מיטות מוצעות, צעצועים, עגלת תינוק. אחרי הבריחה מעין סמיה

"נכבה חדשה", כך תיארו תושבי עין סמיה את העובדה שנאלצו את הכפר שלהם אחרי שחיו בו עשרות שנים על אדמות פרטיות, שרכשו מבעליהם הפלסטינים.

תושבי עין סמיה עזבו את המקום בשבוע שעבר, לאחר שנים של התנכלויות מצד מתנחלים, ובעקבות חמישה לילות רצופים של זריקות אבנים על הבתים שלהם. ימים של התקפות רצופות. 27 משפחות, 178 נפשות, בהן כשמונים ילדים, יחד עם כבשים, עזים וכלבים, עברו מערבה מכביש אלון.

עבור הקהילה של עין סמיה, זו למעשה נכבה שנייה. במקור המשפחות שלהם התושבים חיו בנגב, וב-48' גורשו לגדה המערבית.

המראה של עין סמיה בסוף השבוע אכן הזכיר סיפורים על הנכבה. התושבים השאירו אחריהם ציוד רב. בחלק מהבתים פורקו הקירות והתקרה, ונותרו רק משטחי הבטון של הרצפה, ועליהם אותות הגירוש השקט: רהיטים, מיטות, אחת מהן עוד מכוסה מצעים, צעצועים, מראה שבורה, עגלת עץ לתינוק.

חלק מהחפצים מסודרים כאילו הבית עדיין עומד: המיטה בפינת החדר, מולה ארון, ביניהם שטיח, זכר לחיים שהתקיימו כאן עד לפני ימים ספורים.

תוך יומיים-שלושה, כל תושבי עין סמיה כולם עברו מערבה, ומטרת המתנחלים הוגשמה: השטח שבין כוכב השחר לעיירה דומא, בדרך לבקעת הירדן, כמעט ריק מפלסטינים.

"אנחנו גרים פה 44 שנים, באישור בעלי הקרקע", סיפר תושב הכפר מוחמד חסין. "שנים אנחנו כאן לבד מול המתנחלים, אין לנו הגנה. בימים האחרונים הגיעו מתנחלים וזרקו אבנים על המבנים, הילדים פחדו מאוד. המטרה היתה שנעזוב. מ-1948 עד היום אנחנו חיים בנכבה מתמשכת. היום זה עין סמיה, אבל זה לא יסתיים כאן, זה יימשך במקומות אחרים."

בבית הספר בעין סמיה, שהוצא לו צו הריסה בשנה שעברה, למדו עד לאחרונה כ-40 תלמידים. בשבועות האחרונים ירד מספרם ל-15. כעת אף תלמיד לא ילמד בו. במבנה הארוך של בית הספר הדלתות נעולות, אך בתוכו עדיין עומדים שולחנות, כיסאות, לוח וציורים שהכינו התלמידים. החלונות מנופצים, אולי על ידי מתנחלים, שמקווים עכשיו להשתלט על המקום כולו, אף שהאדמות, כאמור, בבעלות פרטית פלסטינית.

ביום חמישי האחרון, כמה תושבים חזרו כדי להעמיס ציוד שהותירו מאחור: מוטות ברזל, לוחות פלסטיק, שמיכות, מכלי מים – כל מה שניתן לפרק ויכול לשמש להקמת מבנה חדש. רק מבני השירותים, שנתרמו על ידי ארגונים אירופיים, לא נלקחו; על דלתותיהם נותרו מדבקות של האיחוד האירופי, אולי כדי להרתיע את שלטונות ישראל מלהרוס אותם.

מהקהילה ההרוסה, הנמצאת צפונית-מזרחית לירושלים, ניתן לראות היטב את ההתנחלות כוכב השחר ואת המאחזים שסביבה: הבלאדים, מעוז אסתר (מאחז הבנות) וגם את ה"חווה של מיכה". לפני כמה שנים נערכו בכפרים הסמוכים הפגנות נגד המאחזים והטרור שהם משליטים, אך הן דוכאו ביד קשה:  צעיר בן 16 נהרג מירי מתנחלים, ובן 15 נהרג מירי חיילים.

לפני כשנה עזבה חלק מקהילת ראס א-תין השכנה, מסיבות דומות. המראות בעין סמיה מזכירים את מה שקרה בקהילת חומסה אל פוקא לא רחוק, בבקעת הירדן, שם הצבא הרס כמה פעמים. אולם במקרה של עין סמיה לא היה צורך בהריסה, שהיתה עלולה לגרור מחאה בינלאומית. תושבי עין סמיה הרסו את בתיהם במו ידיהם.

ב-2018 ביקרתי בקהילה, אחרי שאחד המאחזים באזור נהרס ונבנה ישר מחדש. התושבים חששו לרעות סמוך למאחזים, אף שהצבא לא אסר על כך. "אסור לנו להגיע לשטח של המרעה", סיפר אז אחד התושבים. "לא בגלל המשטרה או הצבא, אלא בגלל המתנחלים".

אותו תושב הביע אז חשש לגבי מה שיקרה אחרי שהעיתונאים והפעילים יעזבו. "אני לא יודע מי יבוא בלילה אחרי שתלכו", אמר. "כל הלילה אנחנו לא ישנים, עם חצי ליטר דלק אין בעיה לשרוף לנו את כל הבית". הוא הצביע על האוהל, העשוי יריעות בד. הכפר דומא, שבו נרצחה משפחת דוואבשה  כשביתה הוצת, נמצא רק קילומטרים ספורים משם.

לאן התושבים ממשיכים? לא ברור. כמה מהם התמקמו ממערב לכביש אלון, בסביבות הכפרים מאליכ ואל מוע'ייר. אך גם שם לא ירגישו בטוחים. ביום שישי, יום לאחר הביקור שלי בקהילת עין סמיה, מתנחלים ממאחזים באזור ירו לעבר פלסטינים בשטח שבין אל מוע'ייר לתורמוס עיא, בעוד הצבא נוכח במקום. כמה פלסטינים נפצעו, אחד מהם קשה. המתנחלים גם שרפו מכוניות. איש לא נעצר.

בדרך המובילה לעין סמיה עמד מתנחל רועה צאן, פניו מכוסות, בידו אלה גדולה, משגיח על עדר הכבשים. לא בלתי סביר שבקרוב הוא כבר ירעה באדמות עין סמיה.