newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

גבר ירה בנערה מוטלת על הרצפה ואנחנו לא מדברים על זה

שוב זה קורה: ירי באישה שלא מהווה כבר איום על איש. מי אמר שבישראל אין גזר דין מוות?

מאת:

כותבת אורחת: רונה ברנס

ביום שני יצאו שתי ילדות פלסטיניות מן המקום המוכר להן, מביתן, ויצאו לפגוע ביהודים ישראלים כשהן חמושות בזוג מספריים.

באופן שאינו יכול להפתיע, כוונותיהן של הילדות, בנות ה-14 וה-16, לא זכו להצלחה. אחרי הכל הן היו חמושות בזוג מספריים.

הן פצעו פציעה קלה גבר מבוגר (כבן 70 לפי הדיווחים, פלסטיני אף הוא), ומיד נתקפו בחזרה, עד אשר אחת מהן מצאה את מותה בירי מאקדח, והשנייה נפצעה באופן קשה, אף היא מירי.

לא מספיק נאמר על הארוע הזה, לא מספיק נכתב עליו, אף על פי שהארוע כלל פרט חמור ביותר.

פרט זה הוא העובדה שאחת הילדות הייתה מוטלת על המדרכה, לאחר שמישהו חבט בה כבר עם כיסא, בזמן שהגבר עם האקדח ירה בה. התרחשויות אלה נראות בבירור מקפיא דם במצלמות האבטחה.

> מי צריך בתי משפט כשמוציאים להורג בירי כל חשוד ערבי?

הדבר החמור הוא שארועים מהסוג הזה הפכו להיות עניין שבשגרה. המטרה מקדשת את האמצעים. "הם תוקפים אותנו, שיידעו שיש לזה תוצאות".

ומה עם החברה הישראלית? אילו תוצאות עולות לחברה הישראלית ממה שקורה בתוכה בשבועוות האחרונים? מהו מחיר הדם, שאין איש נזעק על כך שהוא זורם לחינם? הסבל? המוות המיותר? וכמובן הוויתור על הזכות למשפט הוגן. מי אמר שבישראל אין גזר דין מוות?

כשאני רואה גבר שבלי לשאול שאלות יורה על ילדה-נערה המוטלת על מדרכה ברחוב ראשי בירושלים, יורה בגופה החי המוטל על המדרכה מטווח אפס, אני שואלת את עצמי האם לא הייתי עדה לרצח או לנסיון רצח. האם לא הייתי עדה להוצאה להורג בלי משפט, אפילו לא משפט-שדה.

כך היה גם במקרה של פאדי עלון. כך היה, אמנם בנסיבות שונות, גם במקרה הטראגי של הבטום זרהום.

זעקה מרה צריכה להישמע על התמונות שפורסמו ממצלמות האבטחה שתיעדו את הארועים ליד מחנה יהודה השבוע. בינתיים, הזועקים מעטים, העוולות נמשכות, והאלימות החותרת תחת עקרונות הדמוקרטיה והחברה החופשית מנצחת.

רונה ברנס היא מבקרת וסופרת. מתפרנסת בעיקר מתרגום ועריכה. חיה בירושלים, וכותבת באופן קבוע באתר אשפתון. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> מי אמר שנשק תורם לביטחון שלנו?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf