ראשי הצבא מתחילים לבנות לעצמם אליבי

זירת קרב אחרת. אלוף תומר בר, מפקד חיל האוויר (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

העימות הסוער בין מפקד פיקוד הדרום, אלוף יניב עשור, למפקד חיל האוויר, אלוף תומר בר, חושף – מעבר לחיכוכים מקצועיים כאלו ואחרים על אופן ניהול המערכה בעזה – תהליך בניית אליבי בקרב צמרת הצבא. זהו אליבי שנועד לשרת מטרות בתוך החברה הישראלית מצד אחד ובקהילה הבינלאומית ומוסדותיה מצד שני.

בתקשורת דווח בהרחבה שבישיבה שהתקיימה במטה הכללי בקריה לפני כשבועיים, שבה נכחו יותר מעשרים אלופים ותת-אלופים, עלו הטונים עד לצעקות של ממש בין שני האלופים המוזכרים, והרמטכ"ל אף נדרש להרגיע את הרוחות. העימות נסב על ביקורתו של האלוף בר על אופן הפעלת כוח האש הלא מידתי של פיקוד דרום ברצועת עזה. האחרון, מצידו, טען להגנתו ש"אתם שם בתל אביב מנותקים מהשטח". גורמים ביטחוניים הסבירו ש"מדיניות האש של פיקוד הדרום נלקחה עד לקצה, והגדרות הנזק האגבי שונו באופן שהנזק עלה על התועלת, כמו בדרישות לתקוף פעילים זוטרים בחמאס כשהנזק האגבי גבוה".

>> עדויות חיילים: ירינו בלי הבחנה, שרפנו בתים, הותרנו גופות ברחוב

קל לאמץ את תזת "חוסר המקצועיות" של בר או את ה"ניתוק מהשטח" של עשור. כל אדם יכול לבחור את זו שמתאימה לו לפי השקפת עולמו וערכיו. עם זאת, בפועל, שתי ה"תזות" מלמדות על כך שהמלחמה (אם בכלל ניתן לכנות את מה שנעשה עתה בעזה בשם זה) הגיעה לשלב נוסף, שבו השחקנים המרכזיים מכינים לעצמם אליבי כדי להתמודד עם אחריותם הישירה על הנעשה על ידם ובהובלתם. זוהי זירת קרב אחרת, והיא פותחת חלון להבנת הדינמיקה הנוכחית בצמרת הצבאית.

מדוע מפקד חיל האוויר מגלה פתאום רגישות גבוהה למספר הגבוה של "נזק אגבי"? הרי הוא מי שפיקד מראשית המלחמה על החרבתה השיטתית של עזה והפצצתם למוות של אלפי פלסטינים "בלתי מעורבים". מדוע לפתע, האלוף מגלה דאגה ל"מקצועיות" הכוחות הלוחמים? הרי כבר נכתב רבות על חוסר התוחלת וההיגיון הצבאי בהחרבת עזה מן האוויר. בכירים במערכת הביטחון טענו במשך חודשים שחיל האוויר מנהל כלכלת חימושים מופקרת והרסנית. הם לא מתחו ביקורת על הרג פלסטינים, אלא על "היעילות" הצבאית שבר מבקש לסנגר עליה כעת. כמובן, את כל זה בר יודע היטב מ-7 באוקטובר ואילך. והאם האלוף עשור באמת חושב שמכיוון שמפקדתו של בר אינה נמצאת קרוב לעזה הוא "מנותק"? הרי שני האלופים הללו נמצאים חודשים ארוכים בתוך חדרים סגורים שבהם נמסר המידע הכי מפורט ומעודכן. כל השיח הזה הוא התנהגות מאפיוזית של תפירת תיקים אחד לשני ויצירת אליבי.

>> תחקיר: בתוך המנגנון האוטומטי של ההרג ההמוני בעזה

את הוויכוח בין השניים יש לראות כתגובה נוספת למדיניות שתוצאותיה היו ידועות מראש: הלחץ הצבאי לא הוביל להתקדמות במשא ומתן לשחרור החטופים או ל"הכרעת חמאס" – אלא רק להשמדת עזה. יניב קובוביץ' דיווח בסוף יולי שלפי הערכות צה"ל, נותרו "חמישה מחבלים" בבית חאנון ומולן ניצבות שתי אוגדות שלמות. אין תיאוריות צבאיות שיודעות לתמוך במצב כזה. עכשיו, כשהתחזיות הידועות הפכו לעובדות פומביות, המפקדים הבכירים מבקשים להתרחק מאחריותם לתוצאות מעשיהם.

צריך להיות נאיבי כדי לחשוב שההדלפה לעיתונות מקרית. הדלפות כאלו אינן דבר שכיח. מפקד חיל האוויר רוצה שיפורסם ב"ידיעות אחרונות" (ובגדול) כי הוא "נאלץ להתערב" ב"חוסר מקצועיות" של פיקוד הדרום בהפצצת עזה – ללמדנו על קו ההגנה העתידי של מי שראוי באמת ובתמים לכנותו "מחריב עזה". הוא רוצה שהעולם ידע שהוא לא היה החותם העיוור על "דרישות התקיפות האוויריות", אלא דווקא הגורם המתון במערכת הצבאית, שרק ניסה לרסן את השוורים שרצו להמשיך להתקדם. עתה, שהתוצאות הבלתי נסבלות של ההפעלה המופקרת, הג'נוסיידלית, של כוח האש הישראלי מתחוורות יותר ויותר לעיני העולם (ולאט לאט גם לעיני ישראלים), המפקדים הבכירים מתחילים ליצור התנגדויות (שלב א') – ולתעד את התנגדותם (שלב ב') – להוראות ולפקודות שנעדרות סבירות והגיוניות מבחינה צבאית ואף הנחיות לביצוע פשעי מלחמה.

כאמור, יש לכך שני צדדים: פנים וחוץ. כלפי החברה הישראלית, הם יוכלו לטעון שאי ההצלחה בהשגת המטרות המוצהרות היתה ביטוי לפעילות צבאית לא מקצועית ואף לא יעילה של גורמים כאלו ואחרים בצבא. גורם ביטחוני עלום שם ציין ש"לא זכור עימות שכזה בין אלופים במטה הכללי". אפשר להניח שלא זכור עימות כזה, מכיוון שהחרב המאיימת על הצוואר לא היתה כה קרובה בעבר.

כלפי חוץ, הצורך במסמכים כתובים, בעדויות מתועדות ובפרסום פומבי של חילוקי דעות הופך עכשיו לחשוב במיוחד, כאשר המפקדים צופים בהתמוטטות האסטרטגיה הישראלית. המסמכים הכתובים, הדיווחים העיתונאיים והעדויות על התנגדות הופכים לקווי הגנה לקראת חקירות עתידיות – אם פנימיות ואם בינלאומיות.

דומה שהעובדה שהביקורת מגיעה גם ממפקדי שטח בדרגים שונים, מחזקת את התחושה שהמדיניות השלטת שכיוונה להחרבת עזה איבדה את התמיכה הפנימית, מכיוון שמיצתה את משך חייה. בר ואחרים מבינים שעליהם לבחור עתה מחדש בין נאמנות לקו המדיני של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שהורה להפוך את עזה ל"עיי חורבות" לבין הגנה עצמית עתידית על השתתפותם בהשמדה. הם כמובן יודעים שהם שותפים לאשמה, ומבינים היטב שהדרך חזרה מהמדיניות שעליה הורה נתניהו היא כמעט בלתי אפשרית עבורם.

אך צריך לזכור שבר ועשור היו שותפים להחרבת עזה, על כל המשתמע מכך, וכמוהם גם רבים מאותם אלופים ותת-אלופים שהשתתפו בישיבה האמורה. הם שתקו ולא השמיעו את קולם בפומבי במשך חודשים רבים, שבהם ערמות הגופות הלכו והצטברו. אין להעלים את העובדה שמפקד חיל האוויר אישר תקיפות של אוכלוסייה אזרחית לא מוגנת, ושכנע את פקודיו שהנהלים לא השתנו והפעלת כוח האש מתנהלת בהתאם לחוק; שמפקד פיקוד הדרום קבע מדיניות אש מרחיבה ומתירנית מתוך ידיעה שרבים ישלמו על כך בחייהם; ושהמטה הכללי כמובן תמך בהרס, ולא דרש למצות את הדין עם העבריינים הרבים מקרב הכוחות הלוחמים.

כעת, כאשר חורבות עזה והביקורת העולמית והישראלית ניצבות מול עיניהם, דבק הדם שאיחד את תהליך ההשמדה שעליו הורה נתניהו מאבד את איתנותו. עתה, כל אחד מנסה להוכיח שהוא היה הקול המתון, הגורם האחראי שניסה לרסן את האחרים. זהו בסך הכול מאבק הישרדות מוסדי ואישי, שמבטא יחסי כוחות פנימיים בצמרת הצבאית.

כך גם אסור לשכוח שבר, בהובלת הרמטכ"ל דאז, הרצי הלוי, היה חלק אינטגרלי מהעסקה שנעשתה בין הצבא ובין נתניהו באותו יום ארור: נתניהו לא הפריע לצבא לפעול באופן נטול מעצורים, אף על פי שהדבר פגע בביטחון ישראל ובמעמדה בעולם – כל זאת כדי לכפר על מחדלי הצבא ולשקם את תדמיתו בעיני הישראלים. המטה הכללי, בתמורה, נמנע במשך קרוב לשנתיים מאתגור מדיניות הממשלה ומביקורת כלפי העומד בראשה, בפרט בנושא החטופים. המחיר עתה ברור לכל מי שמוכן לפתוח את עיניו.

אדם רז הוא היסטוריון וחוקר במכון עקבות לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני; אסף בונדי הוא סוציולוג ומרצה באוניברסיטת חיפה