מצלמות בבתי הספר – חינוך בשירות המשטרה
החל משנת 2006 המשטרה ממלאת את בתי הספר של ילדינו במצלמות מבלי שאיש שאל את משרד החינוך לדעתו, ובניגוד לעמדת אנשי החינוך. השבוע פרסם משרד החינוך תקנון המאשרר בדיעבד את המציאות שיצרה המשטרה. עם זאת, נקבעו גם כמה מגבלות שכדאי להורים להכיר
אפתח במחאת יוצאי אתיופיה, כדי להדגים את ההבדל בין חינוך לבין משטרה. לפני כשבוע אמר דמאס פיקדה, החייל שהוכה בידי שוטרים, שמזל שאירוע התקיפה צולם, אחרת לא היו מאמינים לו. מה לדעתכם הבעיה המהותית כאן: שהוא הותקף, או שהוא חי בתחושה שלא מאמינים לו?
ומה צריך לעשות? אם אתם אומרים שצריך להציב עוד מצלמות, כי ככה תיחשף האמת – אתם חושבים משטרה. אם אתם אומרים, שצריך לייצר מרחב שבו יהיה אמון בבני אדם – אתם חושבים חינוך. כמובן שאפשר וצריך גם וגם – אמון וביטחון, ובכל זאת הקצנתי את הדברים כדי להדגים את הבדלי הגישות.
מי בעד מצלמות? המשטרה!
מצלמות נכנסו לבתי הספר בעיקר במסגרת התוכנית "עיר ללא אלימות", החל משנת 2006, ביוזמה ובעידוד של המשרד לביטחון פנים ומשטרת ישראל.
תומכי התוכנית טוענים שהיא מגבירה את תחושת המוגנות. כלומר, תלמידים מרגישים בטוחים יותר, שאיש לא יפגע בהם או ברכושם, במרחב הנמצא תחת מעקב מצלמות. זאת טענה שאין לה הוכחה. כלומר היא יותר עמדה מאשר עובדה. למעשה, אפילו בדוח הערכת האפקטיביות של המצלמות, שנכתב בידי אנשי המשרד לביטחון פנים, נכתב:
נמצא, כי למצלמות במעגל סגור יש השפעה משמעותית על צמצום עבירות רכוש והפרות סדר. לעומת זאת, עבור עבירות אלימות, […] ברוב המחקרים שנסקרו לא נמצאה ירידה. במחקרים בהם כן נמצאה ירידה, ההשפעה הייתה קטנה וברוב המקרים לא מובהקת".
ומסכמים: "יש להיות זהירים מאד בהצגת הממצאים [… ו-] להגביל את היכולת לגבש מסקנות כלליות בדבר אפקטיביות המצלמות".
אני מציע עוד שתי סיבות לכך שהמשטרה מעודדת שימוש במצלמות. הראשונה היא, שזה חוסך להם כסף. פחות אנשים צריכים להיות נוכחים בשטח ולנסוע ממקום למקום, כשניתן בחדר הבקרה לעבור במבט ממסך למסך. הסיבה השניה היא משמעותית יותר: המצלמות מייצרות (ולכן גם מייצגות) שליטה באמצעות הפחדה. למשל, כאשר שוטרים מצלמים מפגינים (ומפגינים מצלמים שוטרים), כל אחד מכוון את המצלמה כאקדח לעבר הצד שמנגד. אקדח שאומר: אם לא תתנהג יפה, אני אספר לכולם.
כך או אחרת, המשטרה מילאה את בתי הספר של ילדינו במצלמות, מבלי שאיש שאל את משרד החינוך לדעתו.
> חינוך ועוני: להשקיע בהורים ולא בילדיהם
העמדה המשפטית – נגד
מי שהתנגד למהלך הוא משרד המשפטים, בהתייחסו לזכותנו לפרטיות. בנייר עמדה משנת 2012 נכתבו דברים ברורים, שראוי להביא כלשונם: "בחמש השנים האחרונות התקינו רשויות מקומיות רבות מצלמות מעקב ברחבי הערים, במטרה לעקוב ולפקח באופן רציף אחרי תושביהן. פיקוח כזה פוגע באופן עמוק בזכות לפרטיות וחותר תחת מערך האיזונים וההגנות המתחייבים ממשטר ליברלי. פגיעה כזו לא ייתכן שתיעשה ללא חשיבה, מחקר ופיקוח משפטי הדוק".
וגם: "הסניגוריה הציבורית סבורה כי קיים פגם מהותי בכך שהרשויות המקומיות משנות, הלכה למעשה, את האיזונים הבסיסיים בין החברה לפרט בחברה ליברלית ומפקיעות את המרחב הציבורי בתהליך מואץ ללא כל הסדרה חוקית, כאשר כל רשות מקומית (ולעיתים, אף מוסדות שונים בתוך אותה רשות, כגון בתי ספר וכד') פועלת בעניין זה כראות עיניה".
והכי נחרץ: "במצב המשפטי כיום, אין לרשויות המקומיות הסמכה חוקית להתקין מצלמות מעקב במרחב הציבורי, נוכח הפגיעה החמורה בזכות החוקתית לפרטיות".
העמדה החינוכית – נגד
העמדה החינוכית היא, שלא ניתן לחנך ולפתח אחריות של הפרט, בסביבה שמייצגת ומבטאת חוסר אמון בפרט. ד"ר מיכאל בירנהק כתב היטב: "במקום לשדר לתלמידים אמון וליצור אצלם תחושה של אחריות – ממשמעים אותם באמצעים שמבטלים את אישיותם העצמית. במקום להיאבק באלימות באמצעות חינוך, נוקטים אמצעים של שליטה והפחדה. הבעיה עמוקה יותר, ואינה ייחודית למערכת החינוך. צורת החשיבה הביטחוניסטית כבשה גם את הסביבה החינוכית. זו בעיה עמוקה של החברה הישראלית."
בבלוג של אבנר פינצ'וק, מצאתי התייחסות למחקרים שנערכו באנגליה, בהם נמצא שחיים תחת מעקב יוצרים תחושות של פארנויה בקרב הילדים, ופוגעים באמון ההדדי בינם לבין המורים. בין היתר: "התמודדות עם פחדים באמצעות מעקב, במקום בעזרת אמצעים מאוזנים יותר, הופכת מבוגרים וילדים כאחד ליצורים תגובתיים, כלואים במעגל של חשדנות וחרדה, וגוזלת מהילדים את האפשרות החשובה לתת אמון להיות ראויים לו. הכרה בערכם של יחסי אמון ובחובה להיות נכונים ליטול סיכונים מבוקרים תוביל אותנו לחפש אחר דרכים חלופיות שבהן ניתן לסייע לילדים לבנות זהות ואישיות משל עצמם."
הפשרה של משרד החינוך
משרד החינוך נתקע בין המשטרה שרישתה את בתי הספר במצלמות בלי לחכות לאף אחד, ובין העמדות המקצועיות המתנגדות למהלך. השבוע פרסם המשרד חוזר מנכ"ל המנסה לגשר על הפער – ללכת עם ולהרגיש בלי. מצד אחד זהו חוזר רופס, המאשרר בדיעבד את המציאות שהמשטרה יצרה – מותר להציב מצלמות בבתי ספר. מצד שני, יש בחוזר לא מעט סייגים, המגבילים את חופש ידה של המשטרה. ראשית, החוזר נפתח באמירה אמיצה:
ראוי להדגיש כי משרד החינוך אינו רואה בהצבת מצלמות חלק הכרחי מהתכנית לשיפור האקלים ולמניעת אלימות וכי התכנית המערכתית בנושא זה אינה מבוססת או מסתמכת על הצבת מצלמות במוסדות החינוך.
משרד החינוך מבדיל בין שלושה סוגי מצלמות. סוג ראשון הן מצלמות בשטח הפנימי הפועלות בזמן הלימודים. את אלה מותר להציב רק בבתי ספר ואסור בגני הילדים. יש לשתף את קהילת בית הספר וליידע את כולם – מורים, הורים, תלמידים ומבקרים – בדבר קיום המצלמות ומיקומן. המצלמות יופנו אל השטח הציבורי הפתוח (כגון חצרות ומסדרונות), ואסור לצלם במרחבים פנימיים כגון חדרי כיתות, מרפאה ושירותים. אסור להוסיף הקלטת שמע למצלמות. רק מנהל בית הספר רשאי לקבוע מי יצפה בחומר המצולם, ויש חובה למחוק (לבער) את החומר בתוך שלושה ימים!
מצלמות מסוג שני הן אלה המצלמות את היקף בית הספר או הגן: הגדרות והשערים. מצלמות אלה אינן משרתות רק את בית הספר, ולכן רשאים לצפות בחומר המצולם (בזמן אמת) אנשי הביטחון ומוקדי הבקרה של המשטרה והרשות המקומית. הסייג הוא שהמצלמות יהיו מכוונות כלפי חוץ המבנה וכן "שיצלמו תלמידים לכל היותר באופן אגבי, ולא מתוך כוונה לצלם את התלמידים."
מצלמות מסוג שלישי הן אלה שמוצבות בשטח הפנימי של בית הספר או גן הילדים, ומיועדות להפעלה לאחר שעות הלימודים. מצלמות אלה נועדו לסייע בשמירה על רכוש המוסד, כגון בחדר המחשבים. מצלמות אלה מותר להפעיל רק כשאין קטינים בשטח המוסד.
אני מביא את הדגשים לצורך ההדגמה ולא כמסמך תקציר מחייב. ומה שאני רוצה להדגים הוא שיהיה קשה מאוד לקבוע מה זה בדיוק "צילום תלמידים באופן אגבי". תכלס: המצלמות כאן, הגישה היא ביטחוניסטית, הכוונה היא לשלוט ולהשליט סדר באמצעות הפחדה, וכל זה לא קשור בשום דבר לחינוך. אפילו משרד החינוך קבע זאת בפתיח להתקנות.
אלא שבישראל, כשהביטחון מדבר, המוזות נדרשות לשתוק.
> אם הבחירות היו על חינוך, היה מתברר את מי המערכת באמת משרתת
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן