עדויות חיילים: ירינו בלי הבחנה, שרפנו בתים, הותרנו גופות ברחוב

חיילים העידו כי אין ולא היתה מדיניות מסודרת של פתיחה באש בעזה. חיילים בבית לאהיא שבצפון רצועת עזה, ב-28 בדצמבר 2023. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

בתחילת יוני השנה, פורסמו ברשת אל-ג'זירה סרטונים מטרידים: נראו בהם חיילים ישראלים יורים, וככל הנראה הורגים, פלסטינים הצועדים על חוף הים בעזה, כנראה בדרכם צפונה לחזור לעיר עזה, בשלושה מקרים שונים. הירי התבצע ממרחק גדול, הפלסטינים נראו לא חמושים, ובכל מקרה הם לא ירו או ניסו לפגוע בחיילים בכל דרך שהיא. באל-ג'זירה נתנו לצילומים האלה את הכותרת: הוצאות להורג של פלסטינים בעזה.

תיעוד מצולם כזה מעזה הוא נדיר, גם משום שעיתונאים כמעט אינם יכולים לפעול ברצועה. אבל הירי הזה, שעל פניו נראה שלא היתה לו מטרה צבאית או הגנתית, תואם את עדויותיהם של שישה חיילים ששירתו בעזה בסדיר ובמילואים ושדיברנו איתם בחודשים האחרונים. חלק מהחיילים תיארו סיטואציה דומה לזו שנקלטה בסרטון ששודר באל-ג'זירה: ירי באזרחים, לכאורה לא חמושים, רק משום שנכנסו לאזור שבצבא מחליטים שהוא אסור בכניסה או שהתקרבו לחיילים. "היה מותר לירות בכולם", אמר אחד החיילים בהקשר הזה.

על פי נתוני האו"ם, מאז תחילת המלחמה (נכון ל-3 ביולי) נהרגו בעזה 37,953 פלסטינים, 7,797 מהם ילדים (21% מסך ההרוגים, או 32% מההרוגים שזוהו).

החיילים העידו כי אין ולא היתה מדיניות מסודרת של פתיחה באש בעזה, וכי פעמים רבות הירי מתבצע גם ללא מטרות מוגדרות, כולל ירי שעל פניו נראה סתמי, וכי ניתן אישור כמעט אוטומטי לירי, גם כלפי מבנים. לפי העדויות, המונח "ירי תקין", שבמקור נועד להבדיל ירי של הצבא מירי של האויב, הפך פעמים רבות למילת קוד לירי ללא סיבה. בשורה התחתונה, העידו החיילים, אין הגבלה של ממש על פתיחה באש.

החיילים תיארו כי במהלך השירות ברצועה ראו גופות רבות של פלסטינים מפוזרות בשטח, ושהצבא לא פועל לפנותן. אחד החיילים סיפר שהצבא "ניקה" את השטח מגופות, רק לפני כניסה של שיירות הומניטריות של ארגוני סיוע בינלאומיים. שניים מהחיילים תיארו גם מדיניות שיטתית של שריפת בתים של פלסטינים אחרי שהחיילים יצאו מהם.

לא צריך להסביר

מאז שנות ה-80 הצבא אינו חושף את הוראות הפתיחה באש, ועתירות שונות לבג"ץ בדרישה לחשוף אותן נדחו. בתשובה לעתירה מ-2018 לחשוף את הוראות הפתיחה באש במפגינים ליד הגדר בעזה, הסתפקה המדינה באמירה כי הן "עולות בקנה אחד עם הדין הישראלי ועם הדין הבינלאומי". ככל הידוע, הוראות הפתיחה באש נמסרות לחיילים בעל פה על ידי מפקדיהם, והם לא רואים אותן בכתב. "מאז האינתיפאדה השנייה, הצבא לא נותן לחיילים הוראות כתובות של פתיחה באש. העסק הזה נתון לפרשנויות", אמר חוקר הצבא פרופ' יגיל לוי בראיון ל"שיחה מקומית".

לכתבה התראיינו שישה חיילים, כולם תיארו מדיניות של ירי כמעט ללא הגבלה. רק אחד מהם, יובל גרין, בן 26 מירושלים, ששירת במילואים בחטיבה 55 של הצנחנים בעזה בנובמבר ובדצמבר, התראיין בשמו. גרין גם חתם על מכתב של חיילים שהודיעו שיסרבו לחזור לשרת בעזה. לפי נתוני הצבא, מאז תחילת התמרון בעזה ב-27 באוקטובר 2023, נהרגו 324 חיילים.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

"הקו היה חופש פעולה מוחלט", תיאר ב', חייל ששירת בסדיר ברצועה במשך חודשים ארוכים, בין היתר בתור מפקד חפ"ק מג"ד, את הוראות הפתיחה באש. "מחייל פשוט ומעלה, הקו הוא שאם יש איום, אם יש הרגשה של איום, לא צריך להסביר – מבצעים ירי".

