שלטון הכאוס
במשטר הישראלי היום, הכאוס אינו תוצאה של מחדל, אלא ההגיון המארגן – לא רק כטקטיקה נקודתית, אלא כאסטרטגיה מרכזית. והוא בא לידי ביטוי בכל אחד משטחי השליטה הישראליים בין הים לנהר, בין אם בעזה, בגדה או בגבולות 48
הטירוף הזה הוא הכול מלבד "שיגעון". ראש הממשלה, בנימין נתניהו, באתר נפילת טיל מאיראן ליד בית החולים סורוקה בבאר שבע, ב-19 ביוני 2025 (צילום: מרק ישראל סלם / פול)
בטורה המבריק כרגיל, יוענה גונן מכנה הבוקר (יום שני) את המפגש הצפוי בין נתניהו לטראמפ מפגש בין סוחר ספינים וסוכן כאוס. "הבלבול הזה", היא כותבת, "אינו תקלה אלא שיטה. מבחינת שני המנהיגים, חוסר הוודאות הוא מרחב פעולה אידיאלי, שמאפשר להם להתקדם ממשבר למשבר ומהצהרה להצהרה עם מעט מאוד מדיניות ואפס שקיפות ואחריות".
גונן צודקת, כמובן. במשטר הישראלי היום, הכאוס איננו תוצאה של מחדל. הוא השיטה עצמה. מבט על כל אחד משטחי השליטה הישראליים בין הים לנהר מבהיר עד כמה הכאוס הוא ההיגיון המארגן של המשטר – לא רק כטקטיקה נקודתית, אלא כאסטרטגיית שליטה מרכזית.
לדברי בכיר חמאס, כפי שפרסם אתמול ה-BBC, הארגון איבד שליטה על כ-80% משטחי רצועת עזה, שנשלטים כעת בידי כנופיות חמושות. על האימה שמשיתות הכנופיות הללו על תושבי עזה, וביתר שאת בכל הקשור לביזה ולהשתלטות על המזון והסיוע שנכנסים לרצועה, כתבו כאן ליאת קוזמא ולי מדרכי. מחמוד מושתהא ניסח זאת באופן ברור יותר: באמצעות מתן כוח וחסות לכנופיות פשע ושימוש בסיוע ההומניטרי כנשק, נתניהו מבקש לפורר את הרצועה לממלכות שנלחמות זו בזו, כאשר השליט היחיד הוא הכאוס.
כדי לתחזק את הכאוס הזה, ישראל מוכנה אפילו להעניק חסות לראש כנופיה מקומי בדרום רצועת עזה המזוהה עם דאעש. "אלה כנראה האנשים היחידים בעזה שיכולים להתקרב למרחק מאה מטרים מטנק ישראלי או מחיילי צה"ל מבלי להיפגע", אמר על אנשי הכנופיות גורם בכיר באו"ם. ישראל שהתנגדה בתקיפות לרעיון שהרשות הפלסטינית תיקח על עצמה את ניהול הרצועה לאחר נסיגה ישראלית, משמידה בנחישות גם את המנגנונים האזרחיים של חמאס, ומעדיפה על פני שניהם כנופיות פשע אלימות. היגיון ביטחוני ודאי שאין כאן, ועוד פחות מזה היגיון מדיני שיכול להציע לרצועה אופק כלשהו של שיקום. ההיגיון היחיד שנותר הוא הכאוס עצמו.
זריעת כאוס באמצעות פשיעה מאורגנת היא גם המדיניות הישראלית ביחס לאזרחיה הפלסטינים. שום דבר בממדים המפלצתיים של השתוללות ארגוני הפשיעה ברחוב הערבי איננו מקרי. אף אדם סביר לא יאמין שמשטרת ישראל, שהצליחה למגר את הפשיעה המאורגנת היהודית, אינה מסוגלת לעשות את אותו הדבר מול הפשיעה הערבית.
כאשר זרועות הביטחון של המדינה חולשות על כל נשימה שנושם פה אזרח ערבי, הזוי לחשוב שאותה המשטרה שמגיעה לביתו של צעיר דקות אחרי שפרסם פוסט זניח בפייסבוק ועוצרת אותו, עומדת חסרת אונים מול ארגוני הפשיעה. כפי שכתב כאן בכר זועבי, בחברה הערבית דוחים את הטענות בדבר אוזלת היד של המדינה מול הפשיעה הגואה, ומאמינים שמדובר במדיניות מתוכננת היטב, במטרה לזרוע כאוס ולפרק את החברה הערבית מבפנים. זאת רחוקה מלהיות תיאוריית קונספירציה. למעשה, קשה לחשוב על הסבר הגיוני ממנה.
אם בעזה ובתוך שטחי 48', את תפקיד סוכני הכאוס של ישראל בחברה הפלסטינית ממלאים ארגוני פשיעה, הרי שבגדה התפקיד הזה שמור לגרעינים המיליטנטיים של המתנחלים, קרי "נוער הגבעות", הפועלים בחסות החיילים בשטח, ובמקרים רבים אף בשיתוף פעולה של ממש עימם.
על פניו, חוליות הטרור היהודיות הללו – בדיוק כמו ארגוני הפשיעה בעזה ובתוך ישראל – מערערות על אותה משילות מהוללת שבשמה מקדמת הממשלה את ההפיכה המשפטית. לצבא הישראלי אין הרי בעיה לבצע בעצמו גם את המנוולות שבמשימות ביחס לתושבים הפלסטינים בגדה, כולל הפעלת אלימות קשה וגירוש. יתרה מזו, פעילי הטרור היהודים הללו לא פעם מתעמתים בצורה אלימה גם עם החיילים עצמם, כפי שראינו רק לאחרונה.
אם כך מה יכול להסביר את החסינות המלאה ואת היד החופשית שהם מקבלים מצד הצבא? מה הערך המוסף שהחוליגנים האלה מביאים איתם, שישראל זקוקה לו? התשובה גם כאן היא – תחושת הכאוס; הדבר-מה הנוסף שהוא מעבר לאלימות הממוסדת, שאין לו חוקים כתובים, שאינו מצריך צווים והתראות, שיכול לפגוע בכל אחד, בכל רגע, בכל מקום.
וכיוון שהזכרנו את ההפיכה המשפטית, אי אפשר שלא לראות גם בה אמצעי להפצת כאוס, הפעם מופנה פנימה, כלפי האזרחים היהודים עצמם. מזה כשנתיים וחצי, הציבור הישראלי נמצא תחת בליץ חקיקתי רב זרועי שחותר למוטט, מהשורש ממש, את הקונסטרוקציות המשפטיות והחברתיות שעליהן עומדת המדינה.
החוקים נורו מתוך לוע התותח של מחוקקי הימין בזה אחר זה, והציבור שאזר כוחות להתנגד מצא את עצמו עד מהרה במלחמה (אמצעי הפצת הכאוס האולטימטיבי של ישראל) אינסופית מול מטרות מעורפלות ומשתנות, שבאמצעותה הממשלה הצליחה להסית את האזרחים אלה נגד אלה, אפילו נגד משפחות החטופים, ולערער את תחושת הביטחון במובן העמוק ביותר, באופן שמטמטם את היחיד ומסרס את הקהילה. עד כדי כך עמוק טמטום החושים הזה שכאשר ישראל פתחה במלחמה המופקרת נגד איראן, שהתחילה בטענות סרק והסתיימה ללא כל הישג אמיתי והשאירה מאחוריה חורבן ומוות, הציבור עמד ומחא לה כפיים בהתרגשות.
עמדת ה"בעל הבית השתגע" הפכה זה מכבר לאבן יסוד במדיניות האזורית של ישראל, ובמידה פחותה גם במדיניות הפנים שלה. ערוצי הימין מתים על זה, אבל האמת היא שהטירוף הזה הוא הכול מלבד "שיגעון", במובן של אובדן שליטה. הוא משיג בדיוק את מה שמתכוון נתניהו להשיג: ציבור מסורס והלום, נטול כל יכולת להבין את מציאות חייו, לא כל שכן לפעול לשנות אותה, שכפי שכתבה גונן יושב מול המסך ושואל: מה יהיה, מה יהיה, מה יהיה עכשיו לעזאזל?
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
