newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תחקיר צבי יחזקאלי: במסגדים הכינו את ממתקי הרמדאן מילדים יהודים

חשיפה מעבר לקווים: לבדו, כשהוא חמוש רק במצלמה ובכובע מצחיה שחור לצורך הסוואה, יצא הכתב הנועז לענייני ערבים למסגדים. במקרה, בדיוק בזמן שהוא הגיע לא אכלו ילדים יהודים. סאטירה

מאת:

יצאנו לטיול במוחו הקודח של צבי יחזקאלי. לאחר כמה דקות נתקלנו בפרויקט מיוחד שהיה מונח שם. הבאנו אותו כפי שהוא, שינינו רק את המילים. כך זה הולך:

יום שישי, בוקר. אני מצטייד במשקפי שמש, במבט מצועף, ובחשיבות העצמית שלי ויוצא לדרך, הפעם כדי לתעד את תהליך ייצור ממתקי סוף הרמדאן המתוקים. אתמול היה יום הצום האחרון, הסכנה מרחפת, את המתח אפשר לחתוך עם סכין. הפעם אני מביא עדויות בדוקות ומזעזעות, כולל תיעוד מיוחד של תהליך אלים זה. פרויקט מיוחד, שונה לחלוטין מכל הקודמים שעסקו בדיוק באותו דבר.

האדם הפשוט ברחוב עלול לראות בממתקים, התמימים לכאורה הללו, לא יותר מאת מתיקותם. אך אני מכיר ערבים, יודע איך הם עובדים. אני מסתנן לגוב האריות, כמו דניאל, כשרק המצלמה הנסתרת שלי מלווה אותי. אני מדגיש, אני לבד לגמרי. אני מתעד את תהליך הפיכתם של ילדים יהודים (ממשפחות מרובות ילדים, כדי שלא ישימו לב להיעלמותם), לאותם ממתקים ואת אכילתם. תהליך שמתרחש ברוב רובם של המסגדים בישראל. תהליך שהוא קשה לעיכול.

בנוסף נביא עדויות לכך שספציפית במסגד אל-אקצא בונים פצצה גרעינית, וחוצבים אורניום מתחת להר הבית בכדי לחמשה.

> העין השביעית: צבי יחזקאלי חיפש הסתה במסגדים, אבל בדרך משהו השתבש

Fat Boy

Fat Boy

המסע שלנו מתחיל במשולש. אני מגיע למסגד, המטיף עומד סמוך אלי. פחד אלוהים, פונדמנטליסט מטורף. ולידו המטיף. פה נוהגים להטיף לטובת דאע"ש בדרך כלל, ועריפות הראשים הן עניין יום יומי. אבל היום לא. בטח שמעו שאנחנו באים. מדברים על דברים משעממים, לעיתים קצת הומופוביים. אני מסיק שכל הערבים הומופוביים.

אני לוקח את מטלטלי ומצפין לסכנין. הלב פועם בחזקה. מגיעים לסכנין. אני רואה ילד חסר מזל מחוץ למסגד. אולי הוא אחד מהילדים האלו המשמשים לחומר גלם לממתקים, אולי לא. הילד נכנס פנימה, אני מתעד. לא יצא 5 דקות, ככל הנראה מקיזים את דמו עכשיו. בטח הפך לעוגייה. הניחוחות הם כמו של עוגיות רגילות. מוזר אני אומר לעצמי. מציעים לי לקחת, אני לוקח, טעים דווקא. התיעוד המלא בסוף הפוסט.

עוגיות סוף רמאדן

היעד הבא: אל-אקצא. שיניתי את הופעתי לחלוטין מחשש שאזוהה. שמתי כובע שחור בלי כיתוב, בניגוד לכובע הקודם, שהיה לו כיתוב. אני לוקח הפעם את המונה גייגר שלי מהאוטו.

כשאנחנו מתקרבים לעבר אל-חארם א-שריף, צג המונה בדרך כלל משתולל. הפעם קצת פחות. ככל הנראה בעקבות הסכם הגרעין שנחתם הם שלחו את אספקת האורניום-235 שלהם מכאן לאיראן.

רעשי החציבה נשמעים היטב כמו שאתם יכולים להיווכח. אנחנו פוגשים בכניסה באיש משופם, לבוש חולצה שחורה, כמו של ג'ון המוציא להורג. הוא לא מזהה אותנו. אני לא יודע כמה זמן יש לי עד שאזוהה ואאלץ ככל הנראה להימלט על נפשי. הוא נראה כמו מדען גרעין. אני מניח שהוא אכן כזה. אני שואל אותו על מסה קריטית, הוא לא מבין מה אני רוצה, לכאורה. מן הסתם הוא מכחיש.

> יהודים תתכוננו, הערבים יוצאים לחגוג

מונה גייגר

מונה גייגר

מזועזעים, אנחנו מסיימים את היום בעזה. המסע הזה מזכיר לי את השירות הצבאי שלי, אבל אני רק רוצה שתחשבו את זה בלי שאני אגיד את זה במפורש. אני מאזין למואזין מבחוץ. אין ספור דיבורים על פיוס. נשמע כאילו שמאלן מטיף שם, אבל זה רק לאוזן הבלתי מזוינת. האוזן המזוינת שלי, המכירה את הערבי טוב מהערבי עצמו, יודעת להגיד שכל אלו הם באירוניה מודעת לעצמה. סביר להניח. כלומר הכוונה האמיתית  בדיוק הפוכה. ישמרנו האל אם ניתן לברברים הללו מדינה, או נשאיר אותם בתוך שלנו. סליחה, זה רק הסבטקסט. תמחקו שאמרתי את זה.

לסיכום, העדויות שהבאתי הן רק קצה הקרחון של הבעיה האסלאמית, או במילים אחרות עוד רגע דאע"ש עורפים את כולנו, הצילו!!! ככל הנראה. ולמרות שרוב רובן של הטענות המוקדמות שלנו הופרכו לחלוטין, וכמעט כל הדוגמאות שהבאנו הראו בדיוק ההפך ממה שטענו, צריך להבין שבחרנו בכוונה מגוון לא מייצג בכדי להחליש מאד את הטיעון שלנו. כי עניינים של אמונה אין צורך לתמוך בממצאים.

נ.ב.
התכוונו לצרף את התיעוד של הדברים המזעזעים באמת, אך הפוסט הזה צר מכדי להכיל אותם.

לא פנינו לצבי יחזקאלי, ובחרנו להגיב במקומו כך:

הניסיון להטיל דופי באובייקטיביות שלי ובעבודתי העיתונאית, ולתהות איך לעזאזל עדיין יש משהו שנקרא פרשן לענייני ערבים (ואם יש כזה איך נבחר לתפקיד אדם שבלשון המעטה קצת מוטה לגבי ערבים), לא יצלחו. לראיה דברים שאמרתי בכנס שסותרים טענה זו לחלוטין "אני יהלום… כל יהודי יודע שהוא יותר טוב מהשכן שלו. הוא יודע שהוא בצד של בן של מלך, והוא בצד של בן השפחה".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf