newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

רוב מוחלט מבוחרי כחול לבן מבינים: בלי הערבים אין דמוקרטיה

סקרים שפורסמו בימים האחרונים מראים כי 81% ממצביעי כחול לבן ו-79% ממצביעי ליברמן תומכים בממשלה הנשענת על קולות המשותפת. נתניהו יכול לזקוף לזכותו את ההישג ההיסטורי הזה

מאת:

על פי הקריטריונים שהיו מקובלים עד כה, המפגינים שעלו באלפים במכוניותיהם כדי להפגין מול הכנסת לא אמורים להיחשב מפגיני שמאל. כפי שציין אורן זיו מ"שיחה מקומית", שנכח בשתי ההפגנות ביום חמישי שעבר וביום שני השבוע, ההפגנות האלה הן המשך כמעט ישיר להפגנות נגד השחיתות בפתח תקווה ובתל אביב, שאחת הססמאות המרכזיות שלהן היתה "לא ימין ולא שמאל, רק ישר".

והנה, בשתי ההפגנות האלה המפגינים קראו קריאות בעד "ממשלה עם המשותפת" וקיבלו את איימן עודה שעבר במקום בתשואות. אותם מפגינים, שרק לפני חודשים ספורים חששו מזיהוי פוליטי, מוכנים לפתע להזדהות באופן ברור עם השמאל – ומגלים אהדה ואף רוצים שותפות מלאה עם המפלגה המייצגת את הציבור הפלסטיני, שותפות שעד לפני זמן קצר היתה פסולה בעיני רוב רובו של המרכז-שמאל היהודי.

מפגינים מול הכנסת, ב-23 במרץ 2020 (צילום: אורן זיו)

מפגינים מול הכנסת, ב-23 במרץ 2020 (צילום: אורן זיו)

לא מדובר רק באנקדוטה. שני סקרים שפורסמו בימים האחרונים נותנים תוקף לשינוי הזה. על פי סקר שערכה ד"ר דליה שיינדלין עבור "קול הדמוקרטיה" ופורסם אתמול, 52% מהישראלים מעדיפים ממשלת מיעוט בראשות בני גנץ בתמיכה חיצונית של הרשימה המשותפת על פני בחירות רביעיות.

בקרב מצביעי העבודה-מרצ, השיעור הוא 95%, כלומר תמיכה כמעט מוחלטת, ובקרב מצביעי כחול לבן התמיכה הזו היא 81%. הסקר הזה ממשיך סקר שערך מרכז אקורד ופורסם בשבוע שעבר, שלפיו 72% ממצביעי כחול לבן תומכים בממשלה הנשענת על קולות הרשימה המשותפת.

מדובר בשינוי מגמה ברור. מרכז אקורד שאל את מצביעי כחול לבן את אותה שאלה בפברואר השנה, קצת לפני הבחירות, ואז רק 66% תמכו באופציה הזו. בסקר נפרד שנערך עבור גלי צה"ל אחרי הבחירות הקודמות בספטמבר, רק 52% מתומכי כחול לבן חשבו שהישענות על המשותפת היא דבר רצוי.

העלייה הדרמטית הזו, כמעט 30% תוך חצי שנה, אמורה להפתיע. אין מחלוקת שבמהלך קמפיין הבחירות, ראשי כחול לבן התחייבו שוב ושוב שלא יסתמכו על הקולות האלה – לא לצורך הרכבת ממשלה, לא לצורך המלצה, ואפילו לא בדרך הימנעות. שום קשר.

עכשיו כחול לבן עושה ההפך, פותחת במשא ומתן גלוי עם המשותפת, מגייסת אותה להמלצה על גנץ, ובונה אתה (ועם העבודה-מרצ וליברמן) קואליציה אפקטיבית בכנסת, מה שהביא היום להתפטרותו של היו"ר יולי אדלשטיין מהליכוד, שניסה בכל כוחו למנוע את הקואליציה הזאת.

ובכל זאת – גם לפי הסקרים וגם לפי מה שכותבים אנשים המזהים את עצמם כתומכי כחול לבן ברשתות החברתיות – רוב מצביעי כחול לבן מקבלים ואף תומכים בשותפות החדשה הזו.

