newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מחאת בלפור 2020: המונית, מבוזרת ויותר מ"רק לא ביבי"

מה שהתחיל במחאה קטנה בפתח תקווה הפך השנה לתנועה רחבה ומגוונת, מעין הייד פארק ישראלי, שנע בין הרצון להעיף את נתניהו ועד מחאה נגד הכיבוש ונגד אלימות שוטרים. לא בטוח שהיא תיגמר כשביבי יתפטר. אורן זיו מסכם את 2020   

מאת:

אחרי יותר מארבע שנים שבהן המחאה נגד השחיתות התנהלה בכיכר הבימה בתל אביב ובפתח תקווה, לרוב הרחק מתשומת הלב הציבורית, היא התפרצה השנה במלוא הכוח מול מעון ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים ובמקומות אחרים. המפגינים הצליחו להניע תנועת מחאה מבוזרת, המונית, עממית ועיקשת, שהצליחה להלחיץ את ראש הממשלה בנימין נתניהו ואף להשיג תוצאות בשטח.

מפגינים בכיכר פריז, סמוך למעון ראש הממשלה ברחוב בלפור (צילום: אורן זיו)

מפגינים בכיכר פריז, סמוך למעון ראש הממשלה ברחוב בלפור (צילום: אורן זיו)

ההישג החשוב ביותר של ״מחאת בלפור״ הוא יצירת סדק בתדמית הבלתי מנוצחת של נתניהו. המחאה איפשרה להתחיל לדמיין את הפוליטיקה הישראלית בלעדיו. נתניהו שולט במדינה ובשיח הציבורי כבר 13 שנים, רבים מהמוחים נגדו היו בני חמש עד עשר כשהוא עלה לראשונה לשלטון. עכשיו אותם צעירים הצליחו במשך שבועות ארוכים להוביל את השיח, ואילצו את נתניהו להגיב ולא ליזום, כפי שהוא רגיל.

ביחד עם משבר הקורונה, ההתנהלות הכושלת של ממשלה והמשבר הכלכלי, חוסר אמון בנתניהו ובממשלתו בכלל הגיע לשיאים חדשים גם בציבור הכללי, שאינו מזוהה עם המפגינים. ביטויים כמו "דיקטטורת הקורונה", "משטרה פוליטית" ומעל הכול "סגר פוליטי" הפכו לחלק מהשיח.

א/נשים לא מזוהים פוליטית באופן חד משמעי, ואפילו תומכי ימין הודו, לא מעט בזכות המחאה, שמה שמוביל את שלטון נתניהו הוא רק הישרדותו ולא שום דבר אחר. "סיימנו לשחק את המשחק שלהם", סיכמה אחת המפגינות את הרוח של המפגינים. ואכן, המפגינים סיימו להתנצל, סיימו לגנות את כל מי שהצית פח אשפה ולא נפלו למלכודת שניסה לטמון להם הימין כשהאשים אותם שהם "מפיצי המחלות", ו"אנרכיסטים בוגדים".

גנץ הבין שכניעה היא לא אופציה

כמו שהמחאה החברתית ב-2011, למרות כל הביקורת עליה, הצליחה להעלות מחדש את הנושא החברתי אחרי שנעדר במשך שנים ארוכות מהשיח הציבורי, המחאה הנוכחית הכניסה – לדעתי – את שאלת חוסר האמון העמוק בממשלה ובנבחרי הציבורי למרכז השיח.

ללא האווירה שיצרה המחאה במסדרונות הכנסת, סביר שכחול לבן היתה סוגרת עוד דיל עם נתניהו. אך רבים מחברי הכנסת שלה הבינו שאם יעשו כך, זה יהיה סופם הפוליטי. ההפגנות, שנערכו לא רק מול המעון בבלפור אלא גם מול המעון של ראש הממשלה "החליפי" בראש העין, הבהירו לבני גנץ שכניעה נוספת היא לא אופציה, למרות שגם סבב בחירות נוסף כנראה יוביל לסיום דרכו הפוליטית.