ב' סיפר ש"(אם) מישהו מתקרב, מותר לירות בו למרכז מסה (בגוף), לא לאוויר". לדבריו, "מותר לירות בכולם, ילדה, זקנה, (אבל) אם זה ילד, צריך להסביר. בתכלס, (על) זקנה או ילדה יורים לידם או לרגל, ומקווים שיברחו. בתי ספר, בתי חולים – מותר לירות רק עם אישור. (שמענו) הרבה אמירות: 'אין חפים מפשע', 'למה הם לא ברחו', 'זה אזור מלחמה', 'למה הם לא ברפיח'".

החייל העיד כי "קשה לדעת מי אזרחים, כולם על אזרחי. (אנשי חמאס) מסתובבים בלי הנשקים, לוקחים אותו מהבית, יורים ואז בורחים. כל גבר בגיל 16 עד 50 חשוד בטרור. אסור להסתובב, וכל אחד בחוץ – חשוד. אם גבר עומד בחלון, הוא חשוד. יורים. בן אדם שעומד בחלון ומסתכל יכול להיות מחבל.

"הם (הפלסטינים) למדו את זה, ולא מסתכלים על כוחות (הצבא). התפיסה היא שכל חיכוך (עם אוכלוסייה) מסכן את הכוח, וצריך ליצור מצב שאסור להתקרב (לחיילים) בשום מצב. הם (הפלסטינים) למדו שכשאנחנו נכנסים, הם בורחים. זה יוצר טבעת בטיחות, אזור סטרילי, אנחנו, ומחבלים".

החייל סיפר כי גם לאחר שחיילים ירו בדצמבר בשג'אעיה בשלושה חטופים ישראלים והרגו אותם, למרות שהם הרימו דגל לבן ולא היוו איום על הכוחות, הוראות הפתיחה באש לא השתנו, זאת למרות שנאמר שהירי היה "מנוגד להוראות" של הצבא. "לגבי החטופים, לא היתה לנו הנחיה ספציפית", הוא שחזר. "אמרו שאחרי הירי בחטופים, תִדְרכו (חיילים בשטח). איתנו לא דיברו". הוא והחיילים שהיו איתו שמעו על הירי בחטופים רק שבועיים וחצי אחרי המקרה, לאחר שיצאו מהרצועה.

ירי במי שיצא מבית הספר

ד', חייל מילואים ששירת ברצועה, סיפר שבגזרה שהוא שירת בה, קבעו "קו אדום וקו ירוק. אנחנו ישבנו קרוב לשני נקזים (מעברים שדרכם ניתבו פלסטינים לדרום הרצועה; א"ז), אחד אזרחי ושני הומניטרי. השיירות של הסיוע נוסעות שם, עם תיאום מראש (הראיון נערך לפני הירי בעובדי הסיוע של "ארגון המטבח העולמי" באפריל; א"ז). כשאין שיירות, כל מי שנכנס לשטח הירוק, שמים עליו קנים, שמים עליו צלבים. אם הוא נכנס לקו האדום, מדווחים בקשר שעבר מקו ירוק לאדום, ולא צריך אישור. אפשר לירות".

ד' סיפר שאזרחים הגיעו למרחב שבו עברו השיירות כדי "לאסוף שאריות" של מזון, אבל המדיניות היתה לירות בכל מי שמנסה להיכנס לשטח. "יורים כדי למנוע מאזרחים להיכנס", הוא העיד. "אבל האזרחים הם בטח פליטים, הם נואשים, אין להם כלום. (הם) רוצים לנסות לתפוס את השיירות כדי לקבל סיוע לפני ש(הוא) מגיע לחמאס. כל יום יש שניים-שלושה אירועים עם אנשים תמימים או (אנשים) שחשדו שהם תצפיתנים של חמאס".

Breaking: Heart-wrenching.. Hundreds of hungry people in northern Gaza heard about a food truck arriving, so they went out to receive it, but the Israeli army opened fire on them. #GazaGenocide pic.twitter.com/Z4dU2L9CMB

— Ramy Abdu| رامي عبده (@RamAbdu) January 9, 2024

ב', ששירת כאמור בסדיר, העיד על מקרה שבו חיילים הרגו אזרחים בכניסה לבית ספר בעיר עזה, באזור שכונת זייתון, ששימש כמחסה לעקורים. לדבריו, באמצע נובמבר הם קיבלו משימה להגיע לבית הספר ולהוציא את האנשים מתוכו. הם כרזו לאנשים שהיו בתוכו לצאת, הורו למי שיש לו נשק, להרים אותו גבוה, ואסרו על מי שהיה בתוך בית הספר לפנות ימינה אחרי שייצאו ממנו, כי שם היה הכוח של החיילים.

"היה מידע מודיעיני שחמאס רוצים ליצור פאניקה", סיפר החייל. "התחיל קרב בפנים, אנשים ברחו. חלק ברחו שמאלה לכיוון הים. חלק ברחו ימינה (לכיוון החיילים; א"ז). חלקם ילדים. כל מי שהלך ימינה, מת. 20-15, חלקם ילדים. היתה ערימה של גופות. עשו תחקיר, שאלו בקשר מה קרה. זה לא טוב למלחמה שאזרחים מתים. זה מגיע החוצה".

אדישות לגורל החטופים

גרין תיאר גם הוא מצב של ירי כמעט חופשי: "לא היתה הגבלת תחמושת, יורים חופשי. אנשים ירו סתם להפיג את השעמום. באחד הימים בחנוכה רצו לעשות ספיישל. כל הגדוד ביחד ירה כמו זיקוקים. ירו גם נותבים. זה עשה צבע מטורף, האיר את השמים, בגלל שזה 'חג האורות' זה נהיה סמלי. נשק קל, נֶגֶבים (מקלעים), כולם ירו ביחד. אמרו בקשר שזה משהו כיפי".

גרין תיאר שנאמר להם שבמרחב שהם פעלו לא היו אזרחים. "יכול להיות שאני מפספס", הוא משחזר. "העניין העיקרי החשש מדו"צים (ירי דו צדדי, בין שני כוחות של הצבא; א"ז), זו סכנת נפשות. היה לא מעט, זה הטריף אותי".

בעיניו של גרין, היתה גם אדישות לגורל החטופים. "סיפרו על פרקטיקה לפיצוץ מנהרות, וחשבתי לעצמי שאם יש (בהן) חטופים, זה יהרוג אותם". אחרי שחיילים בשג'אעיה הרגו את שלושת החטופים, גרין מספר שהוא כעס, אבל אמרו לו ש"אין מה לעשות, שמעתי התבטאויות שהחטופים מתים, אין להם סיכוי, כולם מתים, צריך לוותר עליהם".

"שמעתי התבטאויות שהחטופים מתים, אין להם סיכוי, כולם מתים, צריך לוותר עליהם". יובל גרין (צילום: אורן זיו)

אחרי הירי בחטופים, מספר גרין, המפקדים "חידדו נהלים, ואמרו שצריך לשים לב ולהיות רגישים, אבל סייגו שאנחנו באזור לחימה וצריך להיות דרוכים. הכי הציק לי, בכללי, שכל הזמן אמרו 'אנחנו פה בשביל החטופים', אבל ברור שהמלחמה פוגעת בחטופים. זאת היתה המחשבה שלי אז. היום התברר שזה נכון".

 לבדוק אם זה בן אדם או כלב

בתיעודים רבים שיצאו מהרצועה וצולמו על ידי חיילים, נראים חיילים יורים, לכאורה ללא סיבה מבצעית או מטרה מוגדרת. "יורים המון, גם בלי סיבה, כל אחד שרוצה לירות, לא משנה מה הסיבה, יורה, ואז מעדכן שזה היה תקין", העיד ש', חייל מילואים, שנכנס עשרות פעמים לצפון הרצועה מאז החלה המלחמה. לדבריו, "הירי נועד 'להעיר את השטח', להוציא אנשים (ממקומות המסתור שלהם; א"ז) או להפגין נוכחות".

לדברי ש', הירי הסתמי הזה "מגיע גם מלמעלה וגם למטה: ספינות של חיל הים, טנקים, כלי טיס, וגם בעיקר נשק קל, נגב, מקל"רים, כל הדברים האלה, כל מה שחפ"ש (חייל פשוט) לוקח ויורה. אני אישית עליתי לעמדה, יריתי כמה כדורים, סתם, לים או למדרכה או למבנה נטוש. מדווחים 'ירי תקין' שזה שם קוד, ל'אני משועמם אז אני יורה'. היו מקרים שנעשה ירי כדי 'לבדוק אם זה בן אדם או כלב'". ש' סיפר כי חיילים שהגיעו ל"מגננים" – מתחמים מאולתרים שהצבא שוהה בהם בעזה – נהגו לבקש לעלות לעמדות כדי לירות.