כדאי לזכור: 1.2 מיליון ישראלים הצביעו כחול לבן בבחירות האחרונות. למעט אלפים בודדים, כולם יהודים, ומן הסתם כמעט כולם מגדירים את עצמם כציונים או לכל הפחות רואים בהגדרתה של מדינת ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית" כעיקרון יסוד. שותפות עם הנציגים הפוליטיים של הציבור הפלסטיני בישראל, שאיש לא יכול לחשוד בהם שהם ציונים או מקדשים את "המדינה היהודית", לא אמורה להיות מובנת מאליה בעיניהם.

ההפחדות כבר לא עושות רושם

קשה היום להיות ישראלי ולא להבין את המשמעות הקריטית של ההכרעה הזאת. אחד משני המסרים המרכזיים שהעביר הליכוד בקמפיין הבחירות האחרון שלו (השני היה שגנץ הוא חולה נפש) היה "או ביבי או טיבי", מלווה בתמונות של גנץ לצדו של אחמד טיבי מפגישת המשא ומתן שקיים עם המשותפת בספטמבר. הבוחר הישראלי, הבוחר היהודי ליתר דיוק, היה צריך להבין שאם הוא מצביע כחול לבן, הוא יקבל את "הערבים" בשלטון. זה היה אמור לגרום לו להצביע לימין.

זה קרה, אבל לא בכמות מספיקה. הרבה בזכות העלייה בכוחה של המשותפת, הימין נשאר במיעוט, גם אחרי עריקתה של אורלי לוי אבקסיס. דווקא משום שהימין הבין את כוחה הקריטי של שותפות של המרכז-ימין עם המשותפת, ההסתה הגזענית הזאת עלתה מדרגה אחרי הבחירות.

עכשיו כבר אין מקום לניואנסים. הרשימה המשותפת, על כל חלקיה זכתה לתואר "תומכי טרור". זה מה שצייצה הבוקר מירי רגב אחרי התפטרותו של אדלשטיין. "גנץ, לפיד, אשכנזי, בוגי וליברמן – הצלחתם… קיבלתם את מה שרציתם, קחו את זה מכאן: מיעוט יהודי יחד עם רשימת תומכי טרור".

אז מה קרה כאן? איך קרה שההפחדות האלה מפני ישיבה עם "תומכי הטרור" מהרשימה המשותפת לא עושות רושם על מיליון וחצי המצביעים היהודים של כחול לבן והעבודה-מרצ – המסה הגדולה של המרכז-שמאל היהודי-ציוני – והם לא רק מביעים תמיכה בסקרים במהלך הזה, אלא אפילו מעודדים אותו במו קולם בהפגנות מול הכנסת?

לאיפה נעלמה ההתנגדות ארוכת השנים אצל רובן המוחלט של המפלגות הציוניות לשותפות בשלטון עם מפלגות "לא ציוניות" כמו חד"ש, הרשימה האיסלמית, שלא לדבר על בל"ד? למעט תקופה קצרה מאוד של ממשלת רבין, זו היתה עמדתה של מפלגת העבודה על גלגוליה השונים לאורך השנים. זו בוודאי היתה עמדתו של יאיר ("בלי זועביס") לפיד, זו היתה גם עמדתו של גנץ כשנכנס לפוליטיקה לפני קצת יותר משנה, וגם משה (בוגי) יעלון לא נבדל מהם.

התשובה הראשונה היא, כמובן, "רק לא ביבי". מה שמשותף לקרוב ל-2.5 מיליון הישראלים שהצביעו למפלגות שבסופו של דבר המליצו על גנץ לראשות הממשלה הוא שהם לא רצו לראות את בנימין נתניהו ראש ממשלה אפילו לרגע נוסף.

אפשר לקרוא לזה סלידה אישית מהאיש, מההתנהגות שלו, מהחבורה שסביבו, מכתבי האישום נגדו. אפשר, אם רוצים חזק ומתעלמים מכך ששליש מהמצביעים האלה הם ערבים פלסטינים ודוברי רוסית, לקרוא לזה "ישראל הראשונה" מול "ישראל השנייה". התוצאה היא אותה תוצאה.

מהפרספקטיבה הזאת, ההתחזקות של המשותפת מ-13 ל-15 מנדטים מצד אחד וההתבצרות של מפלגות גוש הימין סביב נתניהו מצד שני, יצרה מצב שמבחינה מספרית אי אפשר לסיים את שלטונו של נתניהו בלי להסתמך על קולותיהם של חברי הכנסת של המשותפת.

