יהודים תתכוננו, הערבים יוצאים לחגוג

זהו, נגמר רמדאן. שלושים יום קיציים ומתישים חלפו ונגמרו להם. אכלנו כל מה שאסור בלילות, וחגיגות הפחמימות עוד מעט מגיעות אל סופן.

עיד אל פיטר, החג שמציין את סוף הצום, כבר עומד בפתח. הרבה קוראים לחג הזה החג ״הקטן״, כי הוא נמשך רק שלושה ימים ואין לו ערב חג, לעומת חג הקורבן, החג "הגדול", שיש לו ערב חג והשמחה נמשכת חמישה ימים שלמים.

אנחנו לא בדיוק יודעים מתי נחגוג את עיד אל פיטר עד הרגע האחרון באותו לילה; אכן, המוסלמים הרומנטיים חוגגים לפי הירח.

אלו שתי החופשות העיקריות שהמוסלמים יודעים בוודאות על קיומן, ובהן חלה עלינו מצווה לחגוג ולנצל אותם עד הסוף. זה אומר שמיליארדר וחצי מוסלמים אמורים להיות עליזים על כדור הארץ בו בזמן. עם כמות זו של אנרגיה חיובית באוויר העולם, מי צריך לדאוג מאנרגיה גרעינית? אך לצערי, עם כל האסונות והמלחמות והמתח בעולם הערבי, היחידים שחוגגים הם סוחרי הנשק ואלו שמזינים אותם.

בארץ כמעט מיליון מוסלמים יוצאים לחופש. לכן חשבתי להקדים ולהרגיע את יצר ההישרדות של העם היהודי ולהכין אתכם נפשית: בסוף השבוע הזה צפויה עליה ניכרת בנוכחות ערבים בספירה הציבורית, במקומות בילוי ופארקים, ובערים היהודיות. אל חשש, אין צורך להפעיל את מנגנון ההגנה; גל הערבים החוגגים יעבור תוך שלושה ימים והכול יחזור לשגרה בקרוב.

> ברמדאן גם נשים פמיניסטיות חוזרות למטבח

ארוחת שבירת צום רמדאן ברחוב על שפת הנילוס, קהיר (חגי מטר)

תרבות פנאי בצל המצוקה

בסביבה יטיילו להם משפחות וצעירים מבושמים, לבושים בבגדים חדשים ומצוידים בכרטיסי אשראי, שמבקשים בסך הכול לגלות מקומות חדשים תודעתית ופיזית. בקיצור – לבלות. אז אל תתרגשו מזה.

מאחר ונצרת מיצתה את עצמה מבחינה תיירותית כעיר ערבית אותנטית, במיוחד לערבים, מאגר הערים שנחשבות לאטרקציה תיירותית בחברה הערבית מאד מצומצם. מקומות הפנאי והבילוי מסתכמים בחצאי קניונים עמוסים, בריכות מסחריות עלובות, ופה ושם פארק שעשועים צנוע שמוסתר באולם אירועים שקרס כלכלית.

תחשבו על עיר כמו טייבה או טירה. מה יכולים אלפי החוגגים לעשות בהן מלבד לפקוד את הפארקים והקניונים, בתי הקפה והקולנוע אצל השכנים בכפר סבא, רעננה, או נתניה? בגליל למשל, אטרקציות ופארקים באזור הם בעיקר מרחבי הטבע המופלאים, אז האפשרות היא לעשות מנגל בפארקים הציבוריים, איפה שיש קצת צל ומים; משחקייה ביער על שם תורם אנונימי לקרן הקיימת בכלל תיחשב כבונוס ממש יפה.

בצל העוני, מצוקת הדיור, התשתיות והתחבורה הציבורית המקרטעת בכפרים הערבים, נושא תרבות הפנאי נדחק הצידה ולא זוכה לטיפול וטיפוח לאורך השנים. משפחות אמידות מעטות יחסית יכולות להרשות לעצמן חופשה בחו״ל הרחוק או הקרוב, כמו מצרים וירדן, אבל רוב האוכלוסייה הפלסטינית יחפש מקום פנימי וזול לעשות בו את החג. אני נאלצת להמליץ שלא להגיע לערים מסוימות אלא במקרים של פיקוח נפש, או במקרה שאתם ממצים את האינטימיות המשפחתית עקב בילוי של שעות ברכב עם הילדים. ברשימה הפקוקה תמצאו את העיר העתיקה בעכא (עכו), טבריה, יאפא (יפו) וחיפה.

ההרגשה שלי היא שחלה עליה בעיסוק ברמדאן שלנו בחברה הישראלית. לאחרונה אני נתקלת יותר ויותר באנשים שמודעים לחשיבותו וייחודו של החודש הזה למוסלמים מבחינה דתית ותרבותית.

אחרי שדיברנו בתקשורת על רמדאן בכל הזדמנות, פתחנו שולחנות ולבבות ואירחנו יהודים מתרגשים איפה שאפשר, וצפינו לראשונה בסדרת טלוויזיה מצרית בשם "חארת אל יהוד", שכונת היהודים, שמתארת ברגישות רבה את מרקם היחסים היפים שהיו בין המוסלמים ליהודים והנוצרים בקהיר לפני 48', אחרי שתמכנו כלכלית ברשתות המזון ונהנינו ממבצעים מיוחדים של חברות מסחריות בשוק הישראלי שגילו את הפוטנציאל של כוח הקנייה של האזרחים הערבים – אחרי כל זה, אם עוד לא שיניתם את סט הדעות הקדומות על הערבים שאוהבים רק אוכל טוב ואירוח נדיב, ונשארנו בעיניכם עם אלים ולא אוהב חיים, כנראה שכבר אין מה לעשות.

העיקר שאנחנו פה במרחב המשותף הזה עוד להרבה זמן כנראה, ונשמח לסיים את החודש באווירה יפה ונינוחה ללא אירועי אלימות, גילויי גזענות, תוקפנות או עוינות ותמונות מזעזעות שיעלו בפייסבוק, שמלמדות כמה שנאה מרחפת באוויר. בואו נייחל לאותו יום שבו נלמד איך לחיות ולתת לאחר לחיות על האדמה הזאת. עד אז אני מאחלת לכולנו חג שמח, ועיד סעיד.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

> חטאתי, פשעתי, הקמתי ארגון נשים ערביות