פח'רי אבו דיאב הרגיז את עיריית ירושלים, אז היא הרסה לו את הבית

שבועיים לפני הבחירות המוניציפליות ובאמצע מלחמה, עיריית ירושלים הרסה את בית משפחת אבו דיאב באל-בוסתן שבסילוואן לאחר 15 שנים של מאבק עיקש שניהלו המשפחה, השכונה, פעילים והקהילה הבינלאומית במאמץ למנוע את ההריסה.

"ממשלת השינוי" הכפילה את קצב הריסת הבתים במזרח ירושלים

מה היה דחוף לעיריית ירושלים להרוס את הבית דוקא עכשיו? בכל יקום נורמלי, ראש העירייה והמועמד המוביל להיבחר מחדש היה עושה הכל כדי לדחות את ההריסה לפחות עד לאחר הבחירות. אבל מה אכפת למשה ליאון, שרץ עם הסלוגן "היחיד שדואג לכולם", מהתושבים הפלסטינים המהווים "רק" 40% מתושבי העיר. קמפיין הבחירות שלו לא רק מתנהל כאלו אינם קיימים, אלא שהוא מקווה שההתעמרות בהם תשתלם לו בקלפי. זו ירושלים שלו ושל הסובבים אותו.

בעולם נורמלי, ירושלים היתה צריכה לשאת על כפיים את פח'רי אבו דיאב – מנהיג מסור, אמיץ וערכי שמטיף במשך שנים לאי אלימות ולשלום, וזאת למרות שהשלטונות והמתנחלים מתנכלים לו ולמשפחתו ללא הפסקה. הבית שנהרס הוא הבית שבו נולד ובו גידל את ילדיו.

במהלך השנים הבית הורחב כדי לענות על צרכי המשפחה הגדלים. בחצרו גדלו עצי פרי, שהושקו במי השילוח הזורמים בין הבתים בשכונה ובין העצים סבבו תרנגולות ובעלי חיים אחרים. גם שני טווסים טופפו בחצר הבית, מבטאים את חלומם של בני ובנות המשפחה לחיים טובים ליופי ולשאר רוח. יום אחד נעלמה הטווסה וזמן קצר לאחר מכן הטווס מת משברון לב. הסיפור על הטווס המיוסר עורר את השראתו של המחזאי סיני פתר, והוא קרא על שמו את המחזה הנוקב שלו "הטווס מסילוואן".

אבל בבית משפחת אבו דיאב חיו כל הזמן תחת איום ההריסה. ניסיונותיו של פח'רי לקבל היתר בנייה כדי לבנות את ביתו כחוק על אדמתו נדחו פעם אחר פעם. זה היה גם גורלם של כל שכניו, כמאה משפחות נוספות, בשכונת אל-בוסתן שבסילוואן.

פח'רי ושכניו לא נואשו מלהסדיר את מעמדם החוקי של בתיהם. פעמיים התארגנו, אספו כסף, והשקיעו שנים של עבודה עם מתכננים ואנשי מקצוע, שבסופן הוגשו לעירייה תוכניות מסודרות. אבל למרות שהתוכניות עמדו בכל תנאי הסף הנדרשים, הן נדחו בכל פעם בתירוצים מתירוצים שונים. כך, באופן דומה, נהרסו השבוע גם שתי יחידות דיור באל-ולאג'ה בדרום העיר. גם שם התושבים עשו ועושים הכל להסדיר את בתיהם, אבל לשווא.

בחזרה לאל-בוסתן. שום דבר לא היה יכול לעמוד בפני תוכניות העיריה והמתנחלים להפוך את השטח המאוכלס בצפיפות במשפחות פלסטיניות ל"גן המלך". עוד פיקציה מנשלת הנושאת לשווא את שם התנ"ך, את שם גנו של דוד המלך. אם כבר, ההקשר התנ"כי המתאים הוא משל "כבשת הרש", שנאמר על עושק בכוח השלטון שהתרחש במקום הזה.

כבר זמן רב ידע פח'רי שהמתנחלים ועושי דברם בעירייה סימנו אותו. האקטיביזם שלו היה לצנינים בעיניהם והם לא הסתירו זאת. מדינות רבות, ובראשן ארצות הברית, התערבו למענו. במשך 15 שנים האמריקאים הצליחו לעצור את ההריסה, ואלו דווקא עכשיו, כשישראל תלויה בארה"ב יותר מבכל זמן אחר, בעיריית ירושלים ובממשלת ישראל החליטו להרוס ויהי מה. כשהגיע צו ההריסה האחרון יותר מנרמז לו, כי תשומת הלב הבילאומית שהצליח לעורר בעניינה של קהילת אל-בוסתן היא זו שסימנה אותו כמטרה.

ההריסה של ביתו של פח'רי היא דוגמה מאלפת לאינטרסים מקודמים שהנהגת המדינה מקדמת בימים אלה. הנשיא ג'ו ביידן מדבר על שתי מדינות, ונתניהו מעמיק את האפרטהייד. ארה"ב מטילה סנקציות על מתנחלים, שגירשו כמה רועי צאן, אבל הגירושים הגדולים של פלסטינים מתבצעים בחסות המלחמה מבלי שמישהו ייתן עליהם את הדין.

ביום ההריסה, פח'רי עמד על גג של בית שכן וצפה במשך שעות בהרס ביתו. קשה להבין איך עמד בזה. ממקומו על הגג, המשיך להסביר ולהתראיין כל אותו הבוקר באותם שקט וחוסן פנימי שמאפיינים אותו תמיד. "לא איבדתי את האמונה שלי בשלום ובמאבק לא אלים", אמר לפעילים ולעיתונאים שהצטופפו סביבו כשהבולדוזר רועם ברקע ועוד קיר קורס תחתיו, "אבל הצעירים, מה יהא עליהם? במה נותר להם להאמין?".

יהודית אופנהיימר היא המנכ"לית של ארגון "עיר עמים"