מכאן התמיכה בכל קומבינציה שתאפשר את זה, גם אם היא מבוססת על המשותפת. זה גם מסביר אולי את העובדה שלפי הסקר של ד"ר שיינדלין, אפילו בקרב מצביעי ליברמן יש רוב של 79% (!!!) למהלך של ממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת.

הקרב הפוליטי הפך לקרב על הדמוקרטיה

אבל נדמה שיש כאן משהו יותר עמוק. המהלכים של נתניהו והקואליציה שלו בקדנציה האחרונה (זו שלפני בחירות אפריל 2019), ובעיקר קריאת התיגר הברורה שלו על שלטון החוק, יצרו אצל רבים במרכז-שמאל היהודי תחושה שעצם הדמוקרטיה בישראל נמצא בסכנה.

זה בוודאי התחזק אחרי הבחירות, עם התרגילים המלוכלכים שאדלשטיין עשה בשמו במטרה לנסות לסכל את מימוש הרוב הפרלמנטרי של גוש "רק לא ביבי" בכנסת, ועם החשד המתגבר שנתניהו מנצל את משבר הקורונה כדי לבצר את שלטון היחיד שלו ולמנוע את החלפתו. הקרב הפוליטי, בעיני בוחרי כחול לבן והעבודה-מרצ, הפך במידה רבה לקרב על הדמוקרטיה.

דווקא כשצריך את הכנסת יותר מכל, הוא מרוקן אותה מתכון. יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

תרגילים מלוכלכים. יו"ר הכנסת היוצא יולי אדלשטיין (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90

על הרקע הזה, הציבור הפלסטיני הופך כמעט בהכרח לשותף של המרכז-שמאל היהודי. אם מבחינה מספרית, משום שקולו מובטח לכל מהלך נגד נתניהו, ואם מבחינה מהותית, משום שהוא מיעוט הזקוק להגנת הכללים הדמוקרטיים כדי לשרוד.

העובדה שתחת הנהגתו של איימן עודה, המשותפת ובעצם הציבור הפלסטיני כולו אימצו את תזת ההשפעה על הפוליטיקה בישראל בוודאי תרמה תרומה משמעותית לכך שהשותפות הזאת הפכה אפשרית.

לב גרינברג ניתח כאן יפה כיצד ההכרה שמדובר במאבק על הדמוקרטיה הביאה אדם כמו יעלון, ללא ספק הקוטב הכי ימני מבחינה אידיאולוגית בכחול לבן, לתמיכה ברעיון ממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת. "גם אם נתחיל בממשלה צרה כדי להציל את המדינה, לא ניתן לנתניהו להפוך את ישראל לדיקטטורה", הוא צייץ בשבוע שעבר.

אבל אולי זה אפילו יותר מכך. ההסתה נגד הערבים – המגיעה לשיאה בימים אלה עם הגדרתם של כל נציגיהם הפוליטים כ"תומכי טרור" – לא באה במקרה. היא תוצאה של עשור שלם שבו נתניהו ביסס את הקואליציה הימנית שלו על מוטיבים לאומניים-דתיים מקצינים והולכים. על הרקע הזה באה האמירה שלו על "הערבים נוהרים לקלפיות" ב-2015, על הרקע הזה בא חוק הלאום, שנועד – על פי נתניהו – "להבטיח את יסוד הקיום שלנו".

אם נחבר את שני התהליכים יחד – החתירה של נתניהו נגד הדמוקרטיה מצד אחד וההסתה נגד הערבים מצד שני – אנחנו מקבלים מצב שבו שאלת העליונות היהודית הופכת לסוג של מבחן לדמוקרטיה הישראלית.

יאיר לפיד כותב במאמר שמתפרסם היום ב"הארץ" שבעשור האחרון הליכוד תחת נתניהו הפך ל"מפלגה לאומית-יהודית" המבקשת "להקריב את האופי הדמוקרטי של המדינה כדי לבצר את האופי היהודי שלה". אם לפיד היה סוציולוג, הוא היה אומר שהוא לא מוכן להקריב את ה"דמוס" הישראלי לטובת ה"אתנוס" היהודי.

אם זו המטרה, למנוע את הקרבת "האופי הדמוקרטי" של ישראל לטובת "האופי היהודי" שלה, מובן מאליו שהמיעוט הערבי-פלסטיני הוא שותף טבעי למאבק הזה.

השותפות נכנסה למיינסטרים

אם מרחיבים את התפיסה הזו עוד קצת, אפשר לומר שלא רק שאי אפשר לשמור על הדמוקרטיה בישראל בלי שותפות עם הציבור הערבי, אלא שהדמוקרטיה הישראלית לא תהיה דמוקרטיה אם הערבים לא יהיו שותפים, אם הם לא יתקבלו כשחקנים שווים במגרש הפוליטי שלה, אם הם לא יהיו חלק מ"הדמוס".

באופן מעניין, ההתפתחות הזו מתרחשת דווקא בימים שבהם המיעוט הערבי-פלסטיני מקבל בולטות ולגיטימיות כפי שלא קיבל אולי מאז הקמת מדינת ישראל. במאבק נגד הקורונה, הרופאות והרופאים וכל הצוות הרפואי הערבי מקבלים מעמד של כבוד מיוחד, כמעט של "מגיני האומה". הם אלה עומדים בחזית נגד האויב הכי גדול של כל הישראלים, יהודים וערבים כאחד.

ההתחזקות של החברה הערבית, שעליה דובר כל כך הרבה בשנים האחרונות, נושאת אותותיה. בעיני מספר גדל והופך של ישראלים, נראה טבעי שהערבים הם חלק מהמשחק.

מדובר בשינוי היסטורי, לא פחות. וכמו כל שינוי היסטורי, הוא לא מתרחש בבת אחת והוא גם מעורר התנגדות עצומה. באותו מאמר ב"הארץ", לפיד כותב כי ישראל חייבת להיות "מדינה יהודית" ש"אין לה זכות קיום בלי רוב יהודי". זהו כמובן נוסח שהמיעוט הפלסטיני לא יכול לקבל בצורה הזו.

גם הרשימה המשותפת, כך נדמה, עוד רחוקה מלנסח לעצמה מה היא רוצה להשיג במהלך הזה, מעבר לסילוקו של נתניהו. "זרם השותפות", כפי שאמיר פאח'ורי ואני קראנו לו במאמר כאן לפני כמה חודשים, עוד לא גיבש את קווי היסוד שלו. הכל עוד טרי מדי. אבל הולך ומתבהר, לדעתי לפחות, שזהו קו השבר המרכזי של החברה הישראלית היום: זרם "השותפות" מול זרם "העליונות היהודית".

הזרם הזה, זרם העליונות היהודית, הוא חזק מאוד. הוא נשען על ההיסטוריה הציונית מראשיתה, על ההיסטוריה של מדינת ישראל, וכמובן על העשור האחרון של הברית בין נתניהו ובין מפלגות הימין הדתי והמפלגות החרדיות. הוא אוחז עדיין במוקדי הכוח, ואין לו שום כוונה לוותר. ראינו את זה באופן שבו סירב לאפשר לרוב בכנסת לעשות את המעשה הדמוקרטי הכי פשוט – לבחור לה יו"ר.

לזרם הזה יש גם מאחזים לא מבוטלים בקרב גוש "רק לא ביבי". הנחישות של יועז הנדל וצבי האוזר להצביע נגד ממשלת מיעוט בראשות ראש המפלגה שלהם והעריקה של אורלי לוי הן רק דוגמאות לכך. גם אם 80% מבוחרי כחול לבן תומכים במהלך, 20% עדיין מסתייגים. זה לא מספר מבוטל.

אם גנץ ינסה בסופו של דבר להקים ממשלה בתמיכת המשותפת, אין ספק שהימין ינסה לגייס התנגדות עממית נרחבת למהלך הזה. לא בלתי אפשרי שיצליח. אם המשבר יגיע לידי בחירות רביעיות, הימין יפעיל בכל כוחה את מערכת ההסתה נגד "תומכי הטרור" והברית אתם, וייתכן מאוד שבזכות ההסתה הזו יצליח להשיג את 61 המנדטים המיוחלים. יש סקרים שמראים את זה.

ובכל זאת, את מה שקורה בימים האחרונים אי אפשר להשיב. זרם השותפות יצא מהשוליים ונכנס למיינסטרים.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf