הדילמה האכזרית שישראל מציבה בפני ארגוני הסיוע הבינלאומיים
היחסים המתוחים ממילא של ישראל עם גופי הסיוע לאוכלוסייה הפלסטינית בעזה ובגדה הפכו מאז תחילת המלחמה לעוינים במוצהר. יישום המדיניות החדשה כלפיהם עלול להעמיד את ישראל בשורה אחת עם מדינות כמו אפגניסטן, סודאן ולוב
ישראל מתנתקת מהארגונים בהדרגה. משאיות עמוסות בסיוע הומניטרי נכנסות לעזה דרך מעבר כרם שלום, 23 בינואר 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
יחסיה של ישראל עם ארגוני הסיוע ההומניטרי והקהילה הבינלאומית מתוחים כבר זמן רב, אך מאז תחילת המלחמה, ישראל מנתקת את עצמה מהם בהדרגה. אחד מהביטויים לכך הוא ההתנתקות ממספר גדל והולך של ארגונים לא ממשלתיים בינלאומיים (INGOs), כולל כמה ארגונים שהיו בעבר עמוק בקונצנזוס.
כך, לדוגמא, כמה חברי כנסת דרשו שישראל תעזוב את ארגון הבריאות העולמי, שגריר ישראל באו"ם הגדיר דוח שעליו חתום מזכ"ל האו"ם כ"טרור דיפלומטי" ומזכ"ל האו"ם אף הוכרז פרסונה נון גרטה על ידי שר החוץ. עוד קודם לכן, ישראל חוקקה חוק שאוסר על פעילות אונר"א, סוכנות או"ם נוספת והספקית הגדולה ביותר של סיוע הומניטרי ורפואי לעזה, והכריזה על איסור כל מגע עם הארגון, מצב שלא אפשר לעובדיו לבצע כל תיאום שנוגע למתקני הארגון ופעולותיו.
>> הרעבת עזה: מפרקטיקה בשטח למדיניות מוצהרת ורשמית
המגמה הזאת תפסה תאוצה בחודש האחרון. ב-2 במרץ 2025, אחרי תום השלב הראשון של הפסקת האש בן 42 הימים, ישראל עצרה כניסה של כל סיוע הומניטרי לרצועת עזה – כמעט בלי דיון ציבורי בתוך ישראל ועם אישור דה פקטו של בית המשפט העליון. כמה ימים לאחר מכן נכנסו לתוקף תקנות חדשות ונוקשות יותר שפגעו בפעילותם של ארגונים בינלאומיים בישראל, עזה והגדה המערבית.
מסיבות היסטוריות, ארגוני סיוע הומניטרי נטועים עמוק בתוך המציאות בשטחים הפלסטיניים הכבושים. כיום רשומים 163 ארגונים שיש להם גישה לישראל ולגדה המערבית. שיבוש פעילותם יפגע בסיוע שהם מספקים לגדה, לירושלים המזרחית ולרצועת עזה, ללא כל חלופה בת קיימא. הפרעה זו לפעילותם פוגעת אף במחויבות של ישראל לחוק הבינלאומי, ולכן יש לה השלכות ארוכות טווח על היחסים בין המדינה לקהילה הבינלאומית. בראיונות לא רשמיים שקיימנו עם מספר עובדים בארגונים בינלאומיים עלה חשש ברור לתגובת נגד, חשש המונע מהם לפרסם מידע על נושאים אלו. למרות זאת, הציבור הישראלי חייב להיות מודע לצעדים אלה ולהשלכותיהם: ההשפעות שלהם מהוות ענישה לא פרופורציונלית, ומשמעותם הבינלאומית חורגת ממה שעשוי להיראות כמכשול ביורוקרטי בלבד.
ישראל שומרת על עמימות מכוונת בכל הנוגע לעתיד הסיוע ההומניטרי, עמימות שלפחות אחת ממטרותיה היא לשמר את הקואליציה הפוליטית בישראל. למרות זאת, ניתן להצביע על תרחיש סביר לגבי עתיד הסיוע, שעליו נפרט בסוף המאמר: ישראל תנסה להגביר את מעורבותה בהעברת הסיוע ההומניטרי, ייתכן שבשיתוף עם חברות פרטיות ו/או ארגונים בינלאומיים שיסכימו לשתף פעולה עם מתווה ישראלי לדחיקת האוכלוסייה לאזור מתוחם בדרום הרצועה, ולדחוק החוצה את הארגונים שיסרבו.
המקל: פגיעה בפעילותם של ארגונים לא ממשלתיים בינלאומיים בישראל
בצילם של תהליכים רחבים יותר – כמו קריסת הפסקת האש וחידוש ההפיכה המשפטית – משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות הוציא תקנות חדשות אשר מתנות את האישורים לעבודה בישראל ובשטחים הכבושים בהערכת המשרד בנוגע לביקורת שמותחים הארגונים על מדיניות ישראל. מעטים בישראל הבחינו בשינוי זה, אבל עבור ארגונים בינלאומיים מדובר ברעידת אדמה של ממש, שכן תקנות אלה מעמידות בסימן שאלה את יכולתם לפעול בשטחי הגדה, הרצועה ומזרח ירושלים ולספק סיוע חיוני. כפי שטען אחד המרואיינים, יישום תקנות אלו עלול להעמיד את ישראל בשורה אחת עם מדינות כמו אפגניסטן וסודאן, או סוריה תחת ממשל אסד, שכולן גירשו או פגעו קשות בעבודתם של ארגוני הסיוע הבינלאומיים בשטחן. מרואיין אחר השווה צעדים אלה לאלו של לוב, שם הממשלה השעתה לאחרונה את פעילותם של עשרה ארגוני סיוע הומניטרי.
ארגוני סיוע הומניטרי נטועים עמוק בתוך המציאות בשטחים הפלסטיניים הכבושים. משאיות סיוע מגיעות לצד הפלסטיני של מעבר כרם שלום, בדרום רצועת עזה, ב-17 בפברואר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
כיצד הפך משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות לאחראי על הרשאת ארגוני הסיוע? מאז 1967, היחסים בין ישראל לארגונים הבינלאומיים היו תחת אחריותו של משרד הרווחה, שהנפיק באופן סדיר מכתבי המלצה, שאפשרו לארגונים אלה לקבל ויזות עבודה ולפעול בישראל. לאורך השנים, לישראל היה עניין בקידום פעילותם של ארגונים הומניטריים, מכיוון שהם הסירו מהמדינה את הנטל הכלכלי, הלוגיסטי והפוליטי הכרוך באספקת שירותים חיוניים לאוכלוסייה הפלסטינית שנמצאת תחת שליטתה, ושלרווחתה היא אחראית לפי החוק הבינלאומי.
אך מאז תחילת המלחמה בעזה, אותם ארגונים הפכו לנטל. בעזה, ובמידה פחותה בגדה המערבית, הם לעיתים קרובות הגורמים הזרים היחידים שפועלים בשטח. חלק מאותם ארגונים פרסמו דוחות מפורטים שחושפים פשעים שביצעה ישראל במהלך המלחמה, וחלקם הופצו בתקשורת העולמית. יתרה מכך, עובדי הסיוע והרופאים עצמם היו עדים בשטח שיכלו לדווח על הפרות של החוק הבינלאומי בתקשורת הממוסדת וברשתות החברתיות.
זמן קצר אחרי מתקפת 7 באוקטובר, משרד הרווחה הפסיק להנפיק מכתבי המלצה בתואנה שלנוכח התנאים החדשים, אין לו את היכולת להעריך את השיקולים הביטחוניים והדיפלומטיים הכרוכים בעבודתם של ארגוני הסיוע ההומניטרי. המשמעות המיידית היתה שעובדים נאלצו לעזוב את הארץ עם פקיעת תוקף הויזה שלהם, ולחזור עם ויזה זמנית בלבד (המיועדת לתיירות או פגישות עסקים) לתקופות זמן קצרות. ארגונים רבים דיווחו שהעובדים שלהם הוטרדו בגבול, או שנאסרה כניסתם לישראל, ועל חלקם הוטל איסור כניסה עד עשר שנים.
ישראל החמירה את התקנות אף יותר במהלך סתיו 2024. ארגונים שדיווחו על פעולות או מדיניות של ישראל מעבר לגבול מסוים (בלתי מוגדר וללא כל שקיפות) או דיווחו עליה, נתקלו בצעדי ענישה לא מוצהרים. ויזות לעובדי סיוע נשללו או ניתנו לתקופות שהלכו והתקצרו, לפעמים בתואנה שהם מתכננים להפר את תנאי ויזת התייר שלהם ולעבוד בישראל או בשטחים הכבושים, ולפעמים בלי כל הסבר. ערעורים למשרד הפנים במקרים פרטיים לרוב לא הניבו כל תוצאה.
העברת הטיפול בארגונים ממשרד הרווחה למשרד התפוצות, כלל שינוי ברציונל הביורוקרטי של ניהול עבודתם בארץ. שר התפוצות והמאבק באנטישמיות, עמיחי שיקלי (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
במקביל, ישראל הגדירה מדיניות חדשה כלפי הארגונים הבינלאומיים. הסממן המובהק לשינוי זה היה העברת הטיפול בהם ממשרד הרווחה למשרד התפוצות, שכלל שינוי ברציונל הביורוקרטי של ניהול עבודתם בארץ. החלטת ממשלה מדצמבר 2024 הורתה על הקמתו של צוות בין משרדי חדש, והכינה את הקרקע למערכת תקנות חדשה שנקבעה בתחילת מרץ 2025.
התקנות החדשות דורשות מכל ארגוני הסיוע ההומניטרי הבינלאומיים ועובדיהם בגדה המערבית ובעזה להגיש מחדש בקשה לרישום בישראל בתוך שישה חודשים. הן כוללות תנאים המבקשים לוודא שהארגונים אכן מספקים סיוע לאוכלוסייה הפלסטינית מתוך מטרות הומניטריות שלהם ולהגדיר את אופני פעולתם, אך גם תנאים בנוגע לעמדה הפומבית של הארגונים ועובדיהם ביחס למדיניות ישראל ופעולותיה.
הקריטריונים לרישום כוללים כעת אי מעורבות של הארגון או האדם מגיש הבקשה בדה-לגיטימציה של ישראל – הגדרה רחבה ביותר שיכולה לכלול כל סוג של ביקורת פומבית. קריטריונים ספציפיים כוללים קריאות לחרם, הכחשת היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, או הכחשת טבח 7 באוקטובר. קריטריון בעייתי במיוחד נועד לוודא שהמגישים לא תמכו בהגשת תביעות נגד אזרחים ישראלים בחו"ל או בבית המשפט הבינלאומי לצדק בגין פעולות שבוצעו במהלך שירותם הצבאי. בפועל, זוהי דרישה מהארגונים לחתור תחת העמדה שלהם עצמם כמוסדות שפועלים תחת החוק הבינלאומי. הרישום של ארגונים או פרטים שמפרים את הקריטריונים האלה עלול להיפסל או להישלל.
הצוות הבין משרדי שניסח הליך זה אחראי גם על תהליך הרישום, בהתבסס על מסמכים שיוגשו על ידי הארגונים ומידע נוסף שיגיע מהרשויות בישראל. במקרה של סתירה בין מקורות המידע, המידע שמגיע מהרשויות בישראל מקבל עדיפות על פני המידע שסיפק הארגון עצמו. הרציונל המוצהר של החלטה זו היה לוודא שקיפות ולמנוע פעילות מ"גורמים זרים שתחת מסווה הומניטרי חותרים תחת קיומה של המדינה", או "שואפים להחרים אותה ופוגעים בריבונותה".
מעבר לאפקט המצנן המיידי של פרסום התקנות, יישומן עלול לפגוע בפעילותם של ארגונים בינלאומיים שעובדים בשטחים הכבושים כבר עשורים, מיישמים תוכניות פיתוח במיליוני דולרים, ובעלי יחסי עבודה ארוכי טווח גם בישראל וגם בשטחים. התקנות קובעות ענישה לא פרופורציונלית על ארגונים אלה ועל מקבלי הסיוע בגין כל אמירה שיוצאת מארגון, מאחד מעובדיו או שותפיו, שעלולה להתפרש כביקורת על ישראל, ובמיוחד בכל הנוגע להפרות החוק הבינלאומי. מציאות זו מסבירה את חששם של ארגונים בינלאומיים שהאפשרות שלהם לעבוד בשטחים הפלסטיניים תיחסם לחלוטין. בחודש שעבר, הארגונים פנו לשבעה יועצים משפטיים של משרדי ממשלה, ובהם היועצת המשפטית לממשלה, בבקשה לבטל תקנות אלה.
ומה הלאה?
לנוכח המצב הקיים כיום, אנחנו מאמינים שמקבלי ההחלטות בישראל עדיין לא הגיעו להחלטה סופית לגבי מדיניות הסיוע ההומניטרי. נראה שבתוך העמימות המכוונת שמאפיינת פעמים רבות את התנהלות ישראל במלחמה (למשל, בנוגע להוראות הפתיחה באש או התוכניות ארוכות הטווח של ישראל בעזה), גופים ואנשים שונים עובדים במקביל כדי לקדם חלופות שונות, לעיתים קרובות באופן שרירותי ובלתי מתואם.
כך למשל שלשום (יום שני) התגלה מתח בין עמדת צה"ל לבין עמדתם של שרי הביטחון והאוצר. ובכל מקרה, האפשרויות הניצבות בפני ישראל לא מערבות את האוכלוסייה האזרחית בעזה או כל שחקן אזרחי פלסטיני אחר. הנחת יסוד במדיניות הישראלית בהווה היא שעל פי גורמים בפרקליטות הצבאית (ובהסכמת בג"ץ), המצב בעזה עדיין לא מוגדר כ"כיבוש" על פי הדין הבינלאומי, מה שמאפשר לישראל להסיר את אחריותה ולטעון שחמאס הוא הריבון בשטח (זאת בניגוד לעמדתם של שורה ארוכה של גורמים בינלאומיים, כולל בית הדין הבינלאומי לצדק, שקבעו שמתקיים בעזה כיבוש עוד לפני המלחמה הנוכחית).
התגלה מתח בין עמדת צה"ל לבין עמדתם של שרי הביטחון והאוצר. הרמטכ"ל אייל זמיר ושר הביטחון ישראל כ"ץ (צילום: אריאל חרמוני / משרד הביטחון)
אפשרות אחת היא שישראל תמרכז את חלוקת הסיוע ותשתלט עליו. חלוקה מרכזית כזאת נדונה בפומבי בישראל מאז שלביה המוקדמים של המלחמה, אבל הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי הטיל עליה וטו שוב ושוב, ושר הביטחון דאז יואב גלנט תמך בהחלטתו. עם זאת, זמן קצר אחרי פרישתו של הלוי, מחליפו אייל זמיר הבהיר בפומבי שהוא לא מתנגד להטיל על הצבא את הפיקוח על חלוקת הסיוע ההומניטרי, או אפילו אחריות רחבה יותר על חלוקתו. כמעט במקביל, קולות מסוימים בישראל – כולל המתפ"ש – הדהדו מסרים שלפיהם חמאס גונב את הסיוע ההומניטרי מהארגונים ומוכר אותו כדי לממן את פעילותו. מסרים אלו הודהדו גם בקרב בכירים במערכת הפוליטית כמו שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. נראה שהמסקנה העולה מכך היא הצורך להגביר את הפיקוח הישראלי הישיר על חלוקת הסיוע ההומניטרי, מכיוון שלא ניתן לסמוך על קהילת הסיוע ההומניטרי בעניין זה. מסיבה זו, בצה"ל "הגבירו את המעקב" על חייהם של הפלסטינים ברצועה ומתקיימות הערכות מצב יומיות בנושא.
אפשרות נוספת היא עבודה עם חברות אבטחה פרטיות שינהלו את חלוקת הסיוע. במקביל להידוק התקנות על הארגונים ומניעת כניסה של סיוע הומניטרי לרצועת עזה, כמה מהארגונים הלא ממשלתיים הבינלאומיים קיבלו פניה הכוללת "גזר" חדש, בצורה של הזדמנות בלעדית לחלק סיוע (הזדמנות שתישלל מארגונים אחרים). אחרי שישראל חידשה את ההתקפות על עזה ב-18 במרץ, התחדשו גם הניסיונות לרוקן את צפון רצועת עזה מתושביה ולדחוק אותם דרומה, באמצעות שילוב בין מניעת סיוע ולחץ צבאי. המדיניות הזאת הצליחה באופן חלקי – ישראל דחקה עשרות אלפי עזתים מהצפון לעיר עזה, אבל לא הצליחה לדחוק אותם לחלק הדרומי של הרצועה.
החברות Safe Reach Solutions) SRS) ו-UG Solutions הן שתי חברות אבטחה פרטיות שניהלו את המחסום בדרך סאלח א-דין בזמן הפסקת האש. בחודשים האחרונים, תפקידן של החברות האלה היה עמום, ואחרי שדווח על פריסתן בעזה הן פחות או יותר נעלמו מהשיח הציבורי. בסוף מרץ 2025, כמה ארגונים דיווחו ש-SRS פנתה אליהם אינדיבידואלית והציעה שיתוף פעולה ביישום של תשתית חלוקת סיוע לאורך מסדרון נצרים. בהודעה, שנשלחה כעלון מעוצב בן שני עמודים, SRS הגדירה את התשתית הזאת כתוכנית פיילוט, או כ"אתר הפצת סיוע ניסיוני", שנועד ליצור מרכז לוגיסטי שיספק את הסיוע לפלסטינים שעוברים דרומה. החברה הצהירה ש"צה"ל הסכים לאפשר ל-SRS לחזור ל[עזה]" ולפתוח שער חדש שדרכו יעבור הסיוע, וציינה כי היא "השיגה את אישור ממשלת ישראל לאפשר הכנסת סיוע חדש לעזה". אנחנו יודעים על לפחות ארגון לא ממשלתי בינלאומי אחד שדווח כי הסכים להשתתף בתוכנית הזאת. יחד עם זאת, נראה שבצה"ל קיימת אכזבה מתפקודן של אותן חברות פרטיות מאז תחילת ההתקשרות עימן.
האפשרות השלישית היא הפעלת לחצים על חלק מהארגונים כדי להפוך אותם לדה-פקטו משתפי פעולה של ישראל. תחושת הלחץ חזרה על עצמה בשיחות לא רשמיות שקיימנו עם אנשים שמעורבים באספקת סיוע הומניטרי לעזה, במיוחד לאור התחושה שהליך הרישום החדש יאפשר לישראל לבטל את רישומו של כל ארגון בכל רגע נתון. כהדגמה לגישה הזאת, בתחילת אפריל 2025 מתפ"ש פרסמו כי התקיימה פגישה עם ארגונים לא ממשלתיים בינלאומיים, שנועדה "להבטיח שפעילותם של הארגונים תישאר נייטרלית ונטולת פניות" באמצעות הגברת הפיקוח והדרישה לדיווח רציף.
כדי לקבל את ה"גזר" הזה – היכולת לחלק סיוע לפלסטינים שזקוקים לו – ישראל מכריחה את הארגונים לבחור בין שתי אפשרויות גרועות. מצד אחד, הארגונים עלולים למצוא את עצמם משתפים פעולה עם העקירה הכפויה של צפון עזה והרעבת העזתים שמסרבים או שאינם מסוגלים לציית להוראות הפינוי החדשות. מצד שני, מהארגונים שבוחרים לא לשתף פעולה נמנעת למעשה היכולת לממש את משימתם, מה שעלול לגרום לתסכול אצל תורמיהם ולפגוע בהם כלכלית, למשל כשחלק מהסיוע שקנו יתקלקל בהמתנה לאישור להכניסו לעזה.
לסיכום, המדיניות שפורטה כאן היא חלק מתהליכים רחבים יותר. אחד מהם הוא תהליך השתקה, דה לגיטימציה והענשת ביקורת על פעולות ישראל בעזה, הכולל ניסיונות חוזרים ונשנים למנוע ממידע על המלחמה להגיע לציבור הישראלי והעולמי. תהליך שני הוא חזרה לתוכנית האלופים, ויצירת מנגנונים חדשים שיאפשרו עקירה כפויה, כולל הרעבת אוכלוסייה אזרחית. מתחת לרדאר, זה עלול לכלול גם הפרטה ומיקור חוץ של חלוקת הסיוע לאוכלוסייה הפלסטינית, שנמצאת תחת אחריות ישראל לפי החוק הבינלאומי. כאמור, התניית חלוקת הסיוע בשיתוף פעולה עם טיהור אתני מעמיד את הארגונים בפני דילמה אכזרית.
תהליך שלישי הוא המשך ההרדמה ההדרגתית של ביקורת ציבורית בישראל ובחו"ל. כפי שהמחיש מקרה אונר"א, ישראל עושה תחילה דה לגיטימציה לארגוני סיוע בינלאומיים. כשהציבור הישראלי והבינלאומי מקבל את גירושם של ארגונים כאלה או אחרים, ישראל מתקדמת הלאה ומטילה עוד ועוד הגבלות על כל עובדי הסיוע הבינלאומיים. אופיין הביורוקרטי של ההגבלות האלה גורם להן להיראות טריוויאליות, ומקשה עוד יותר לעניין את הציבור ביישומן. התפתחויות אלו דורשות דיון ציבורי משמעותי יותר מזה שמתקיים כעת, ובינתיים סביר ששריפת הגשרים הזו תחריף את הבידוד הבינלאומי של ישראל.
פנינו למשרד התפוצות, לדובר צה"ל, למתפ"ש ולשב"כ בבקשת תגובה, לא התקבלה תגובה מאף אחד מהם.
ליאת קוזמא היא פרופ' מן המניין בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון וכן מופקדת על הקתדרה להיסטוריה של הרפואה ע"ש הארי פרידנוואלד באוניברסיטה העברית בירושלים. לי מרדכי הוא מרצה בכיר בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, "שיחה מקומית" גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים.
התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות "שיחה מקומית", על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
