לבד בשטח: עיתונאֵי עזה בין הפטיש הישראלי לסדן האדישות הבינלאומית

"אנחנו ניצודים ונהרגים בעזה, בעוד אתם צופים בשקט. כבר שנתיים שעמיתיכם למקצוע כאן נטבחים". פלסטינים בהלוויה של העיתונאי אחמד שיעה שנהרג בח'אן יונס, ב-15 בינואר 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

ביום ראשון בלילה צה"ל התנקש בחייו של אנס א-שריף, עיתונאי עזתי בולט שסיקר לאורך המלחמה את הנעשה בצפון הרצועה עבור "אל-ג'זירה" ומשך קהל רב ברשתות החברתיות. בתגובה, הצהירה העיתונאית העזתית הינד ח'ודארי שהיא אינה מתכוונת לדבר עם התקשורת הבינלאומית על הריגתם של העיתונאים הפלסטינים, ופנתה לעמיתיה בעיתונות העולמית במילים אלה: "בשבילכם אנחנו [העיתונאים העזתים] רק כותרת – טרגדיה שאתם יכולים לארוז ולמכור, ולא עמיתים שעליהם יש להגן. אנחנו ניצודים ונהרגים בעזה, בעוד אתם צופים בשקט. כבר שנתיים שעמיתיכם למקצוע כאן נטבחים. ומה עשיתם? כלום".

דבריה של ח'ודארי ממחישים את התסכול של העיתונאים העזתים על שתיקתה של התקשורת הבינלאומית נוכח ההרג רחב ההיקף של עיתונאים, הרג שחורג בהרבה משיעורם באוכלוסייה.

החיסול של א-שריף התרחש באוהל העיתונאים מחוץ לבית החולים א-שיפאא. יחד איתו נהרגו חמישה עיתונאים אחרים. צה"ל, כצפוי, טען שא-שריף הוא "מחבל", אך לא טרח להתייחס לחמשת עמיתיו. כלי התקשורת הישראלים שדיווחו על הנושא הזכירו את עמדת דובר צה"ל ללא ביקורת וללא אזכור ההיסטוריה המפוקפקת שלו במסרים כאלה או בפגיעה בעיתונאים.

לאלו מאיתנו שעדיין שמים לב, יש סיבות טובות להטיל ספק בדבריו של דובר צה"ל, שנמצאו לא אמינים פעם אחר פעם במלחמה הנוכחית. אם נדמה שהם נשלפים מתוך דף מסרים שהוכן מראש, זה אינו מקרה. כפי שדיווח יובל אברהם, אחרי 7 באוקטובר הוקם באמ"ן צוות שנקרא "תא לגיטימציה", שאחת ממשימותיו היתה למצוא עיתונאים עזתים שיהיה ניתן להציג כפעילי חמאס במסווה, כביכול כדי לתת לגיטימציה להתקפות על עיתונאים עזתים.

"תא לגיטימציה" לא מצא ראיות של ממש באשר לעיתונאים. הראיות שמציג דובר צה"ל להתקפות מסוג זה הן כמעט תמיד חלקיות, נטולות הקשר, וכאלו שמתייחסות לאירועים שהתרחשו שנים לפני המלחמה. במקרה של א-שריף למשל, עולה מהחומרים שפורסמו שהוא התגייס לחמאס ב-2013, נפצע ב-2017 ושוחרר ב-2019. גם אם הדברים נכונים – א-שריף לא היה חבר בארגון בזמן המלחמה או בשנים שלפניה, ובכל מקרה נתפס על ידי צה"ל בזמן ההשתלטות על בית החולים א-שיפאא מוקדם יותר במלחמה, ולאחר מכן שוחרר. אלו שלא הסתפקו בהודעות הלקוניות של דובר צה"ל ועקבו אחרי דיווחיו מצאו בהם לא פעם גם ביקורת על חמאס, אם מוצהרת ואם סמויה.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

קבלת דבריו של דובר צה"ל ללא ביקורת היא מגמה עקבית של התקשורת הישראלית. כך למשל, כשצה"ל דיווח על התנקשות בחייהם של חמישה עיתונאים בדצמבר 2024 וטען שכולם היו "מחבלים בתחום ההסברה הקרבית", התקשורת הישראלית אימצה את המונח המפוקפק הזה ללא כל ביקורת. כבר בינואר 2024, אורן זיו הראה כאן כיצד העיתונות הישראלית מאמצת את גרסת דובר צה"ל באשר לנסיבות ההרג של עמיתיהם ברצועה, אף שגרסאות אלה משתנות כמה פעמים תוך ימים.

התוצאה היא היעדרו של דיון ציבורי בשאלה אם מסמכים שמתארים (לכאורה) פעילות של עיתונאים אלו בארגון כזה או אחר לפני שנים מצדיקים את הריגתם בהווה. כפי שכתבו גם אחרים, מדיניות החיסולים הישראלית הפכה להיות ממהלך נדיר המכוון כלפי מי שנשקפת ממנו (לכאורה) סכנה מיידית, לרשימות מניעה ונקם הכוללות לוחמים זוטרים ואף אזרחים כמו רופאים ועיתונאים.

המקרה של א-שריף הוא חשוב, כפי שכתב כאן בכר זועבי, בגלל דמותו הציבורית והעובדה שהשמיע את קולותיהם של אנשים פשוטים באופן רציף לאורך המלחמה. לצד זאת, המקרה שלו גם מעיד על הכלל. קבוצת העיתונאים בעזה היא קבוצה שנפגעה קשה מאוד – כבר לפני יותר משנה נטען שנהרגו יותר מ-10% מכלל העיתונאים ועובדי התקשורת ברצועה.

המספר גדל מאוד מאז, ומתחילת המלחמה עד כה נהרגו ברצועה בין 181 ל-289 עיתונאים ועובדי תקשורת מזוהים שמית (ההבדלים במספרים נובעים משיטות הספירה השונות וההגדרות לפיהן נקבע מי נכלל ברשימה). רובם הגדול נהרגו מהאוויר (הפצצות, חיסולים) וכמחצית נהרגו בביתם, לעיתים קרובות לצד בני משפחתם. על פי ספירה אחת, נהרגו יחד עם העיתונאים 732 קרובי משפחה. זו אינה תוצאה אגבית או מקרית. נציין כי במלחמת רוסיה-אוקראינה, שמתנהלת כבר שלוש וחצי שנים וכוללת צבאות גדולים בהרבה, נהרגו בשני הצדדים 18 עיתונאים ועובדי תקשורת.

כפי שתמונות רבות ממחישות, א-שריף היה מיודד עם שני עיתונאים בולטים אחרים שחוסלו לפניו, איסמעיל אל-ע'ול וחוסאם שבאת, שהתקשורת הבינלאומית והישראלית העדיפו לשכוח. שלושת החברים הבינו היטב את הסיכון שלקחו על עצמם בפעילותם ואף דיברו על כך ציבורית. במקרה של אל-ע'ול, הוא נשבה על ידי צה"ל יחד עם עזתים רבים נוספים, וכמו א-שריף שוחרר לאחר חקירה וחוסל בהמשך.

השמיע את קולותיהם של אנשים פשוטים באופן רציף לאורך המלחמה. כתב "אל-ג'זירה" אנס א-שריף (צילום: על פי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)

על פי המסמכים שצה"ל פרסם כדי להצדיק את הריגתו, הוא קיבל לכאורה דרגה בזרוע הצבאית של חמאס בגיל 10. שבאת – שהתחיל את המלחמה כסטודנט בן 21 – בלט במיוחד סביב הסיקור המתמשך שלו את המערכה בצפון הרצועה בסוף 2024. נראה שכתוצאה מכך צה"ל הציב את שבאת על הכוונת שלו, יחד עם א-שריף. שבאת חוסל מיד לאחר הפסקת האש השנייה, במרץ 2025. במקרה שלו, גוף התקשורת האלטרנטיבית Drop Site News, שהעסיק את שבאת כעיתונאי, ניסה לברר אם טענותיו של צה"ל נכונות ופנה לחמאס לשם כך. בחמאס ערכו ביקורת פנימית שנמשכה כמה שבועות, ומצאו כי שבאת לא היה משויך לארגון.

עיתונאים בולטים אחרים חוסלו אף הם. חסאן אסליח, אולי העיתונאי הבולט ביותר ברצועה באביב 2025 עם מאות אלפי עוקבים ברשתות החברתיות, נפצע בניסיון התנקשות בתחילת אפריל 2025. כתוצאה מכך הוא אושפז עם סדק בגולגולת, חלק מאצבעותיו נקטעו והוא סבל מרסיסים ומכוויות בגופו. אסליח, שסירב לשתוק, דיבר ממיטת אשפוזו על הסיכוי שצה"ל יחסל אותו בתוך בית החולים. כמה שבועות לאחר מכן, בעודו מאושפז ואף שלא היווה איום, נבואתו התגשמה.

הצלמת פאטמה חסונה חוסלה אף היא באפריל האחרון, יחד עם בני משפחתה, יום לאחר ההכרזה כי סרט תיעודי בהשתתפותה התקבל לפסטיבל קאן. סיפורה האישי והנוגע ללב, של הישרדות בצל מלחמה ואובדן, הביא לרגע נוסף את הריגת העיתונאים למרכז הבמה הציבורית בעולם.

חלק מהעיתונאים ועובדי התקשורת שחוסלו הותירו אחריהם צוואות ציבוריות שפורסמו לאחר הריגתם (שבאת, א-שריף). בצוואות אלה הם מדגישים בעיקר את עבודתם הקשה ומסירותם עבור קהילתם בעזה והעם הפלסטיני, מחויבותם להוציא את האמת החוצה והקשיים האישיים שאיתם התמודדו לאורך המלחמה. הם מבקשים – מעמיתיהם ומאלו שקוראים את צוואותיהם – לזכור ולא לשכוח, ולהמשיך לדבר על עזה.

מנסים לצמצם את כמות המידע שמגיע מהרצועה

רבים בעולם מתחו ביקורת על ההרג המתמשך של עיתונאים. כך למשל, גורם ראשי בוועדה להגנה על עיתונאים תיאר את המצב כ"חסר תקדים" כבר בסוף אוקטובר 2023, לאחר ש-20 עיתונאים נהרגו. בנובמבר האחרון, מזכ"ל האו"ם אמר שעיתונאים ברצועה נהרגו ב"רמה שלא נראתה בכל עימות אחר בעידן המודרני". אחרי חיסולו של א-שריף, כתבת CNN הבולטת קלריסה וורד (למיטב ידיעתנו העיתונאית היחידה שנכנסה לעזה לביקור קצר שלא לווה על ידי דובר צה"ל מאז תחילת המלחמה) סיפרה שהיא ורבים מעמיתיה במערב מרגישים "כעס, זעם, חוסר אונים ובושה", ושפעילותם בכתיבה ומאחורי הקלעים אינה גורמת לשום שינוי בשטח מבחינת היחס לעמיתיהם הפלסטינים. בתקשורת הישראלית, לעומת זאת, הכעס והבושה מוחלפים בהתעלמות במקרה הטוב ובהתלהבות במקרה הרע.

בתחקיר מתעדכן שהחל להתפרסם בשלב מוקדם של המלחמה, הוועדה להגנה על עיתונאים (Committee to Protect Journalists, CPJ) חקרה ומצאה דפוס חוזר של פעילות ישראלית נגד עיתונאים בעזה: בשלב ראשון, הם קיבלו איומים וחלק מקרובי המשפחה שלהם חוסלו. כך, לדוגמה, באוקטובר 2023, העיתונאי הוותיק ואאל דחדוח קיבל את הידיעה על הרג בני משפחתו תוך כדי שידור. הוא עצמו נפגע מירי חודשיים לאחר מכן, ובנו, חמזה, אף הוא עיתונאי, חוסל בתחילת ינואר 2024.

אנס א-שריף עצמו סיפר כבר בדצמבר 2023 שקיבל שיחות רבות מקצינים בצה"ל שדרשו ממנו להפסיק את עבודתו העיתונאית ולעזוב את צפון הרצועה, ואף קיבל הודעות קוליות בוואטסאפ שהצהירו על המיקום המדויק שלו כניסיון הפחדה. לאחר שלא הסכים, אביו בן ה-90 חוסל. לאחר מכן ביתו של א-שריף הופצץ לפחות פעמיים. חברו חוסאם שבאת תיאר חוויה אחרת, כשסיפר על אדם ממערכת הביטחון הישראלית שהתקשר אליו ואיים שביתו ייהרס אם לא יפסיק את עבודתו העיתונאית ויעזוב את בית חאנון. שבאת סירב, וביתו הופצץ לנגד עיניו.

פעילותה של ישראל נגד עיתונאים פלסטינים אינה חדשה. בדוח שפרסמה ה-CPJ במאי 2023, כבר תואר דפוס של הרג עיתונאים פלסטינים בידי צה"ל, שהגיע לשיאו בהריגתה של העיתונאית המוערכת שירין אבו עאקלה שנה קודם לכן, בירי מדויק לצווארה, בעודה עוטה אפוד כחול המסומן בבירור.

פעילותה של ישראל נגד עיתונאים פלסטינים אינה חדשה. ציור קיר לזכרה של שירין אבו עאקלה בבית לחם, ב-16 במאי 2022 (צילום: וויסאם השלמון / פלאש90)

בסיקור של 20 מקרים של הרג עיתונאים בשני העשורים הקודמים, הדוח קבע כי במקרים רבים דובר צה"ל מסר מידע שקרי, וטען למשל למעורבות פעילה של העיתונאים בטרור; שחקירת נסיבות המוות לא התקיימה או התנהלה בעצלתיים, מבלי לראיין עדי ראייה פלסטינים, ובכל מקרה לא הסתיימה בהרשעה. כבר אז לא נשמע כל גינוי מצד עיתונאים ישראלים. כשדפוס זה התעצם כבר באוקטובר 2023 והמשיך להרג של עיתונאים, התקשורת הישראלית המשיכה לשתוק ולמחזר ללא ערעור את גרסת הצבא. כפי שניתן לראות בתחומים אחרים – החל מהוראות פתיחה באש וכלה בבלימת כניסת הסיוע – אירועים תקדימיים שעוררו מעט הד ציבורי בתחילת המלחמה הפכו להיות שגרה, המתקבלת במקרה הטוב במשיכת כתפיים, ובמקרה הפחות טוב בהסכמה נלהבת של כלי התקשורת.

ההתנקשות בחייהם של העיתונאים, כמו גם האיומים עליהם או יציאתם מהרצועה (למשל כאן, כאן וכאן), מובילים כולם לאותה נקודה. כתבנו כאן כבר כמה פעמים על הניסיון של ישראל לצמצם את כמות המידע שיוצא מהרצועה – בין השאר באמצעות בלימת הגישה של עובדי סיוע בינלאומיים. בראש ניסיונות אלו עומדת החלטה ביורוקרטית למנוע מעיתונאים זרים להיכנס לרצועה ולסקר את הנעשה בה (שלא בליווי צמוד של צה"ל).

עיתונאים זרים ששוחחנו איתם סיפרו על סיורים מודרכים על ידי יחידת דובר צה"ל אל פתחי מנהרות, מאגרי נשק ונקודות מעבר משאיות – כאשר הם מנועים מלדווח מעבר לכך. זוהי חסימת מידע חסרת תקדים בהיקפה, והעובדה שהיא ממשיכה תוך מחאה סמלית בלבד מצד התקשורת הבינלאומית במשך זמן רב כל כך, היא לא פחות ממדהימה.

באופן אירוני, כמה שעות לפני חיסולו של א-שריף וחמשת עמיתיו, ראש הממשלה בנימין נתניהו כינס מסיבת עיתונאים בינלאומית, ובה שוב נפנף בקלות את הדרישה הבינלאומית להכניס עיתונאים לרצועה. התקשורת הישראלית ברובה הגדול אפילו אינה מנסה להצביע על הבעייתיות בכך. בהקשר זה ברורה מטרת פעולותיה של ישראל נגד עיתונאים – להמשיך ולצמצם את כמות המידע שיוצא מהרצועה ולפגוע באיכותו.

ישראל מנסה לצמצם את כמות המידע שיוצא מהרצועה. עיתונאים במרכז רצועת עזה, ב-26 ביולי 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

ההרג המתמשך של עיתונאים, כמו גם ההפחדה המתמשכת שלהם, הובילו באופן צפוי לירידה בכמותו ובאיכותו של המידע המוסמך המגיע מעזה. במיוחד על רקע הכיבוש המסתמן של כלל הרצועה, קולות ביקורתיים כמו זה של א-שריף וחמשת עמיתיו היו יכולים לחשוף עוד מפשעי המלחמה של צה"ל לקהל בינלאומי רחב. השתקתם באמצעות חיסולם תמנע זאת, ותאפשר לצבא להמשיך לפעול ללא תיעוד וללא ביקורת. ואומנם, למחרת חיסולו של א-שריף, צה"ל ניסה להתנקש בחייו של מועתסם דאלול, עיתונאי ביקורתי אחר, בביתו. דאלול שרד את הניסיון, אך לפחות שישה נשים וילדים נהרגו.

שלושה ימים אחרי מותו של אנס א-שריף הושקה עצומת עיתונאים ישראלים, ראשונה מסוגה, הדורשת מישראל להפסיק את הפגיעה בעיתונאים עזתים ולאפשר כניסה חופשית של עיתונאים לעזה. עוד מוקדם לומר כמה תהודה היא תקבל. באופן רחב יותר, בתוך תעודת העניות לתקשורת הישראלית – ובמיוחד התקשורת הליברלית – על קריסתה הכמעט מוחלטת בסיקור המלחמה הנוכחית, מקום של (חוסר) כבוד יישמר לכל אלו ששתקו כשהאמת הושתקה וכשעמיתיהם למקצוע ומשפחותיהם חוסלו בזה אחר זה ברצועה.

פאטמה חסונה ביקשה שאם תמות היא לא תהיה עוד מספר או חלק מקבוצה, ושתהיה למותה השפעה על העולם. האופטימיות שלה מנוגדת לריאליזם שמביע אסליח באחד הסרטונים שהועלו לרשת, שבו שואל אותו עיתונאי אחר מה יקרה אחרי שיחוסל, והוא עונה בחיוך עצוב ששעתיים אחרי הלוויה אף אחד כבר לא יזכור אותו. אנחנו, העוסקים בתיעוד המלחמה, מסרבים לשכוח.