"אנשים רוצים לחוות את האירוע", הוא שחזר. "אני נגעל מעצמי, הכוח האורגני (חיילים המוצבים במקום לתקופה ממושכת; א"ז) לא תמיד מסכימים.

"היה מישהו שעלה, היה (שם) שעתיים שלוש, לא קרה יותר מדי. ירד. אחרי שעה ירו שם במשפחה שהסתובבה, שמעתי את זה בקשר. אומרים בהתחלה 'ארבעה אנשים', זה הופך לשני ילדים ועוד שני מבוגרים, בסוף מישהו מבוגר, אישה ושני ילדים. אתה מרכיב בעצמך את התמונה".

מ', חייל נוסף ששירת ברצועה במילואים, סיפר כי פעמים רבות מדובר בהחלטה של הדרגים בשטח: "כשאין כוחות צה"ל (בשטח שאליו יורים; א"ז), הירי הוא מאוד גמיש, במירכאות, עלא באב אללה. לא רק נשק קל. מקל"רים, נגבים ומאגים, טנקים ומרגמות. אם אין כוחות, יורים ללא הבחנה. קוראים לזה 'להראות שאנחנו פה, להראות נוכחות'".

הוראות הירי הזה מגיעות גם למעלה, העיד מ'. "מפקד האירוע, מ"פ או מג"ד, רוצה ירי להראות נוכחות (במקום) שיש (בו) מידע על מנהרות או פירים. מפחידים את המחבלים, זה הרעיון, לתת אש קדימה. ויש גם (ירי) מלמטה (של חיילים פשוטים; א"ז). צריך לשים את זה על השולחן: חפ"שים, מ"מים, מ"כים. הדרג הזוטר שרוצה לירות, מקבל אישור. הרבה פעמים זה מטורף".

המשמעות האמיתית של "ירי תקין"

ג', חייל אחר ששירת ברצועה הסביר את המונחים. "ירי תקין", הוא הסביר, זו הגדרה למקרה שבו שומעים קולות ירי, מבררים בקשר אם כוח צבאי אחר באזור ירה, ואם לא, "משתמע שיש אויב", ואפשר לירות. "זה מרגש", הוא אמר, "אנשים ירו איך שבא להם, בכל הכוח". גם הוא אמר שהסכנה הגדולה היתה ירי דו צדדי מכיוון כוחות אחרים. "זה יותר מסוכן מחמאס", אמר.

חייל מילואים ששירת ברצועה, סיפר לאתר "פוליטיקלי קוראת" על ירי ללא כל צורך, שהוגדר אחר כך כ"ירי תקין". "היו סביבנו המון אירועים לא מבצעיים ומסוכנים", הוא העיד. "מישהו זרק רימון, לא ברור בתגובה למה. אני לא הכרתי בצה"ל שאתה יורה בלי לדעת על מה אתה יורה. אני לא מכיר בצה"ל שאתה זורק רימון כשאתה לא יודע על מה ולאן. אנשים יורים כדי לירות, ואז צועקים 'ירי תקין'. שום דבר בזה לא תקין".

"המטרה (היתה) שיהיה רעש, שירגישו שאנחנו נמצאים. כל כמה שעות, שיישארו (אנשי החמאס; א"ז) במחילות, שירגישו שאנחנו נמצאים. מחבל שומע ירי, הוא לא יוצא", הוסיף חייל סדיר ששירת ברצועה. לדבריו, "בתמרון (בשלב הראשון של כיבוש צפון הרצועה; א"ז), היה המון תחמושת. רק תבקש: רימונים, חומרי נפץ. היה בזבוז. אתה עובר בחוץ, יורה סתם. עובר מפה לשם, יורה עשרה כדורים בקיר. אם יש מחבל, שיפחד. לא היתה הגבלה גם על ירי טנקים, כמה שאתה רוצה. אמרו שאם יש 'ניחוח מבצעי', מותר לירות, אף אחד לא סופר".

אווירת נקמה בחמ"ל

א', קצין ששירת באגף מבצעים, סיפר איך נראתה מדיניות הירי מהצד של החמ"ל. "בכללי, התחושה בחמ"ל (היתה) קודם יורים, ואז שואלים שאלות", שחזר הקצין. "זה היה הקונצנזוס". מבחינתו, זו הסיבה שאירוע החטופים בשג'אעיה הסתיים כפי שהוא הסתיים, "היה ברור שזה ייגמר ככה".

הקצין אמר כי במפקדת החטיבה לא קיבלו הוראות ברורות לפתיחה באש וגם לא העבירו הוראות כאלה לדרגים בשטח. "מרגע הכניסה, בשום שלב, אין תדריך", הוא אמר. "לא מקבלים הנחיות מהאוגדה או מהפיקוד, ולא מעבירים שום דבר הלאה לחיילים, למג״דים. היו הנחיות לאיפה לא יורים, לצירים ההומניטריים. על יתר השטח אתה משלים את החסר, בהיעדר הנחיה אחרת. זו הגישה: אם לְשָם אסור, אז לְפֹה מותר".

א' אמר שהנוהל הזה שונה ממה שהכיר לפני המלחמה. "בתור חייל וקצין בקו, אני זוכר את ההבדל בין התדריך שמקבלים לזה שמעבירים, זה נתון לפרשנות. מה שקורה כעת זה שאני לא מקבל ולא מעביר". הוא לא שלל את האפשרות שהוראות הפתיחה באש עברו במסלול אחר, לא דרך חמ"ל החטיבה.

"ספרנו כמחבל כל בן אדם שהרגנו. המטרה היתה לספור איקסים". חיילים לצד גרפיטי במעבר ארז. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: אורן זיו)

הקצין סיפר כי ידועים לו מקרים שבהם ירו באזרחים פלסטינים שנכנסו ל"שטח שלנו… קיבלנו (דיווח) על בן אדם בגזרה, ירו בו. זה דיפולט. בגזרה לא אמורים להיות אזרחים, אין אזרחים, זו התפיסה. זיהינו מישהו בחלון, אז ירו, הוא חוסל". הוא אמר כי במקרים רבים לא היה ברור מהדיווחים האם ירו בחמושים או בלא חמושים. "לפעמים זה ממש נשמע כמו חפים מפשע. הרבה פעמים. נשמע (כמו) מישהו שנקלע לסיטואציה, וירינו. לא אומרים את זה ככה, אבל אדם עבר באיזשהו מקום, הלך על הכביש, ואז ירו בו".

לפי הקצין, האווירה הכללית היתה ש"אף אחד לא יזיל דמעה אם נוריד בית שלא צריך, ואם נירה במישהו שלא היה צריך לירות בו. התחושות בחמ"ל, וזו גרסה מרוככת, היתה שכל בן אדם שהרגנו, ספרנו אותו בתור מחבל שחוסל".

הקצין סיפר שירי "על בתי חולים, מרפאות, בתי ספר, מוסדות דתיים, מבנים של ארגונים בינלאומיים – דורש אישור מהאגודה, או מהמטכ"ל. מבקשים אישור". אבל בפועל, הוא אמר, "אני יכול לספור על יד אחת מקרים שאמרו לנו לא לירות. גם בדברים הרגישים כמו בתי ספר, זה (האישור; א"ז) מרגיש פורמלי בלבד. האווירה היתה שמה שצריך, יאושר, אל דאגה".

הקצין הטיל ספק במספרים של אנשי חמאס שהצבא מדווח על הריגתם. "כשאנחנו (החטיבה; א"ז) דיווחנו כמה הרגנו ביממה האחרונה, ספרנו כמחבל כל בן אדם שהרגנו. המטרה היתה לספור איקסים, כמה עשינו היום. כל אחד רוצה להראות שהוא 'אבו עלי', (להגיד) 'אנחנו חיסלנו'. התפיסה היתה שכל הגברים הם מחבלים. לפעמים פיקוד דרום פתאום מבקש מספרים, ואז הקמב"ץ של האוגדה רץ מחטיבה לחטיבה, עוברים על הרישום של יומן מבצעים במשוּאָה (מערכת מחשב צבאית; א"ז) וסופרים".

האמירה הזו מתיישבת עם מה שפרסם שי לוי, הכתב הצבאי של מאקו. לפי הפרסום, כטב"ם שפעל תחת חטיבה אחת חיסל פלסטינים במרחב פעולה של חטיבה אחרת. קצינים משתי החטיבות התייעצו ביניהם על שם מי לרשום את החיסולים. "מה זה משנה? תרשום אצלי ואצלך", אמר אחד מהם לשני, לפי הפרסום.

הילד של היום הוא המחבל של מחר

סרטונים רבים שעלו ברשתות ועדויות של חיילים שיקפו אווירה של נקמה אצל החיילים שפעלו בשטח. "אנשים היו בתחושה קשה של אשמה שזה (טבח 7 באוקטובר; א"ז) קרה במשמרת שלנו", שחזר הקצין את האווירה בשבועות הראשונים למלחמה. "(היו) עצב וכאב והרבה קולות של 'עכשיו נראה להם', 'עכשיו נחזיר, ננקום'".

לדבריו, שיח הנקמה היה אז רחב מאוד בציבור, ולכן לא סביר היה לצפות שהחיילים יחשבו אחרת. "לא היתה פקודה ישירה לנקום", אמר הקצין, "אבל כשמגיעים לצומתי החלטה, ההנחיות, הפקודות והנהלים משפיעים עד נקודה מסוימת". הוא זוכר אמירות רבות נוסח "'הם חילקו סוכריות', 'רקדו' אחרי 7 באוקטובר, או 'בחרו בחמאס'. (היו) אמירות (ש)אין בלתי מעורבים, יש בלתי חמושים. לא כולם, אבל גם לא מעט, חשבו שהילד של היום, (הוא) המחבל בעתיד".

הקצין סיפר כי הוא ראה את ההתקפות בעזה בלייב, באמצעות הצילומים ששלחו הכטב"מים. "אחת לכמה זמן יורד בניין, פתאום, אתה לא שומע, זה רק צילום, אבל רואה בניין נופל, התחושה היא 'וואו איזה מטורף, איזה כיף'. היו צהלות שמחה בחמ"ל", שחזר הקצין. "גם אני, חייל די שמאלן, שוכח מאוד מהר שאלה בתים אמיתיים. זה הרגיש כמו במשחק מחשב. רק אחרי שבועיים אני מבין שאלה אשכרה בניינים שנופלים. אם יש (בהם) יושבים, אז על יושביהם, וגם אם לא, אז עם כל מה שיש בתוכם".

כלבים עם חלקי גופות

חיילים העידו שגופות רבות של פלסטינים בבגדים אזרחים נשארו פזורות בשטחים פתוחים ובדרכים. "כל האזור היה מלא בגופות", סיפר ש', חייל המילואים. "סליחה על התיאור, אבל מסתובבים כלבים, פרות, סוסים, ששרדו את ההפצצות, ואין להם איפה להיות. אנחנו לא יכולים להאכיל אותם וגם אנחנו לא רוצים שיתקרבו יותר מדי. אז אתה רואה מדי פעם כלבים, שמסתובבים עם חלקי גופות רקובות ומכרסמים. יש ריח מזעזע של מוות".

את הגופות, תיאר ש', מפנים לפני שמגיעות השיירות ההומניטריות. "יורד די-9, עם טנק, ומפנה את השטח מגופות, קובר מתחת להריסות, מעיף הצידה כדי שהשיירות לא יראו את זה, (כדי) לא ייצאו תמונות של אנשים בשלבי ריקבון מתקדמים", הוא תיאר. "ראיתי הרבה אזרחים – משפחות, נשים, ילדים. יש יותר הרוגים (פלסטינים) ממה שמדווחים. היינו באזור קטן. כל יום, לפחות אחד-שניים (אזרחים) שנהרגו. פשוט הלכו באזור שאסור ללכת. אני לא יודע להגיד מי מחבל ומי לא, אבל רובם לא נשאו נשק".

גרין סיפר כי שהגיע לח'אן יונס, "ראינו איזה גוש לא ברור מחוץ לבית, מבינים שזו גופה, רואים רגל. בלילות חתולים אוכלים (אותה). אחרי זה בא מישהו והזיז אותה".

גם גורם אזרחי שביקר בצפון הרצועה דיווח על גופות שראה פזורות בשטח. "סמוך למתחם של הצבא, בין צפון הרצועה לדרומה, ראינו כעשר גופות שנורו בראש, כנראה על ידי צלף, (נראה) ניסו לחזור לצפון הרצועה", הוא סיפר. "הגופות היו במצב ריקבון, היו מסביבן כלבים וחתולים".

"לא מתייחסים לגופות", חיזק ב', ששירת בסדיר, את דברי האזרח. "אם הן על ציר, מזיזים לצדדים, אין קבורה של מתים. חיילים דרכו על גופות בטעות". גיא זקן, חייל שהפעיל די-9 ברצועה, תיאר בעדות בוועדה בכנסת בחודש שעבר, כי הוא ואנשי הצוות שלו היו אחראים ל"כמויות של דריסת מחבלים, חיים ומתים, במאות". חברו לצוות, סיפר זקן, התאבד בירייה.

שורפים את הבית אחרי שעוזבים אותו

בתיעודים רבים נראים חיילים עומדים ליד בתים שעולים באש. גרין וחייל נוסף שהתראיין לכתבה אמרו שזו היתה מדיניות. "כשיצאנו מאחד הבתים", תיאר גרין מקרה ראשון של שריפה שהוא נתקבל בו בעיר עזה, "אספתי את הציוד הצבאי, לא חשבתי שנכון להשאיר מדי צה"ל. עמדתי מחוץ לבית, ובא חבר ושרף את הבית על דעת עצמו. רצו עוד להשתמש בו (בבית), אבל הוא שרף".

בח'אן יונס, לפי גרין, השריפה כבר היתה שיטתית. "אם עוברים מקום, צריך לשרוף את הבית", הוא שחזר. "זה היה באמצע ח'אן יונס, אין תרחיש שזה חלק מרצועת ביטחון כלשהי. לא היה עניין מבצעי. שאלתי את המ"פ, (הוא) אמר שלא משאירים ציוד צבאי, ושאנחנו לא רוצים שהאויב יראה את שיטות הלחימה שלנו.

"אמרתי שאעשה חיפוש, שאין (שלא נשארו) שיטות לחימה. הוא (המ"פ) נתן לי הסברים מעולם הנקם. אמר ששורפים כי אין די-9 ואין מטענים של (חיל) הנדסה. הוא קיבל פקודה ולא העסיק את עצמו".

ההרס שהצבא השאיר בעזה הוא "בלתי נתפס". רחוב הרוס בח'אן יונס אחרי הפצצות ישראליות, ב-5 ביולי 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

גרין תיאר שניסה להסביר שהבתים עצמם הם לא מטרה לגיטימית מבחינה צבאית. "אנחנו נמצאים בבתים לא כי הם בתים של חמאסניקים אלא כי הם משמשים אותנו מבחינה מבצעית. זה בית של שתיים שלוש משפחות, להשמיד אותו אומר שהם יהיו חסרי בית", אמר.

הדברים שלו לא עזרו. "אמרתי (למפקד; א"ז) שאם אנחנו שורפים, אני עוזב", הוא מספר. "ביום התווכחתי, בערב שרפו, אספו מזרנים, הדליקו, היה עשן עם ריח נורא של פלסטיק. החלטתי שמחר אני עוזב. המ"פ רצה להשאיר (אותי) בכוח, המ"מ לא היה מוכן, ובכל מקרה היינו אמורים לצאת כעבור ארבעה ימים, אז שלחו אותי החוצה. אותו מ"מ, שאמר שלא נשרוף סתם (ביחס לבית שחייל שרף ללא אישור; א"ז), כשהוא קיבל פקודה, הוא שרף".

ב', ששירת כסדיר ברצועה, סיפר שזו היתה שגרה: אחרי שהחיילים עוזבים בית שהם מצאו בו מסתור, שורפים אותו. "לפני שיוצאים, שורפים את הבית. כל בית", הוא תיאר. "זה (שריפת הבתים) מגובה ברמת מג"ד. זה כדי ש(פלסטינים) לא יוכלו לחזור. גם אם השארנו תחמושת או אוכל, שהמחבלים לא יוכלו להשתמש (בהם)".

אדישות מוחלטת להרס

החייל סיפר כי "בדרך כלל מ"פ או סמ"פ שורף (את הבית). לוקחים את כל המזרנים, רהיטים, שמיכות. עם קצת דלק או בלוני גז. הבית נשרף בקלות, זה כמו תנור". מכיוון שבשלב הראשון של הלחימה, יחידה החזיקה בבית ימים ספורים ואז המשיכה הלאה, הגיע מצב ש"פלוגה שרפה מאות בתים. היו מקרים שחיילים הדליקו קומה, ואחרים היו בקומה גבוהה יותר ונאלצו לברוח דרך הלהבות במדרגות או שנחנקו מעשן".

גרין מספר שההרס שהצבא השאיר בעזה הוא "בלתי נתפס". בתחילת הלחימה, הוא אומר, הם התקדמו מבית לבית במרחק של 50 מטר אחד מהשני. "כל יום די-9 הורסים בתים, לא עשיתי תמונות של אחרי-לפני, אבל אני לא אשכח בחיים איך שכונה שבאמת היתה יפה – אפילו אם תשים בצד את כל הקונטקסט, אנשים חיו שם – ואז הופכת להיות חול", הוא אמר.

אווירת ההרס עולה גם מכתבה שהופיעה באתר JDN בתחילת יולי לגבי המצב ברפיח. סא"ל עוז משולם, מג"ד 931 בנח"ל, מצוטט שם כאומר כי "כל בית שהיה בו מחבל חמאס או צעיף של חמאס, נהרוס עד ליסוד… אנחנו גדוד שסופר גופות. אני שונא להגיד שאנחנו הורגים מאות ועשרות, הטבלה שנמצאת כאן זו טבלה של גופות".

>> "כולם לוקחים, המפקדים יודעים". חיילים מעידים על הביזה בעזה

גרין תיאר גם "אווירה נוראית של ביזה. יש מסבחה, שרשרת תפילה, כמעט כולם היו לוקחים, משווים, כמו קלפי איסוף. אנשים התייחסו לבתים כחנות מזכרות, לא כולם, אבל רבים. הביזה לא נשמעת חמורה, כי לא היה מה לקחת, אנשים (הבעלים הפלסטינים; א"ז) לקחו את חפצי הערך האמיתיים. (אבל) מה שנשאר, התייחסו כאילו זה שלנו. היתה לי שיחה עם מ"פ שאמר לי שהוא לא רוצה שזה יקרה, אבל אין לו משאבים.

"כל מה שרצינו הרסנו. ברוב המקרים, זה לא מתוך רצון להרוס, אלא מתוך אדישות מוחלטת לכל דבר ששייך להם (לעזתים). בסוף אתה מת משעמום, ימים מחכה שם, אתה מצייר על הקירות דברים גסים. משחקים בבגדים, מוצא תמונות דרכונים שהשאירו, תולים תמונה של מישהו כי זה מצחיק. השתמשנו בכל דבר שהיה, מזרנים, אוכל, אחד מצא שטר של מאה שקל ולקח".

מדוברות הצבא נמסר בתגובה:

"הוראות הפתיחה באש ניתנו לכלל חיילי צה"ל הנלחמים ברצועה ובגבולות כחלק מהכניסה ללחימה. הוראות אלו משקפות את הדין הבין- לאומי אליו מחוייב צה"ל. הוראות הפתיחה באש נבחנות בתורה שוטפת ומתעדכנות אל מול תמונת המצב המבצעית והמודיעינית המשתנה, ומאושרות ע"י הגורמים הבכירים ביותר בצה"ל.

"הוראות הפתיחה באש נותנות מענה רלוונטי לכלל הסיטואציות המבצעיות והאפשרות בכל מקרה של סיכון כוחותינו חופש פעולה מבצעי מלא להסרת איומים. זאת, תוך מתת כלים לכוחות להתמודדות עם סיטואציות מורכבות בנוכחות אוכלוסיה אזרחית, ותוך מתן דגש על צמצום הפגיעה באנשים שאינם מזוהים כאויב או שלא נשקפת מהם סכנת חיים.

"הנחיות גנריות באשר להוראות הפתיחה באש כגון אלו המתוארות בשאילתא אינן מוכרות וככל שהן ניתנו הן עומדות בניגוד לפקודות הצבא. צה"ל מתחקר את פעילותו ומפיק לקחים מאירועים מבצעיים, ביניהם האירוע הטראגי של ההרג בשוגג של יותם חיים, אלון שמריז, וסאמר טלאלקה ז"ל.

"לקחים שהופקו מהתחקיר של האירוע הועברו לכוחות הלוחמים בשטח על מנת למנוע חזרה על אירועים מסוג זה בהמשך הלחימה. כחלק מהשמדת יכולותיו הצבאיות של החמאס, מתעורר בין היתר צורך מבצעי להרוס או לתקוף מבנים שבהם ארגון הטרור ממקם תשתית לחימה. בכך נכללים גם מבנים אשר חמאס הסב באופן קבוע ללחימה.

"בתוך כך, חמאס עושה שימוש צבאי שיטתי במבנים ציבוריים האמורים לשמש לתכליות אזרחיות. פקודות הצבא מסדירות את תהליך האישורים, כך שפגיעה באתרים רגישים נדרשת לקבל אישור של מפקדים בכירים שנותנים את הדעת על ההשפעה של הפגיעה במבנה על האוכלוסיה האזרחית, וזאת אל מול הצורך הצבאי שבתקיפת או הריסת המבנה. קבלת ההחלטות של מפקדים בכירים אלו נעשית באופן סדור ושקול.

"שריפת מבנים שלא לצורך מבצעי הכרחי היא בניגוד לפקודות הצבא ולערכי צה"ל. במסגרת הלחימה ובכפוף לפקודות הצבא ניתן להשתמש ברכוש אויב לצורך צבאי חיוני, וכן לקחת רכוש של ארגוני הטרור בכפוף לפקודות כשלל מלחמה. יחד עם זאת לקיחת רכוש למטרות פרטיות מהווה ביזה והיא אסורה ע"פ חוק השיפוט הצבאי. אירועים בהם כוחות פעלו שלא בהתאם לפקודות ולדין ייבדקו".