אם לפני חצי שנה היו אומרים לי שמאות צעירים יחסמו כל שבוע את הכניסה למעון ראש הממשלה, כשהם צועקים "צדק לסלומון, צדק לאיאד" - לא הייתי מאמין

גם הפרישה של גדעון סער והמרד בתוך הליכוד וכחול לבן באו גם בזכות האנשים, שיצאו מדי שבוע לרחובות. פוליטיקאים הבינו שיש רבים, גם כאלה שלא יצאו בעצמם לרחובות, שרוצים לראות את נתניהו יוצא את בלפור, "לכלא או לנבצרות". הבחירות הרביעיות הן במידה רבה בגלל המפגינים.

במבט לאחור על חצי שנה של הפגנות, ההישג החשוב של המחאה הוא שהצליחה לשרוד כל כך הרבה זמן. למרות ההסתה, האלימות מצד מפגיני ימין והמשטרה, הסגר, הקורונה, החורף והפייק ניוז, המחאה עדיין כאן, בניגוד לכל הספדים המוקדמים.

מחאת בלפור מגיעה עד הבית

המחאה גילתה גמישות מרשימה. בהתחלה, מייד אחרי הבחירות, היא ידעה להזיז את מוקד המחאה מכיכר הבימה ומפתח תקווה אל המעון של ראש הממשלה בירושלים. המיקוד הזה עשה טוב למחאה. במוצאי שבת לא מעטים, הסיסמה "מצור על בלפור" הפכה למציאות, ולמשטרה נדרשו מאות שוטרים, פרשים, מכתזיות ועשרות עצורים כדי לפנות את כיכר פריז וסביבותיה.

מכתזית של המשטרה מנסה לפזר מפגינים בכיכר פריז (צילום: אורן זיו)

מכתזית של המשטרה מנסה לפזר מפגינים בכיכר פריז (צילום: אורן זיו)

בהמשך זיהתה המחאה שיש אנשים רבים שלא יכולים להגיע לבלפור במוצאי שבת, אבל רוצים להפגין, וכך החלו משמרות מחאה בגשרים מעל לכבישים ברחבי הארץ. ככה היה אפשר להפגין קרוב לבית, לפעמים עם הילדים.

כך, כשהסגר השני החל, ההפגנות יכלו להתפזר לכל רחבי הארץ: לתל אביב, אבל גם כמעט לכל עיר ולכל שכונה. הפיזור הזה אפשר להפגין בתוך השכונות גם במעוזי הימין, שם לא התקיימו פעילות רחוב של השמאל-מרכז במשך עשורים. "בלפור בכל הארץ", הם קראו למחאה המבוזרת. ההפגנות בשכונות יצרו נראוּת גדולה של ההפגנות, וגם סייעו להתמודד נגד ההסתה מימין, שכן אנשים ראו את השכנים שלהם מפגינים.

בחצי שנה האחרונה, המחאה הפכה המונית. לפי הספירה של המפגינים, במוצאי שבת רבים הפגינו בבלפור עשרות אלפי אנשים. לפי אותה ספירה, באחד הערבים של הסגר השני, מספר המפגינים הגיע לשיא של כמעט 200 אלף מפגינים בכל רחבי הארץ. מאז יולי, הפגנה של 1000 מפגינות ומפגינים בתל אביב, שצועדים שעות ברחובות וחוסמים כבישים, נחשבה הפגנה "קטנה". את כיכר פריז, מקום מרכזי בלב ירושלים הימנית, הפכו המפגינים ללא פחות מאזור אוטונומי לכמה שעות בכל מוצאי שבת.

פתיחות לשמוע מסרים חדשים

מה שהיה חדש במחאה היתה גם רמת הסיכון שהמפגינים, ברובם חילונים-יהודים, היו מוכנים לקחת.

הם לא נקטו פעולות אלימות, אך חסמו כבישים, ביצעו פעולות ישירות, הדליקו אבוקות ובמיוחד היו מוכנים להיעצר ולבלות שעות בתחנות משטרה ובבתי משפט. בזמן הסגר השני, הנכונות של אלפים להפר במודע את ההגבלות ולהיעצר במאות היתה מרשימה.

עוד נקודה מעניינת היתה הפתיחות של המפגינים למסרים שונים ורדקליים, שחורגים מאג׳נדת ה"רק לא ביבי".

״הגוש נגד הכיבוש״ תפס חלק מרכזי במחאת בלפור. היתה מחאה נגד אלימות משטרה בכלל, בפרט כלפי יוצאי אתיופיה. עלו גם נושאים סביבתיים ונושאים אחרים שלא קשורים ל"כן ביבי, לא ביבי". היה נדיר לשמוע טענות נגד המאבקים האלה כאילו הם "לא קשורים" או "פוגעים" במחאה הכללית.

הגוש נגד הכיבוש בצעדת מחאה בתל אביב בשבוע שעבר (צילום: אורן זיו)

הגוש נגד הכיבוש בצעדת מחאה בתל אביב (צילום: אורן זיו)

היו שנתנו הסבר פרקטי ל"סובלנות" הזו: המפגינים הרגישו שצריך להתאחד עם כל מי שנגד נתניהו, לא חשוב מה דעתו. היו שהסבירו שרוב המפגינים לא באו מתנועות פוליטית ממוסדות, רבים מהם יצאו להפגין בפעם הראשונה בחייהם, ולכן היו פתוחים לשמוע גם מסרים אחרים ולעשות חיבורים שבעבר היה קשה לדמיין.

כך או כך, בלפור הפך להייד פארק ישראלי. כל מי שרצו להשמיע את דעתן.ם (גם מתנגדי החיסונים לדוגמה) הבינו שזה המקום להיות בו. גם הדיבור על ייצוג ומנהיגות נשית תפס חלק ניכר, גם אם לא מספיק, מהשיח במחאה. גם הצבע הוורוד, שהחליף את הדגלים השחורים ואת דגלי כחול לבן, היה שינוי מרענן כסמל פמיניסטי, וסמל לתקווה לעתיד ורוד יותר.

אם לפני חצי שנה היו אומרים לי שמאות צעירים יחסמו כל שבוע את הכניסה למעון ראש הממשלה, כשהם צועקים "צדק לסלומון, צדק לאיאד" – לא הייתי מאמין. מכאן ועד למאבק רחב נגד הכיבוש והאפליה יש מרחק גדול, אך אין ספק שהדיבור על הכיבוש הפך לקצת פחות מוּקצֶה בקרב מפגיני בלפור.

הקבוצות המדוכאות ביותר בחברה אכן נעדרו מבלפור, אבל ניתן לומר שחלק מהמפגינים הצטרפו, גם אם באופן סמלי ומצומצם, לסולידריות עם אותן קבוצות. נושאים כמו  אלימות משטרתית, כיבוש, ביטחון תזונתי היו נוכחים בהפגנות – בשלטים ובקריאות, וגם בפעילות. פעילים מבלפור הגיעו למשפטו של השוטר שירה למוות בסלומון טקה, מבלפור יצאו לסיורים לשייח ג'ראח וקבוצת בנדנה טי.וי הביאה את הקולות ממחאות אחרות למפגיני בלפור.

האלימות של המשטרה לא הועילה

במקביל, גם המשטרה גילתה את מגבלות הכוח שלה. המעצרים ההמוניים והשימוש במכתזית רק עודדו מפגינים נוספים להגיע לבלפור. הלחץ שהפעיל השר לביטחון פנים אמיר אוחנה הביא אמנם ליותר אלימות מצד השוטרים  בבלפור וגם בתל אביב, אבל התגלה בסופו של דבר כלא יעיל. כעת גם ממלא מקום מפכ"ל המשטרה כבר מעז לדבר על ההתערבות של אוחנה בעבודת המשטרה.

גם ברמת המיקרו, שוטרים שהיו אלימים במשך שנים גילו, שיש ציבורים שאם תוקפים אותם, הם לא שותקים. השוטרים האלה למדו שאלימות שלהם יכולה להסתיים בכתב אישום במח״ש. קשה להעריך כרגע כמה השפעה תהיה לכך על רמת האלימות שהמשטרה מפעילה כלפי קהילות אחרות, אך ייתכן שתשומת הלב לגבי השימוש במתכזית יצמצם את השימוש בה גם במקומות אחרים.

שוטרים עוצרים מפגין במהלך פעולת ״המצור על בלפור״ בהפגנה השבועית בירושלים, 5 בדצמבר 2020 (צילום אורן זיו)

שוטרים עוצרים מפגין במהלך פעולת ״המצור על בלפור״ (צילום אורן זיו)

במובן הזה בלפור הפכה למילה נרדפת למחאה, לסמן שלפיו מודדים מחאות אחרות. "ככה גם מתנהגים בבלפור?״ שאלו אותי מפגינים חרדים במחאה נגד מעצרו של תלמיד ישיבה. גם פעילי ימין, שהפגינו נגד המוות של אהוביה סנדק, נער גבעות שנהרג כשרכבו התהפך בעת מרדף משטרתי, השוו את היחס אליהם ליחס למפגיני בלפור.

אך היו למחאה גם נקודות חולשה לא מעטות. הנקודה העיקרית היא מה יקרה אחרי שנתניהו סוף סוף יילך, אך דרכו, מורשתו וההסתה שלו יישארו. האם רוב המוחים יסתפקו בפרישה של נתניהו ויחגגו כשגדעון סער יעלה לשלטון, או שימשיכו במאבק?

רבים מהם אומרים שהם לא יסתפקו בכך, שזו רק ההתחלה. הם אומרים שאחרי שהאנשים "התעוררו", לא יהיה ניתן להשתיק אותם בקלות. "רק מעטים רוצים שביבי ייפול, וזהו", טענה באוזני  מפגינה, המגיעה כל שבוע לירושלים. "רק מעטים (מהמפגינים) מאמינים שצריך לחזור לארץ ישראל הישנה והטובה".

שאלה קריטית נוספת היא מה יקרה בחודשים הקרובים לקראת הבחירות. המחאה החלה בסגר הראשון, התעצמה בסגר השני, אך בישראל מחאות אזרחיות נוטות לגווע בזמן בחירות. המחאה עוד לא הולידה כוח פוליטי. היו פוליטיקאים שפקדו את המחאה באופן קבוע (אלי אבידר, בוגי יעלון, עופר כסיף, מיקי חיימוביץ׳), אך המפלגות, גם מרצ או יש עתיד, לא נכנסו בכל הכוח למחאה.

"נסיים עם ביבי ונמשיך הלאה"

לפני כמה חודשים, מפגינים אמרו לי שהתוכנית היא פשוט להמשיך "להיות שם" בבלפור. מבחינת המפגינים ששוחחתי איתם בהפגנות האחרונות, זו התוכנית גם עכשיו: להמשיך. במובן מסוים זוהי חוזקתה וחולשתה של המחאה גם יחד. אין לה תוכנית, חוץ להישאר ברחוב עד שנתניהו יילך.

המפגינים, שחסמו בסוף השבוע האחרון את הכניסה הראשית למעון הרשמי של נתניהו, ליד הווילון השחור המפורסם, ציינו בסיפוק כי הם רואים בבחירות הקרובות הישג של המחאה. אך הם ציינו באותה נשימה כי לא יפסיקו להפגין אחרי שנתניהו "יילך לכלא או הביתה". אחד מהם אמר: "נסיים איתו, ואז נתפנה לטפל ביתר העוולות בחברה שלנו״.

באחת ההפגנות האחרונות, אחד המפגינים נשא שלט שהיה כתוב עליו "זה לא ייגמר עד שביבי יתפטר". על המלים "עד שביבי יתפטר" צויר איקס, ואת מקומן תפסו המלים "עד שנשיג שוויון  אזרחי מלא לכל יושבי ויושבות הארץ הזו". מפגינה אחרת שעמדה ליד הכניסה למעון ראש הממשלה קראה ״חברים, מה עם הכיבוש?״ והקהל ענה אוטומטית ״צדק לסלומון, צדק לאיאד".

יהיה מוגזם לומר שכל מפגיני בלפור מסכימים עם המסרים הללו. אך החולצות הוורודות עם הכתובת "דמוקרטיה לכולן" בעברית וערבית, שמפגינים שהם לאו דווקא פעילי שמאל מכרו בבלפור, מוכיחות שהמסר של השאיפה לשינוי מהותי יצאה בבלפור מגבולותיו של השמאל הרדיקלי.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf