newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חינוך בשטחי סי: אפילו בניית בית ספר הופכת למעשה חתרני

עין סאמיה, שם הוקם בחודש שעבר בית ספר, הוא אחד מ-180 כפרים בשטחי סי שישראל לא מכירה בהם ומונעת בהם בנייה. בשנים האחרונות בנתה הרשות 20 בתי ספר בכפרים שונים, אולם ישראל הורסת רבים מהם. "אנחנו מוכרחים לבנות בשביל העתיד של הילדים", אומרים שם

מאת:
"הריחוק מבתי הספר פוגע בעיקר בילדות". ילדים פלסטינים מוחים לאחר שהצבא הרס את בית הספר שלהם בדרום הר חברון ביולי 2018 (צילום: ויסאם השלמון / פלאש 90)

"הריחוק מבתי הספר פוגע בעיקר בילדות". ילדים פלסטינים מוחים לאחר שהצבא הרס את בית הספר שלהם בדרום הר חברון ביולי 2018 (צילום: ויסאם השלמון / פלאש 90)

עין סאמיה הוא כפר קטן ליד רמאללה, שבו מתגוררים כ-300 פלסטינים. ישראל מעולם לא הכירה בכפר הזה, והוא לא מחובר למים ולחשמל, אולם בחודש שעבר תושבי הכפר, בעזרת הרשות הפלסטינית, בנו בו בית ספר. בניית בית הספר הזה מצטרפת לכעשרים בתי ספר שנבנו לטובת קהילות פלסטיניות בשטחי סי, שם ישראל מונעת כמעט לחלוטין בנייה לתושבים הפלסטינים. במקרים רבים, ישראל אף הרסה בתי ספר כאלה.

אני מכיר מגוף ראשון את המאמץ הזה לבנות בתי ספר נגד רצונה של ישראל. בית הספר שבו אני למדתי, קם בזכות אמא שלי. כשנולדתי בכפר שלי, תוואני, בדרום הר חברון, לא היה לנו בית ספר. בכל עשרים היישובים של איזור מסאפר יטא, קהילות קטנות של חקלאים ורועי צאן, לא היה אפילו בית ספר אחד. הצבא אוסר לבנות באזור בתי ספר או כל מבנה אחר, כאמצעי לגרש אותנו מכאן.

שני ההורים שלי לא זכו לחינוך. "כדי ללמוד, בזמנו, ילדים היו צריכים ללכת ברגל קילומטרים – עד לעיר יטא", מספרת אמא שלי, כיפאח. הליכה מסוכנת זו בדרכי עפר, שכללה חצייה של כביש מהיר, גרמה להורים רבים לפחד לשלוח את ילדיהם לבית הספר. "בעיקר הבנות נשרו מהלימודים", מספרת אמי. הקושי הזה, עד היום, מאפיין כפרים רבים בגדה המערבית.

ב-1998, כשהייתי בן שנתיים, החליטו תושבי תוואני שהמצב חייב להשתנות. "החלטנו לבנות שלושה חדרים, שיהיו לכיתות לימוד, ופנינו לרשות הפלסטינית לבקש תקציב. קיבלנו אותו", מספרת אמי, "הגברים קנו חומרי בנייה, והתחילו לבנות. אבל בזמן שעבדו, הצבא פשט על הכפר, ואיים עליהם שאם ימשיכו, יעצרו אותם ויחרימו את כלי העבודה".

כמה ימים מאוחר יותר, כאשר אבי עמל על בניית הכיתות, המינהל האזרחי חילק צווי הריסה. "היה לי רעיון", מספרת אמי, "שאנחנו, הנשים, נחליף את הגברים. במהלך היום, עשינו בעצמנו עבודות בנייה פשוטות, ושמרנו על כלי העבודה. בלילה, עמדנו בראש ההר, והזהרנו את הגברים אם הצבא מגיע".

בית ספר מאולתר בכפר זנובה בדרום הר חברון (צילום: ויסאם השלמון / פלאש 90)

בית ספר מאולתר בכפר זנובה בדרום הר חברון (צילום: ויסאם השלמון / פלאש 90)

בית הספר הזה קם בסופו של דבר ואני למדתי בו מכיתה א' ועד לי"ב. ההצלחה של המאבק הזה נתנה לי סיבות להיות אקטיביסט ולהמשיך את דרכם של הוריי. להיאבק למען חינוך, בריאות, היתרי בנייה ועצמאות. זכויות בסיסיות, שאין לנו תחת הכיבוש הצבאי.

בתי ספר למען צומוד

תוואני, כאמור, לא לבד, והמאבק על הקמת בתי ספר תקף בכל אזורי סי בגדה. מאז 2016, ישראל הרסה עשרה בתי ספר שנבנו בכפרים פלסטיניים בשטחי C, כמו הכפר שלי. בתי הספר שנהרסו שימשו קהילות בשלושה אזורים שישראל מפעילה בהן לחץ גדול על התושבים הפלסטינים לעזוב – בקעת הירדן, מסאפר יטא, והמרחב שבין ירושלים לים המלח. בשטחי C יש כ-180 כפרים פלסטינים כאלו, שישראל אינה מכירה בהם, ושלתושביהם אסור לבנות דבר.

ב-2016, משרד החינוך הפלסטיני וּועדת ההתנגדות לגדר ולהתנחלויות, הכפופה לרשות הפלסטינית, יזמו פרויקט בשם "בתי ספר למען סומוד". מטרת הפרויקט היא לבנות בתי ספר לילדים בכפרים שאין בהם מוסדות חינוכיים.

"פגשתי אמהות מהכפר, ושמעתי מהן כמה הן רוצות שיהיה לילדים בית ספר. זה נגע בי. אולי כי גם אני אמא לילדים. ולכן הגעתי לבנות עבורן"

"אנחנו מקימים בתי ספר בשטחי C, בכפרים שיש אצלם צורך קריטי במוסדות חינוך", מספר יונאס עראר, ממובילי הפרויקט, ורכז קשרי החוץ בוועדת ההתנגדות לגדר ולהתנחלויות. "בתי הספר גם עוזרים לתושבים לשרוד באדמה שלהם ולא לעזוב למרות הדיכוי האדיר שמפעיל עליהם הכיבוש". בערבית המילה סומוד, שמופיעה בשם הפרויקט, משמעותה להיאחז באדמה שלך על אף הניסיון לגרש אותך ממנה.

לדבריו של עראר, המיזם החינוכי מונע נשירה של תלמידים, ובעיקר נשירה של תלמידות, תופעה נרחבת המאפיינת כפרים בשטחי C. "בחלק מהכפרים, ילדות צריכות לצעוד קילומטרים רבים כדי להגיע לבית ספר", אמר, "זה (בניית בתי ספר בכפרים שלהן, ב"ע) חוסך מהן זמן ומאמץ, ומאפשר להן להשקיע בלימודים".

מאז החל הפרויקט, עשרים בתי ספר הוקמו בכפרים פלסטינים שישראל לא מכירה בהם, ולרובם יצאו צווי הריסה מהמינהל האזרחי. חלק מהצווים מומשו, והביצוע של חלק אחר נדחה זמנית עקב עתירות לבתי משפט.

עביר אל-ח'טיב, אקטיביסטית הפעילה במיזם החינוכי הזה, הקימה במו ידיה ארבעה בתי ספר בשנים האחרונות. "בפעם הראשונה שבניתי בית ספר", סיפרה, "זה היה בכפר ג'וב אל-דיב, ליד בית לחם". ג'וב א-דיב הוקם ב-1929, וכיום גרים בו כ-160 תושבים. רבים עזבו במרוצת השנים בשל הסירוב של ישראל לאפשר בנייה בכפר ולחבר אותו לתשתיות חשמל ומים.

"פגשתי אמהות מהכפר, ושמעתי מהן כמה הן רוצות שיהיה לילדים בית ספר. זה נגע בי. אולי כי גם אני אמא לילדים. ולכן הגעתי לבנות עבורן. אנשים הופתעו מהנוכחות שלי, כאישה, שעובדת בבטון, יחידה בין גברים. אבל למרות המבטים המופתעים, נשארתי שם, ובנינו את בית הספר. אני עושה את זה מתוך אמונה בתפקיד שנשים פלסטיניות צריכות למלא במאבק לחופש".

בית הספר שהוקם בעין סאמיה ליד רמאללה (צילום: מוחמד זוואהרה)

בית הספר שהוקם בעין סאמיה ליד רמאללה (צילום: מוחמד זוואהרה)

בחודש שעבר סייעה עביר לבנות את בית הספר בעין סאמיה, כפר בדואי קטן צפון-מזרחית לרמאללה. לפי מוחמד אל-כאעבנה, תושב הכפר, 300 תושבי הכפר גרים בו ככה, ללא תשתיות כמו חשמל ומים, כבר ארבעים שנה. הם השתקעו במקום לאחר שהצבא הישראלי סילק אותם משטחים אחרים.

