newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מכרז הבילוש של משרד החינוך: חינוך לחוסר אמון

השבוע נחשף כי חוקרים פרטיים יאספו מידע בבתי הספר, אולם קול המחאה נדם בתוך יומיים. משטר הפיקוח והשליטה של מערכת החינוך מדכא כל התארגנות וסולידריות. זה השיעור שהילדים לומדים: ותרו על העצמאות שלכם, ותקבלו ציונים

מאת:

השבוע חשף כתב חדשות עשר, עמרי מניב, כי משרד החינוך פרסם מרכז להעסקת חוקרים פרטיים שיבצעו פעולות בילוש ובקרה בבתי הספר. בכתב המכרז המופנה אל משרדי חקירות בעלי רישיון, מצהיר משרד החינוך כי הוא "מעוניין בשירותיו של גוף חיצוני המתמחה באיסוף נתונים וראיות ובדיקת מהימנות נתונים".

כך למשל, החוקר הפרטי מתבקש לבצע "ספירה פיסית של מספר התלמידים הנכנסים למוסד או ספירה פיסית בכיתות" ולהשוות את ממצאיו למספר התלמידים שדווחו ביומן הנוכחות ובדוחות למשרד החינוך. הבלשים יידרשו גם לבקרה פדגוגית. למשל: "הגעה למוסד חינוכי ובדיקת מערכת שעות הלימוד… והשוואת שעות הלימוד במערכת של המוסד ביחס לשעות התקן שקבע המשרד".

כמו בכל מכרז, לצד הגדרות מאוד ברורות של משימות הזכיין, נותרות גם הגדרות כלליות ועמומות אשר מותירות בידי הזכיין כר פעולה רחב פתוח לפרשנות. כך למשל יבצע החוקר: "בדיקת קיום נכנסים פיננסיים ופעילות כלכלית נוספת של המוסד או נושא משרה במוסד". שימו לב! פעילותו הכלכלית הפרטית של כל מי שעובד בבית הספר היא עניין למשרד החינוך לבלוש אחריו.

מאוד ברור כיצד מתחיל החוקר את עבודתו, אולם אין הגדרה היכן היא מסתיימת. כך לדוגמא, נדרש החוקר, בין השאר, לאתר "כתובת מגורים של תלמיד או של אחד מהוריו". מה יש למשרד החינוך לעשות עם כתובת המגורים של אחד ההורים? ועוד על פי המכרז בלש כמו בלש, יבצע "חקירה סמויה … ללא יצירת קשר ישיר עם הגורם שלגביו מתבצע איסוף הנתונים".

> אנחנו נשלחים להיקבר מעבר לגדר ואתם ממשיכים לשתוק

תמיד יש להן עיניים בגב. מורה בכיתה. אילוסטרציה (קובי גדעון/פלאש 90)

תמיד יש להן עיניים בגב. מורה בכיתה. אילוסטרציה (קובי גדעון/פלאש 90)

הפרטת הפיקוח

הראשונים שהיו צריכים לצאת במחאה הם המפקחות והמפקחים על בתי הספר, שהגדרת תפקידם הוא "אישור של מדיניות החינוך ושל הוראות המשרד וכן וידוא ביצוע שלהם". כלומר, המכרז מפריט את התפקיד שלהם, ולאורך זמן הם עלולים למצוא את עצמם בבית, עם פנסיה מוקדמת.

אחריהם היינו צריכים לזעוק אנחנו, משום שמדובר בהפרטת הפיקוח – כלומר, נסיגת המשרד ממילוי תפקידו. התומכים בהפרטה טוענים שזהו מהלך ייעול של הביצוע, ומבטיחים שתכנון המדיניות, הפיקוח והרגולציה נותרים בידי הממשלה. אבל זה לא כך, כי הנה גם הפיקוח מופרט, ולא בפעם הראשונה.

פיקוח, שליטה וחוסר אמון – מדיניות ולא טעות

מי שהרימו קול זעקה היו מספר מנהלי בתי הספר, אשר מחו נגד חוסר האמון שהמכרז מבטא, ודרשו את פיטוריה של מנכ"לית המשרד. המנהלים צודקים – אכן מערכת החינוך סובלת מחוסר אמון בין הדרגים השונים. אלא שמדובר במצב מובנה ולא בתקלה. מדיניות ולא טעות.

מערכת החינוך המודרנית נוסדה כמערכת של פיקוח ושליטה. את החכמה הפשוטה הזאת הבינו כבר במאה ה-16. כך כתב מרתין לוטר (מחולל הפרוטסטנטיות, 1530): "מי שאחראי על החינוך הם השליטים הריבוניים, שהם בעלי השליטה והכוח, וסוכניהם הבכירים והגופים שהם ממנים, כדי לממש את השליטה והכוח".

חמש מאות שנים אחר כך, ביוני 2012, איששה דלית שטראובר, מנכ"לית משרד החינוך דאז, את הדברים. בכנס שהתקיים בבית ברל אמרה: "שנת הלימודים הנוכחית התאפיינה לא מעט בפעולות משרד החינוך לחיזוק הסטנדרטיזציה, הפיקוח והשליטה".

כאשר המורה כותבת על הלוח, ומזהירה את התלמידים שיש לה עיניים בגב, היא מנכיחה את השליטה בפני תלמידה. כאשר מנהל בית הספר עובר במסדרון, ומבקש לשמוע שקט מעבר לדלתות, הוא מנכיח את השליטה בפני צוות המורים.

תוכניות הלימודים וספרי הלימוד הם גורם הפיקוח והשליטה המרכזי במערכת החינוך (הרחבתי על כך, כאן). בתוכניות כתוב מה על המורה ללמד בכל שיעור ושיעור, בכל כיתה וכיתה, בכל מקצוע ומקצוע, ללא תלות בתנאים המקומיים. בתוכניות כתוב גם מה התלמידים, כולם עד אחרון, אמורים לדעת, להבין, ולפעמים – להרגיש, בעקבות כל שיעור ושיעור. יש במערכת החינוך שלנו סטנדרט מוגדר לתלמיד, ממש כשם שיש סטנדרטים (תקנים) לכל מוצר תעשייתי אחר.

אם נותר איזה סדק של עצמאות בעקבות תהליך ההוראה המתוכנן ותהליך הלמידה הסטנדרטי, הרי מגיעות הבחינות החיצוניות וקוטלות גם אותו. הבחינות מיישרות את כל התלמידים ואת כל המורים, משום שכולם רוצים ציונים טובים. במערכת החינוך יש סחר חליפין – ציונים תמורת עצמאות. ככל שמורה או תלמיד נכונים לקבל על עצמם את הסטנדרט, כך הם זוכים להערכה גבוהה יותר. כאן כתבתי בפירוט כיצד משקפות הבחינות את חוסר האמון במורות ובמורים.

לפני כשנה עלתה לדיון סוגיית המצלמות בבתי הספר. בלחץ משטרת ישראל והמשרד לביטחון פנים, הסכימו מנהלי בתי ספר רבים להכניס מצלמות אבטחה למוסדות החינוך. אפשר שהמצלמות מסייעות בשמירת הסדר הציבורי, אבל הפגיעה באווירה החברתית של בית הספר היא קשה. כתבתי אז על הנושא כי "התמודדות עם פחדים באמצעות מעקב, במקום בעזרת אמצעים מאוזנים יותר, הופכת מבוגרים וילדים כאחד ליצורים תגובתיים, כלואים במעגל של חשדנות וחרדה, וגוזלת מהילדים את האפשרות החשובה לתת אמון ולהיות ראויים לו".

מחאה חלושה של מערכת מדוכאת

אולם מנכ"לית המשרד טענה לנוכח המחאה נגד מכרז החוקרים הפרטיים שאין סיבה לדאוג: "לאורך כל השנים מקיים משרד החינוך בקרות שוטפות… שנערכו על ידי גופים שונים… ובשנים האחרונות אף הרחיב את הבקרה לנושאים נוספים…". במילים אחרות, המנכ"לית מודעת היטב לטיבו של המכרז, אבל לא מבינה על מה המהומה, שהרי תמיד הייתה מערכת החינוך תחת מעקב והשגחה.

זה גם מה שאני מבין: מדובר במנגנוני פיקוח ושליטה שמדכאים כל התארגנות וגילויי סולידריות של הציבור כנד מנגנוני הפיקוח והשליטה וחוזר חלילה. וזה השיעור שהילדים שלנו לומדים.

> פרויקט דימונה: הצעירים שאוספים את ההיסטוריה של ותיקי העיר

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf