תנו לטריליון עצים פשוט לנטוע את עצמם

בזמן שההתחממות העולמית מובילה לבעירת שטחי יער עצומים ברחבי העולם, נטיעת עצים הולכת והופכת לחלק משמעותי מהמאמצים לייצב את האקלים.

ארה"ב כבר הבטיחה לנטוע 855 מיליון עצים; האיחוד האירופי מתכנן לנטוע 3 מיליארד; וסין ממשיכה במאמץ נטיעה עצום מאז 1978, המוגדר לא במיליארדי עצים אלא במונחים של עשרות מיליוני הקטרים של יער – מאמץ שהיא אפילו מתחילה לייצא ברחבי אסיה ואפריקה.

הסיבה לכל הנטיעות האלה פשוטה: זוהי הפעולה הכי יעילה שידועה לאנושות מבחינת היכולת לספוג מחדש פחמן דו-חמצני, הגז האחראי למירב ההתחממות.

אולם התוכניות השונות לנטיעות ברחבי העולם כולן גם יחד עדיין רחוקות מהיעד הרצוי של טריליון עצים – ואפילו טריליון העצים הללו אינם תחליף למאמץ ההכרחי לצמצם במהרה את כמות גזי החממה הנפלטת מלכתחילה.

כעת, התפתחויות מחקריות חדשות מעלות סימן שאלה גדול לגבי הגישה שצריך לצאת ולנטוע את כל העצים האלה. האם ייתכן שבעצם העצים פשוט ישתלו את עצמם?

כך מסתמן לפי מחקר חדש ופורץ דרך שהתפרסם בכתב העת נייצ'ר בספטמבר. המחקר, בהובלת סוזן קוק-פטון (Cook-Patton), סוקר נתונים ומדידות מתוך מאות מחקרים קודמים על מנת להעריך בדיוק את פוטנציאל ספיגת הפחמן של ההתרחבות הטבעית של יערות שונים ברחבי העולם.

מהמחקר של קוק-פטון עולה כי ההערכות הקודמות לגבי כושר הספיגה הזה היו נמוכות מדי בהרבה. לדוגמה, ההערכות של הפאנל הבינממשלתי לשינוי האקלים (IPCC) מ-2019, נמוכות מדי ב-32% בממוצע, ובמקרה של יערות טרופיים אפילו ב-53%.

מסתבר למעשה שהתרחבות טבעית של יערות, ללא התערבות אנושית, סופגת יותר מאשר נטיעה מלאכותית מאורגנת. זהו פתרון כליאת הפחמן הטבעי העוצמתי ביותר שידוע לנו – בפוטנציה, התרחבות שכזו יכולה לבדה לספוג 73 מיליארד טונה של פחמן מעכשיו ועד 2050, שווה ערך של כ-7 שנים של פליטות מתעשיות העולם בקצב הנוכחי.

המחקר לא מסתפק במסקנות תיאורטיות גרידא: הוא כולל מיפוי כלל-עולמי של פוטנציאל הייעור והספיגה של אזורים שונים – שכן לא בכל מקום ניתן לנטוע עצים, ולא בכל מקום רצוי לעשות זאת באותו אופן, או בכלל. בישראל-פלסטין, למשל, עדיף שלא.

לפי הממצאים, יש אמנם אזורים שבהם ייעור מחדש טבעי כבר לא יכול לקרות ואכן רצוי לבצע נטיעות, אבל ברוב המקרים שבהם התנאים מתאימים הן לנטיעה מלאכותית והן לצמיחה טבעית, האחרונה תביא תוצאות טובות באופן משמעותי, והתערבות אנושית רק יכולה להזיק.

ההמלצה? פשוט להקים גדר מסביב לשטח ולתת לטבע לעשות את שלו.

מלבד כושר הספיגה עצמו, אחת הסיבות לכך שהגישה הזאת נחשבת עדיפה כעת ולא נחשבה כך בעבר, היא שינוי בידע המדעי לגבי עצם המהירות בה יערות חוזרים לשטחים אשר חושפו. לפי ממצאים חדשים, מתגלה למשל שהרבה שטחים באמזונס שעלו בלהבות בשנים האחרונות ונחשבו ליער עתיק מנוון – היו בעצם יער צעיר שצמח בשטחים אשר כבר חושפו, שומשו למרעה ונזנחו.

לכן לדוגמה, ברזיל תוכל עדיין לעמוד ביעדי הייעור-מחדש שהתחייבה אליהם ב-2015, לפני תקופת הנשיא ז'איר בולסונרו ההרסנית, אם רק תפסיק לחשף יערות ותאפשר ליערות לחזור למקום שבו נכרתו. התהליך הזה כבר קרה באזורים רבים בעולם, בכללם גם בברזיל עצמה עם היער האטלנטי לאורך חופה המזרחי, כמו גם אזורים רבים באירופה המערבית והמזרחית ובמזרח ארה"ב.

נוסף על כל זה, לפי ממצאי המחקר של קוק-פטון, צמיחה מחדש טבעית עדיפה לא רק בכושר ספיגת הפחמן שלה אלא אף בשימור ושחזור המגון הביולוגי.

אם בעבר הגישה המובילה היתה שבני אדם צריכים לנסות לנטוע תערובת של צמחים שמחקה את היער הטבעי השכן, כעת נראה שהיער על כל צמחיו ובעלי החיים שלו פשוט עושים את העבודה הזו טוב יותר מכל חיקוי.

לשמר שליש משטחי העולם

במקביל, תוכנית הסביבה של האו"ם (UNEP) והממשלות השותפות בה מתחילות לאמץ גישה שמשתלבת היטב עם הממצאים החדשים של קוק-פטון ושות'.

דו"ח חדש של התוכנית מאמצע נובמבר מדגיש את התפקיד המרכזי של שימור שטחי טבע במאמצי הגנת הסביבה וייצוב האקלים. זאת בשל הקשר העמוק בין איזון האקלים לבין שימור המגוון הביולוגי והגנה על זכויות הקרקע של עמים ילידיים וקהילות מקומיות.

אף שהמשבר הסביבתי המורגש ביותר, הבהול ביותר, והקשור באופן הישיר ביותר לפעילות אנושית הוא ההתחממות העולמית, אנחנו נמצאים למעשה בעיצומה של שורת משברים סביבתיים שונים, נפרדים אך קשורים.

אחד המוזנחים ביותר הוא משבר המגוון הביולוגי, הידוע גם בתור ההכחדה ההמונית השישית – הקודמת, לצורך העניין, הייתה לפני 66 מיליון שנה, ושמה סוף לעידן הדינוזאורים. על פי דו"ח של האו"ם מ-2019, כעת לא פחות ממיליון מינים שונים של בעלי חיים וצמחים נמצאים בסכנת הכחדה.

אחת הסיבות המובילות למשבר המגוון הביולוגי הוא שינוי האקלים, אבל יש השפעה הדדית בין שני הדברים. הצורך, והדרך, לשמר שטחים בעלי מגוון ביולוגי רב, אינם חדשים – לשם כך קיימות שמורות הטבע כבר מאז העת העתיקה. ב-2010, ועידה בינלאומית קראה להגן על 17% משטחי הקרקע ו-10% משטחי הים, אך גם יעדים אלה לא הושגו במלואם.

כעת תוכנית הסביבה של האו"ם קוראת לגישה המשלבת שימור מגוון ביולוגי במאמצי איזון האקלים הגלובליים, ומזהה אזורים טבעיים ספציפיים שאותם יש לשמר – הן עבור המגוון הביולוגי הקיים בהם והן עבור החשיבות שלהם למערכת האקלים.

כמטרת על, התוכנית של האו"ם מציבה יעד עולמי שאפתני ביותר של שימור של לפחות 30% משטחי היבשה ו-30% משטחי הים עד 2030. יש חוקרים, פעילים וארגוני סביבה שדורשים ללכת רחוק יותר – ולהגיע לשימור של חצי משטח העולם כמענה למשבר ההכחדה ומשבר האקלים כאחד.

שינוי גישה יסודי

בין אם נשאף לשמר שליש מהעולם או חציו, האתגר עצום. על פניו, התגליות החדשות לגבי צמיחה טבעית של יערות הן מעודדות – במקום לארגן נטיעות המוניות של טריליון עצים פשוט צריך לתת ליערות העולם קצת ספייס להתרווח.

אבל למעשה הממצאים האלה רק מדגישים את גודל האתגר. הרי להניח לטבע לעשות את שלו זה הדבר האחרון שהמערכות הפוליטיות והכלכליות שלנו מחפשות לעשות. למצוא דברים שאפשר לעשות לטבע, דברים שאפשר לעשות באמצעותו, דרכים להרוויח ממנו – אלה הנטיות הבסיסיות של המערכות החברתיות שלנו כיום.

העשורים האחרונים מסתמנים בנסיון אחר נסיון לשלב בין הנטיות הללו לבין הגנת הסביבה, וכך למעשה הגענו למצב המסוכן של היום – על קצה תהום קריסת האקלים והכחדה המונית.

ואולי חמור מכך, היחס המודרני אל העולם הטבעי, יחס המבוסס על שליטה וניצול, הוא למעשה לא עניין מודרני בלבד, אלא הקצנה של גישה עתיקה בהרבה. אפשר לטעון שאלה הם היחסים בין חברות אנושיות לחי ולצומח כבר 12 אלף שנה, מאז המהפכה החקלאית: גישה שרואה בטבע אוסף משאבים, אם לא יריב שיש לערום עליו.

כפי שמוכר לנו בארץ וכפי שניתן לראות בכל העולם, גם ההגנה המתמשכת על שמורות טבע קיימות מניסיונות פלישה והשתלטות או מתאונות וזיהום היא לא עניין של מה בכך, ופעמים רבות תאגידים הנחושים לעשות קופה על חשבון שמורה מקבלים את מבוקשם במוקדם או במאוחר.

כדי להפוך שליש או חצי מהעולם לשמורות טבע נצטרך להתגבר על כל הנטיות והכוחות הללו – ולהמשיך להגן בפניהן על השטחים השמורים.

האתגר גדול – אבל לא בלתי אפשרי. העובדה שחברות אנושיות מתמחות כבר אלפי שנים בניצול הטבע והכנעתו לא אומרת שזהו הטבע האנושי הבלתי משתנה, ושגורלנו להכחיד ולחמם את הפלנטה חתום מראש.

כן, מדובר באלמנט מרכזי בתרבות הדומיננטית במירב החברות האנושיות כיום – אבל לא בכולן. עד היום קיימות תרבויות ילידיות ברחבי העולם שלא עשו את המעבר לחברה חקלאית וממנה לחברה תעשייתית, לפחות לא עד שמתיישבים אירופאים כפו אותו עליהם.

ואפילו היכן שמתיישבים ביצעו רצח עם ומחקו תרבויות ילידיות כאלה, כמו בצפון אמריקה, צאצאיהם של הילידים ששרדו משתדלים לשמר את הידע התרבותי של אבותיהם, כולל יחסי הגומלין העדינים עם החי והצומח המקומיים.

עדיין ניתן לשלב את הידע של תרבויות מקומיות לצורך מאמצי השימור באזורן, ואולי אף לשאוב השראה מצורות חיים אלה באופן בו אנחנו בוחרים להתייחס לעולם שסביבנו.

עדיין לא מאוחר מדי. האנושות עדיין יכולה להמשיך להתפתח, ולמצוא מערכת יחסים אחרת עם העולם שמזין ומקיים אותנו. או שאפשר להמשיך לשלוט בו, לנצל אותו, ולהרוס אותו, עד שגם הציוויליזציה ההו כה מתקדמת שלנו תהפוך לזיכרון היסטורי רחוק – או לעיי חורבות.