"התושבים שם מוקפים בהתנחלות ובמאחזים, שמנסים לגרש אותם בכוח", סיפרה עביר. "בעבר גרו שם 38 משפחות, אבל היום, עקב הלחץ של המתנחלים בסיוע הצבא, נותרו רק 19 משפחות. הם זקוקים לבית ספר, והיינו מוכרחים לעזור להם, למען החיים שלהם ושל ילדיהם".

שלושה צווי הריסה לבית הספר

גם הכפר זנותא, בקצה הדרומי של הגדה, אינו מוכר, וב-2018 נבנה בו בית ספר במסגרת המיזם. אלא שהצבא הרס אותו שבועיים אחרי שהסתיימה בנייתו, באפריל אותה שנה.

"הילדים שלנו סבלו מזה מאוד, הם הלכו מרחקים ארוכים, גם בקור או בחום קיצוני, עד לעיר דאהרייה הסמוכה. חלק נאלץ להגר לעיר, כדי לגור ליד בית הספר", סיפר עאדל אל-טל, ראש המועצה המקומית, ואב לילדים בגיל בית ספר יסודי. "מאז בנינו בית ספר נוסף – שעומד בכפר עד היום – אך כבר חילקו לו שלושה צווי הריסה".

צפונית משם, בכפר חלת א-דבע, אחד מיישובי מסאפר יטא, הצבא הרס את בית הספר ביולי 2018. הילדים בכפר הקטן הזה סובלים במיוחד, כי הצבא החריב וחסם השנה את הדרכים שמחברות את הכפר ליישובים אחרים בסביבה. לכן, אוטובוס אינו יכול להגיע לשם ולהסיע את התלמידים לבית הספר.

ב-2019, נבנה בכפר בית ספר יסודי, שיצאו נגדו צווי הריסה, אך הוא עוד עומד על תלו. עם זאת, בבית הספר אפשר ללמוד רק עד כיתה ה'. מסיבה זו, מדי בוקר, כבר שנתיים, אני אוסף את תלמידי הכפר הבוגרים יותר ומסיע אותם בג'יפ לבית הספר התיכון שבכפר שלי, תוואני.

בסך הכל, מדובר בשמונה ילדים, אבל אין לי ברכב די מושבים עבורם. הם נאלצים לשבת אחד על השני, שניים בכל מושב. מצב הדרך מחלת א-דבע נוראי, היא מלאה בסלעים ובמהמורות, שיצרו חיילים השנה עם דחפור D9, שכן בשטחי C, הורסים באופן שיטתי גם דרכים, וגם תשתיות חשמל ומים, לא רק בתי ספר. לפחות פעמיים בשבוע יש לי פנצ'ר בג'יפ, והילדים מאחרים לבית הספר. המנהל מאשים אותי באיחורים ונוזף בילדים: צריך להגיע ברבע לשמונה, הוא אומר להם, אחרת אסור להיכנס לכיתה.

לאחרונה, הורי התלמידים בחלת א-דבע דרשו ממשרד החינוך הפלסטיני להשקיע בבניית כיתות לימוד נוספות בכפר. אך היות שכל בנייה חדשה עלולה להיהרס על ידי הצבא הישראלי, ברשות לא מזדרזים לעשות זאת. נראה כי לפחות בינתיים, אמשיך לקום מדי בוקר, ולהסיע את הילדים של חלת א-דבע בדרך-לא-דרך אל בית הספר.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"הבנתי שאם אחשוב על החיים בחוץ, אני אהרס". אמל נחלה אחרי שחרורו (צילום: יובל אברהם)

"הבנתי שאם אחשוב על החיים בחוץ, אני אהרס". אמל נחלה אחרי שחרורו (צילום: יובל אברהם)

"אין שמש בכלא". אמל נחלה, נער, על 16 חודשים במעצר מנהלי

אחרי שבימ"ש צבאי החליט לשחררו, הצבא עצר במעצר מנהלי את אמל נחלה, אז ילד בן 16, והחזיק אותו בכלא שנה וחצי למרות שהוא חולה במחלה נדירה. "בשב"כ אמרו לי, שתף פעולה ותשחרר", הוא מספר בראיון ראשון אחרי שחרורו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf