלק לא מבוטל מהתקשורת אף החל לרמוז שכנראה המחדל מכוון. מאז המלחמה, לא המשטרה מטפלת בנושא וגם לא התקשורת. כלומר אנחנו הפכנו באמת לאויב גם מצד התקשורת. המקרים הבודדים שבהם מתייחסים לפשיעה הם כאשר מישהו מעלה את האפשרות שהנשק שנמצא אצל הערבים יכול לפגוע ביהודים.
"אז מה כל זה שידר לאזרחים הערבים? תמיד ידענו, בימי מלחמה ובימי שלום, שאנחנו אזרחים מדרגה שנייה, והמאבק שלנו תמיד היה לשאוף לשוויון. לכן לא הסתפקנו בהתגוננות משפטית, אלא שאפנו לקבוע מדיניות. מאבקים משפטיים מתחלקים לשני סוגים: הגנה ותביעת זכויות. כיום, לראשונה אני רואה שבעיני האוכלוסייה הפלסטינית, מדינת ישראל מתייחסת אל עצמה כמי שכובשת אותנו, ואנחנו מתייחסים אל עצמנו כאל מי שנמצאים תחת כיבוש, במובן הזה שאת לא תובעת מהכובש זכויות, אלא רק מתגוננת מפניו.
"לכן לא היו לעדאלה עד כה עתירות לבג"ץ, אלא בהיבט המגננתי. בימי מלחמות היינו מרבים בעתירות לבג"ץ, אבל הפעם, לראשונה, אנחנו כבר לא מתייחסים לעצמנו כאזרחים מדרגה ב', אלא כנתינים. זה מה שהתחזק בתודעה. כאשר המדינה מתייחסת אליך כאל אויב, את לא יכולה לקיים שיח על בסיס האזרחות, האזרחות הופכת ללא רלוונטית".
מה שאתה אומר הוא דרמטי מאוד, מפני שלאורך השנים האזרחים הפלסטינים היו אולי הקבוצה שהתייחסה לאזרחות שלה ברצינות הרבה ביותר, כולל פרסום ארבעה מסמכי חזון לעתיד אזרחי משותף. חזון "מדינת כל אזרחיה" מתבסס על הרעיון העמוק של אזרחות מהותית. ואתה אומר שלמעשה, התפיסה האזרחית התרוקנה מכל תוכן.
"נכון. הדוגמאות שהזכרת הן עדות לשאיפה לשוויון במסגרת האזרחות. והתמונה הזו מושלמת כאשר את מאבדת את האמון גם במנגנוני החברה האזרחית הישראלית. הארגון המוביל והגדול והחשוב ביותר בחברה האזרחית הוא האוניברסיטאות והמכללות. לראשונה מאז 1948, האוניברסיטאות והמכללות מגישות כתבי אישום משמעתיים נגד סטודנטים ערבים שהתבטאו פוליטית בפייסבוק, בתקופת החופשה, ללא קשר לקמפוס או ללימודים, ובכל זאת האוניברסיטה – בניגוד לחוק – לוקחת לעצמה את הסמכות ומגישה כתבי אישום נגד כמעט 150 סטודנטים וסטודנטיות. זה היה מפתיע.
"צריך להבין את המשמעות של הדבר הזה. בגדה, למשל, הדבר היקר ביותר עבור החברה זה סוגיית האסירים. אצל הערבים בישראל, הדבר היקר ביותר הוא הסטודנטים והסטודנטיות. ההשכלה. כאן הפגיעה היתה כמעט בכל משפחה: האוניברסיטאות, שסברנו שהן המקום היחיד שבו אפשר להתבטא ואפילו לקיים זיכרון לנכבה, מצטרפות היום למדיניות בן גביר. ברוב המקרים שבהם האוניברסיטאות הגישו כתבי אישום משמעתיים, אפילו המשטרה לא פתחה בחקירה. עד עכשיו תיארתי לך עד כמה המשטרה היתה גזענית כלפי הערבים ופעלה בניגוד לחוק, ואפילו היא לא עשתה את מה שעשו במכללות ובאוניברסיטאות.
"האוניברסיטה היא הרבה פעמים המקום הראשון שבו צעירים ערבים פוגשים יהודים. הם יושבים על אותו ספסל לימודים, ניגשים לאותן בחינות, יוצאים לאותן חופשות, ומוטרדים מאותן דאגות. הם גם מפגינים לפעמים אחד נגד השני בקמפוס. ובכל זאת, האוניברסיטה הליברלית הזו אומרת 'אני לא פועלת נגד יהודים גזענים שקוראים להשמדת עם, אבל מגישה כתבי אישום נגד מי שרואה עצמו קרוב לעזתים'.
"אותו מהלך התבצע גם על ידי לשכת עורכי הדין. לראשונה, לשכת עורכי הדין לוקחת סמכות לתבוע בפני בתי הדין המשמעתיים שלה ערבים וערביות על דברים שלא נוגעים לעריכת דין או לכבוד המקצוע, שפורסמו בפייסבוק הפרטי.
"צריך לשים לב היטב גם להנמקות של המוסדות האלה. כששאלנו את האוניברסיטאות מדוע לא הגשתם קובלנות נגד סטודנטים יהודים שקראו להשמדת עם, מעשה שהוא עבירה לפי החוק הישראלי והבינלאומי, מדוע לא הגשתם קובלנות על הסתה לאלימות ולגזענות, הרי הבאנו עשרות פרסומים כאלה, הן של סטודנטים, הן של עורכי דין יהודים שפרסמו את דבריהם לא בפייסבוק הפרטי אלא בקבוצות ייעודיות של עורכי דין, הם השיבו שההוראה היא להיאבק במי שתומך בטרור בלבד, כלומר רק למעשים הקשורים ל-7 באוקטובר או לחמאס. לכן הם מתייחסים להזדהות עם עזה כתמיכה בטרור. נגד עו"ד פואד סולטאן הגישו קובלנה כי אמר תודה לדרום אפריקה, וכי טען שבן גביר שהוא ראש הבעיה, בגלל היחס שלו לאסירים. אני לא יודע איך להתגונן מול זה, כי אני לא מבין מה הבעיה".
אתה מתאר מצב כמעט חסר מוצא, כי כבר לא מדובר רק במוסדות הרשמיים של המדינה ובמעבר מאפליה לדיכוי, אלא גם בספירה האזרחית, שגם בה היחס אל האזרחים הערבים הפך להיות יחס לאויב. אם האזרחות רוקנה מכל תוכן, איזה בסיס זה משאיר לקיום משותף?
"אני חושב שאם מבינים את הסכנה הטמונה ביחס הזה, אין לנו ברירה אלא לאחד כוחות במאבק נגד הגזענות. מה שאנחנו רואים כעת הוא שהמדיניות הזו כבר חוצה את הקטגוריות של ערבים ויהודים. לראשונה אנחנו מבחינים שרוב העצורים שלנו בשלושת גלי המעצרים בחיפה היו יהודים, כי המשטר הפשיסטי פועל נגד כל מי שמתנגד.
"כמו המלחמות ב-1948 וב-1967, גם המלחמה הזו הפכה לרגע מכונן היסטורית. 1948 נתפסת כעצמאות עבור האחד וכנכבה עבור האחר, 1967 כניצחון אדיר של צד אחד וכתבוסה גדולה לאחר. ב-7 באוקטובר, לראשונה שניהם יוצאים פצועים, שניהם מגיעים למסקנה שגם אם אף צד לא יעלים את השני, שניהם יכולים להכאיב האחד לשני. ולכן אם 1948 העלתה לראשונה את משמעות שאלת המדינה היהודית, ו-1967 העלתה לראשונה את שאלת ארץ ישראל השלמה וההתנחלויות, 7 באוקטובר מעלה לראשונה את השאלה, לא איך להרוג אחד את השני, אלא איך לחיות ביחד".
זאת ראיה מאוד אופטימית של המצב.
"שימי לב לדבר חשוב, לא במקרה הסיסמה של נתניהו, 'ניצחון מוחלט', מתקבלת אצל הציבור היהודי כבדיחה, כדבר לא ריאלי, וגם אצל הציבור הפלסטיני זה לא דבר ריאלי לומר שההתנגדות ניצחה. שניהם יודעים שהמלחמה הזו הכאיבה להם. נכון, אנחנו הפלסטינים משלמים את המחיר הגדול והעמוק ביותר. לראשונה אנחנו חווים חוויה שהיא מעבר לנכבה – השמדת עם. למרות זאת, השאלה הדומיננטית היא איך לחיות ביחד, כי כבר מובן שהמלחמה והכוח הם לא הפתרון".
אם זה הלקח, אתה צופה שההשתתפות הפוליטית של האזרחים הערבים תתגבר?
"מבחינה היסטורית, שיעור ההצבעה אצל הערבים היה עולה כאשר הלאומיות הערבית היתה במצב טוב. למשל כשמצבו של אש"ף היה טוב, ראינו שיעור הצבעה גבוה. כשהזרם הפאן-ערבי היה במצב טוב בשנות ה-60 ראינו שיעור הצבעה גבוה, ומאידך ראינו שכאשר המצב הפוליטי מידרדר ומוביל לייאוש, זה מתבטא בשיעור הצבעה נמוך. אבל הפעם, אני רואה משהו שונה, כי 7 באוקטובר מעביר גם את המסר שהסכנה לשני העמים היא אחת: עליית הפשיזם הישראלי. עליית הפשיזם והגזענות היא שתחזק את הכיבוש, היא שתמשיך ברצח עם, והיא זאת שתביא אולי לטרנספר של חלק מהאוכלוסייה הערבית בישראל. על כן צריך לצאת נגדה, ולפי איך שאני קורא את החברה הערבית, אני צופה ששיעור ההצבעה יהיה גבוה".
בשנה האחרונה ישנם לא מעט אזרחים ערבים שמביעים חשש מוחשי מאוד מפני נכבה שנייה וגירוש המוני. אני מכירה חברים שחוששים לצאת מהארץ, מפחד שלא יורשו לחזור. אם לא נעצור את הפשיזם, בקצה של המסלול שבו ישראל צועדת, התרחיש הזה ריאלי בעיניך?
"אם היית שואלת את השאלה הזו לפני 7 באוקטובר – ואנחנו אכן שאלנו את עצמנו את הדבר הזה – הרוב היו משיבים שלא, כי הפרדיגמה היתה הנכבה, כלומר טרנספר, וזה נתפס כפחות ריאלי כי יש בחברה הישראלית גם כוחות שפועלים לחזק את ההבחנה בין אזרחות לכיבוש, ויש גם את הקהילה הבינלאומית. אבל כאשר הפרדיגמה עברה מנכבה לרצח עם, אז מדינה שמבצעת רצח עם יכולה בקלות לבצע טרנספר. לא במקרה מדברים בכזאת קלות על טרנספר בלבנון, על טרנספר לתושבים בעזה ובגדה. כאשר הפרדיגמה הופכת לרצח עם, הטרנספר הוא חלק ממנו והופך לאפשרי".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן