שותפות מול עליונות יהודית, זה המאבק האמיתי בישראל כיום

ישראל נמצאת במבוי סתום פוליטי כבר שנה, במיוחד אחרי הבחירות האחרונות. ראש הממשלה היוצא, בנימין נתניהו, מתבצר עם גוש של 55 מנדטים שהצליח לגבש מאחוריו – אבל עם 55 מנדטים לא מרכיבים ממשלה. יו"ר כחול לבן, בני גנץ, רוצה "ממשלת אחדות ליברלית" עם הליכוד ויו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן, אבל לא מצליח לפרק את הגוש של נתניהו. וליברמן, שנחוש להפיל את נתניהו מצד אחד אבל לא מסוגל להצטרף למרכז-שמאל מצד שני, מכיוון שהוא איש ימין שעשה קריירה פוליטית משנאת ערבים, יושב על הגדר.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

הדרך היחידה לצאת מהמבוי הסתום הזה היא ממשלת מיעוט של כחול-לבן, העבודה-גשר והמחנה הדמוקרטי, בתמיכת הרשימה המשותפת ותוך הימנעות של ליברמן. אבל כחול-לבן לא נראים מוכנים לכך כרגע, ובכל מקרה, המרחק האידיאולוגי שכל הצדדים צריכים לעשות כדי להגיע לפתרון הזה הוא עדיין גדול מאוד, וספק אם אפשר לגשר עליו בטווח זמנים כל כך קצר.

הדרך לצאת מהמבוי הסתום היא ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת. יו"ר כחול לבן, בני גנץ, מקבל מהנשיא ראובן ריבלין מנדט להקמת ממשלה, ב-23 באוקטובר 2019 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

דווקא בגלל הערפל הזה, הגיע זמן למסגר את הפוליטיקה הישראלית על פי קווים רעיוניים חדשים: לא עוד ימין ושמאל, גם לא ליברלי מול שמרני או דתי מול חילוני – אלא זרם השותפות, שהפרקטיקה שלו היא שוויון בין האזרחים היהודים והערבים ושותפות פוליטית ביניהם, שמולו ניצב הזרם הלאומני הדוגל בעליונות היהודים.

זרם של שותפות אינו כולל דווקא מפלגות של שותפות יהודית-ערבית. הוא יכול לכלול מפלגות וארגונים שונים, שהמשותף ביניהם הוא ההבנה כי הדרך היחידה למשטר דמוקרטי של ממש בישראל ולשלום במרחב המסוכסך הזה עוברת דרך אזרחות שוויונית בין ערבים ליהודים, ושותפות פוליטית בין כוחות יהודיים וערביים בישראל ובמרחב.

במפה הפוליטית של היום, הזרם הזה עשוי לכלול את ארבע המפלגות החברות ברשימה המשותפת, וגם את העבודה-גשר ואת המחנה הדמוקרטי – על סמך הצהרותיהן בקמפיין הבחירות האחרון ואחריו. יש הבדלים משמעותיים בין כל אחת מהמפלגות האלה, וגם בין המרכיבים השונים שלהן, אבל אין מחלוקת של ממש סביב שאלת האזרחות השוויונית והצורך בשותפות מסוג כלשהו עם הצד השני.

בכנסת הנוכחית יש לזרם הזה 24 מנדטים. זה לא מעט. ומה שחשוב יותר: פוטנציאל הצמיחה האלקטורלי שלו רב. שיעור ההצבעה בקרב הציבור הערבי-פלסטיני רשם עלייה יפה בבחירות האחרונות והגיע ל-59%. בבחירות המקומיות, שיעור ההצבעה בציבור הזה הוא גבוה מ-85%. אם הציבור הזה ישתכנע שמדובר בשותפות אמיתית ובאזרחות שוויונית, שיעור ההצבעה יכול עוד לעלות באופן משמעותי ולהביא את זרם השותפות ל-30 מנדטים. זהו יעד ריאלי.

שיעור ההצבעה יכול עוד לעלות. מצביעה בקלפי בבית צפאפא (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

התייצבות זרם השותפות על 30 מנדטים יכולה לשנות את המפה הפוליטית. מחנה המרכז הלאומי, המיוצג היום בעיקר על ידי כחול-לבן, עשוי להימשך אל מוקד הכוח החדש הזה. זה קורה כבר עכשיו. רק לפני חצי שנה דיבר גנץ על "יהודים ולא יהודים". היום הוא פונה אל "הערבים אזרחי ישראל" ואל המנהיגים הפוליטיים שלהם (למעט בל"ד, וזו טעות שצריך לתקן). התחזקות הזרם השותפות תחזק את המגמה הזאת.

מהצד השני, המאגרים האלקטורליים של זרם העליונות היהודית קטנים יותר. שיעור ההצבעה בקרב חובשי הכיפות והחרדים הוא כבר כיום 85%, ואין להם הרבה לאן לעלות.

זהות פוליטית חדשה

כדי להפוך את ההכרה המתרחבת והולכת בחשיבות האזרחות השוויונית והשותפות הפוליטית בין יהודים לערבים לכדי זרם אידיאולוגי של ממש, צריך יהיה לשכלל עוד את הגדרת המושג "שותפות".

שותפות אינה מיזוג של הקבוצות הלאומיות השונות בישראל ליחידת זהות אחידה אחת. השותפות האזרחית בארץ צריכה להיות בין שני קולקטיבים לאומיים גאים – שותפות שאינה מטשטשת את זהותם המובחנת של שני העמים. אך היא חייבת לכונן מסד שוויוני לשניהם, כקולקטיבים וכפרטים, שבו אין יתרון לקבוצה אחת על השנייה. שותפות זו מבוססת על ההכרה כי אזרחי הארץ הפלסטינים והיהודים הם בניהן של אומות-אחיות (co-nations شعوب أنداد).

שיח השותפות לא חייב להתבסס רק על שאלות מוסריות. ישראלים רבים, ללא קשר למפלגות שהם מצביעים אליהן, מבינים היום שבישראל חיים שני לאומים. זו המציאות. אם זרם השותפות יידע לחבר את השיח הפוליטי שלו למציאות הזאת, הוא עשוי למצוא תומכים במקומות שהיום נראים רחוקים – כמו הציבור המסורתי-מזרחי, ציבור יוצאי בריה"מ לשעבר וגם הציבור הדתי. זה מאתגר, אבל הכורח הפוליטי להתמודד מול הכוחות האנטי-דמוקרטיים בצד השני עשוי לאפשר חציית מחסומים שבעבר נראו בלתי עבירים.

ישראליות מחלקות ורדים לערביות בעיר העתיקה, ביום ירושלים ב-2017 (צילום: נתי שוחט / פלאש90)

זרם השותפות ישים לו למטרה שותפות בין פלסטינים ליהודים בכל המרחב הגיאוגרפי שבין הירדן לים, בין שתי מדינות שיקיימו ביניהן גבול של שותפות, פשוט משום שגבול עוין – גבול של "אנחנו פה והם שם" – הוא אינו אפשרי מבחינה דמוגרפית, גיאוגרפית, כלכלית ורגשית.

אבל הכוח המניע של הזרם הזה, הכוח המחולל שלו, יבוא מבפנים, מתוך הקו הירוק. זו תהיה תנועה מהפנים החוצה אל המרחב, בניגוד למחשבה ששלטה עד היום שלפיה התנועה צריכה להיות הפוכה:  הסדר שתי מדינות, ישראל העצמאית לצד פלסטין העצמאית, ואז הסדר פנימי בין ערבים-פלסטינים ליהודים בתוך ישראל. זה פשוט לא עבד עד עכשיו.

השותפות האזרחית היא לא רק כוח או בניין כוח. היא גם יכולה ליצור זהות פוליטית חדשה, הנשענת על הרגשות הלאומיים בשני הצדדים. לא ביטול הלאומיות, אלא "לאומיות עמיתה", שני לאומים הגאים בלאומיות שלהם, אבל מבינים שהלאומיות שלהם תמומש בדרך הטובה ביותר על ידי יחסי שותפות ועמיתוּת עם הלאום השכן. מדובר במאבק בין "העליונים היהודים" ((Jewish supremacists לבין "הלאומיים העמיתים" (Co-Nationalists), הערבים והיהודים.

שותפות היא עמדה פוליטית, אבל כזו שיכולה לייצר גם זהות פוליטית חדשה, שתוכל בתורה לחולל את הרגש והמוטיבציה הפוליטיים הנדרשים לשותפות ולבניין הכוח הפוליטי הנדרש.  ליברליות ודמוקרטיה הם אבני יסוד של הזרם הזה, אבל לא הם לבדם. גם זהות לאומית פרטיקולרית יכולה וצריכה להיות חלק ממנו, כל עוד היא אינה מבקשת לה מעמד של עליונות.

לא מדובר כאן בזרם של "כור היתוך", אלא בזרם של ביחד ולחוד – ביחד בשותפות, לחוד בלאומיות. אומות גאות ונבדלות, אבל גם עמיתות ואחיות. אימרו מעתה: בישראל ובמרחב מתחולל היום יותר מתמיד מאבק על בין "העליונים היהודים" לבין "הלאומיים העמיתים". על כל אחד ואחת מאתנו לבחור צד במאבק הזה.

אמיר פאח'ורי ומירון רפופורט הם ממובילי תנועת "ארץ לכולם", הדוגלת בפתרון של שתי מדינות עצמאיות במולדת משותפת