הכפר סינג'יל נמחק לאיטו, לנגד עיניהם הכלות של תושביו
עם טבעת החנק של ההתנחלויות מסביב וצבא שנחת זרועו מורגשת בכל, אדמות הכפר סינג'יל מורחקות מהישג ידם של בעליהן צעד אחר צעד: באמצעות פחד, תלונה, גדר, רעייה. וכשהתושבים מורחקים מהאדמות, היעדרותם משמשת נגדם כראייה
נעשית בלתי נגישה צעד אחר צעד. עאיד ע'פרי ליד לגדר התיל בסינג'יל (צילום: סאמי סואלמה)
אבו ת'איר רצה להראות לי את עצי הזית שלו, אך סירב להצביע לעברם.
החקלאי הוותיק, שעמד על צוק סלעי מעל מישור אל-רפיד, מצפון לרמאללה, הצמיד את זרועו לגופו בחוזקה ונטה קלות לעבר העמק שמתחת.
"שם, מאחורי הסלעים הגדולים האלה, הזיתים שלי ישנים", לחש.
>> "יחד הם נכנסו לבתים, יחד רדפו אחר הרועים, יחד לקחו את הצאן"
מעבר לגבעות סביבנו השתרעו התנחלויות ומאחזים ישראליים, שנוכחותם הפכה את הקציר, מבחינת חקלאי סינג'יל, מטקס עונתי לסיכון מחושב. מחוות יד או הליכה לעבר עציו של האדם עצמו – התושבים הסבירו כי כל אחת מהפעולות האלה או דומה לה עלולה להתפרש כפרובוקציה.
מישור אל-רפיד היה ידוע בעבר בקרב החקלאים המקומיים בזכות פוריותו. תושבים מבוגרים עדיין מצטטים את האמרה שלפיה אדם שאין לו אדמה באל-רפיד הוא אדם שאין לו אדמה כלל. כיום, חלק ניכר מהאדמה הזו הוקף בנוף של מגדלי שמירה, כבישים עוקפים, כבישי התנחלויות, מאחזים ומה שהתושבים תיארו כאזורי סכנה בלתי נראים.
במסורת הערבית העתיקה נודע המנהיג כליב בן רביעה ביהירותו האגדית. בכל פעם שראה אחו שמצא חן בעיניו, היה משליך אל העשב גור כלבים. כל מקום שבו נשמעה נביחתו של הגור, הפך למרחב הפרטי שלו, שבו איש לא העז לדרוך ללא רשותו.
בסינג'יל של היום משתמשים חקלאים במטאפורה דומה כדי לתאר את מה שהם רואים כצורה חדשה של "שליטת מרעה". מתנחלים משחררים עדרים לשדות חיטה ולמטעי זיתים פלסטיניים. מרגע שהכבשים נכנסו לאזור, הסבירו התושבים, האדמה עלולה להפוך במהירות לבלתי נגישה עבורם. בפועל, מתייחסים אליה כאל שטח שבשליטת המתנחלים או כאל מרחב צבאי, שבעלי הקרקעות הפלסטינים נדחקים ממנו.
על הגבעה שררה דממה כבדה, שהופרה רק באוושת הרוח היבשה שנשבה בין גבעולי החיטה הזהובים. עמדתי עם אבו ת'איר ועם מוחמד עלוואן, רכז שטח המכיר את האזור היטב. היינו במקום שלדברי התושבים נמצא כבר הרבה מעבר ל"קווי הביטחון" המסורתיים. למרות החום, צמרמורת חלפה בגופי. הגבעה הזו כבר לא היתה נקודת תצפית בלבד. במילותיהם של החקלאים המקומיים, היא הפכה לאזור בסיכון גבוה, המנוטר מן ההתנחלויות והמאחזים סביב.
הפחד לא היה שם מושג מופשט. היתה לו נוכחות פיזית. ראיתי אותו בקולו הנמוך של אבו ת'איר; בלסתו של מוחמד עלוואן, שעה שסרק את האופק בערנות מיומנת; והרגשתי אותו בעצמי. בנוף הזה, אמרו החקלאים, תנועת יד פשוטה עלולה להתפרש כפרובוקציה, ועמידה של דקה אחת יותר מדי – כתנועה חשודה.
בנוף הזה, תנועת יד פשוטה עלולה להתפרש כפרובוקציה. אבו ת'איר ומוחמד עלוואן בכפר סינג'יל (צילום: סאמי סואלמה)
אבו ת'איר: האינטלקטואל-החקלאי על הכוונת
אבו ת'איר אינו רק חקלאי המגן על חלקת אדמה. הוא גם היסטוריון שדה, משקיף משפטי, ופרשן בעל כורחו של המערכת הסוגרת עליו.
בזמן שדיבר שפשף, מבלי משים, את זרועו הימנית. בתוכה מקובע מוט פלטינה – תוצאה, לדבריו, של תקיפת מתנחלים שבעקבותיה אושפז עשרה ימים בטיפול נמרץ. הפציעה הפכה לחלק מגופו, אך גם לחלק מעדותו.
הוא תיאר את מה שהוא רואה כשלוש מציאויות משפטיות חופפות בגדה המערבית: חוק צבאי החל על הפלסטינים, חוק אזרחי ישראלי המגן על מתנחלים, ודור צעיר של מתנחלים, שלדבריו מתנהגים כאילו הם מעל הצבא, המשטרה והמדינה עצמה.
אבו ת'איר עוקב מקרוב אחר התקשורת הישראלית. הוא סיפר כי ראה כיצד חקלאים מתויגים כ"מחבלים" בזמן שהם חורשים את אדמת אבותיהם, קוצרים חיטה או מנסים להרחיק כבשים של מתנחלים משדותיהם. הוא אינו מדבר בסיסמאות, אלא בדיוק של מי שנאלץ ללמוד את החוק משום שהחוק הפך לאחד הכלים המשמשים נגדו.
דרישותיו מעשיות ודחופות. לדבריו, חקלאי סינג'יל זקוקים לרשתות סיוע משפטיות בינלאומיות, לארגוני זכויות אדם ישראליים ובינלאומיים ולעורכי דין שיוכלו לבנות מעטפת הגנה משפטית סביב מי שעדיין מנסים להגיע לאדמתם.
הבעיה היא העלות. לדברי אבו ת'איר ופעילים מקומיים, ניהולו של תיק יחיד בבית המשפט העליון הישראלי עשוי לעלות כ-40 אלף דולר – סכום שאין באפשרותן של משפחות לשאת בו, לאחר שנגישותן למקור פרנסתן העיקרי צומצמה מאוד או נותקה לחלוטין.
משפחות רבות בסינג'יל מחזיקות בשטרי בעלות על אדמותיהן עוד מימי התקופה העות'מאנית. עם זאת, לדברי התושבים, מסמכים אלה מספקים הגנה מועטה בלבד מפני המנגנון המנהלי של הכיבוש, מפני צווים צבאיים, לחץ מצד מתנחלים והחלטות תכנון, ההופכים בהדרגה אדמות חקלאיות נגישות לאדמות שקיימות על הנייר בלבד, אך לא ניתן להגיע אליהן בבטחה.
ממאחזים לעובדות קבועות
הלחץ על סינג'יל אינו נובע רק מאלימות ישירה שמפגינים כלפיהם מתנחלים. תושבים ופעילי זכויות אדם מתארים אותו כחלק מאסטרטגיה מנהלית וטריטוריאלית רחבה יותר: מאחזים מוקמים, כבישים נסללים ותשתיות נבנות, הגבלות הצבא מתרחבות, ומה שהיה זמני הופך בהדרגה לקבוע.
על פי סוכנות הידיעות הפלסטינית וופא, הרשויות הישראליות הכריזו על 464.4 דונם מאדמות סינג'יל כעל "אדמות מדינה", או תפסו אותם, לצורך הרחבת ההתנחלויות. ההחלטה נוגעת ישירות לאזור שבו הוקם מאחז גבעת הראל – שכיום נקרא כרמי עוז – בשנת 1998.
מבחינת תושבי סינג'יל, ההשפעה מוחשית מאוד, בלי קשר להגדרה המנהלית. גוש ההתנחלויות סביב הכפר התהדק, בייחוד משני צדדיו של כביש 60. לדברי החקלאים, התהליך הזה פגע קשות באפשרות הגישה שלהם לחלק ניכר מהאדמות ההיסטוריות של סינג'יל, בעוד השטח המיועד לפיתוח פלסטיני נותר מצומצם מאוד בשל הגבלות התכנון הישראליות.
מה שמסומן על גבי מפה כמדיניות תכנון או ייעוד קרקע נחווה בשטח כטבעת חנק.
מבחינת חקלאים כמו אבו ת'איר, הבעיה כבר אינה מתמצית בכך שאדמתם נתונה תחת איום, אלא שהמערכות המשפטית והתכנונית הופכות בהתמדה את זכויות הבעלות שלהם לקשות יותר למימוש ולהגנה, ולעיתים אף לכמעט בלתי אפשרית להוכחה.
הפחד אינו מושג מופשט. אוהל מגורים שהוצת בכפר סינג'יל על ידי מתנחלים (צילום: אורן זיו)
קציר חיטה מול האש
מול הלחץ הזה פיתחו אנשי סינג'יל טקטיקות הישרדות שנולדו מתוך הכרח.
אחת מהן היא הפזעה, שמשמעותה "נהירה המונית" או תגבורת. במקום שחקלאים ייכנסו לבדם לשדות וייחשפו לפגיעה, עשרות תושבים, חקלאים, טרקטורים ופעילים נעים יחד בה-בעת. המטרה פשוטה: למנוע מהמתנחלים להפחיד אנשים באמצעות בידודם.
במישור המזרחי חדל הקציר להיות טקס כפרי שקט, והפך למרוץ נגד הזמן. החיטה נקצרת ומועמסת מיד על משאיות השבות למרכז הכפר. לדברי החקלאים, הם עושים זאת כדי למנוע את שריפת היבול, גניבתו או השמדתו לאחר רדת החשכה.
פעילים כמו עאיד ע'פרי מתעדים את הקציר באמצעות טלפונים חכמים. הם מצלמים עימותים, מתעדים את תנועות המתנחלים, את תגובות החיילים וכן את פעולותיהם של החקלאים עצמם. התיעוד הזה הפך למעין פרוטוקול משפטי – ארכיון הגנתי הנבנה בזמן אמת.
ע'פרי, הדובר עברית ונמצא בקשר שוטף עם פעילים ישראלים, מאמין שנוכחותם של פעילי זכויות אדם ישראלים ובינלאומיים נותרה אחד האמצעים היעילים היחידים להתמודדות עם אלימות מתנחלים. "כשאנשים צופים", הוא אומר, "הכללים משתנים, גם אם רק במעט". אלא שהלחץ כבר עיצב מחדש את החיים בסינג'יל.
ע'פרי נזכר בימים הראשונים של התרחבות המאחזים ואומר: "היינו עשרים איש בבית. אחרי שלוש שנים, נשארתי לבד". ובכל זאת, משפחות רבות בסינג'יל לא נטשו את הכפר.
אפילו מי שנאלצו להתרחק מבתיהם הפגיעים ביותר – בעיקר אלו בתים החשופים ישירות להתנחלויות ולמאחזים סמוכים – בחרו ברובם בעקירה פנימית ולא לעזוב את המקום כליל. לא מדובר בהחלטה רומנטית, אלא בהחלטה אסטרטגית. תושבים רבים מאמינים שעזיבת סינג'יל תהיה אישור לתוצאה שאחרים ניסו לכפות עליהם.
בעודנו עומדים באזור הסכנה הזה וצופים בחקלאים השוקלים כל תנועה, התברר מדוע ההגנה על האדמה הפכה לכמעט בלתי אפשרית. אין זה עימות בין צדדים שווים, אלא בין חקלאי המחזיק בשטר בעלות ובין מתנחלים חמושים, משטר צבאי, מערכת משפט יקרה ומערכת בינלאומית המתעדת הפרות ביתר קלות משהיא מונעת אותן.
התושבים סיפרו כי קיימת ברית בין הצבא למתנחלים, שבמסגרתה חיילים ממלאים רק לעיתים רחוקות תפקיד של מגינים ניטרליים. לדבריהם, חיילים חוצצים לעיתים קרובות בין החקלאים לאדמותיהם, בעוד מתנחלים נעים בחופשיות מאחוריהם או סביבם. אבו ת'איר נזכר במקרים שבהם, במקום לעצור את תקיפות המתנחלים, אפשרו החיילים לעימות להימשך עד שהחקלאי נאלץ לסגת.
המלכודת המשפטית הרסנית לא פחות. החקלאים אמרו כי מתנחלים מגישים לפעמים תלונות במשטרה עוד לפני שפלסטינים מספיקים לעשות זאת. אם חקלאי מצולם כשהוא מרחיק כבשים מאדמתו, הוא מסתכן בהאשמה בתקיפה, בהפרעה לאזרח ישראלי או בכניסה לשטח צבאי סגור.
הנטל הכספי משלים את המעגל. החקלאי הוא אולי הבעלים של הקרקע, מחזיק במסמכים ויש לו עדים – אבל בלי כסף לעורכי דין, להגשות חוזרות ונשנות לבית משפט, לתרגומים, לחוות דעת של מומחים וללא יכולת לנהל הליך משפטי ממושך, זכות הבעלות עלולה להפוך לאות מתה.
זה מה שהופך את מאבקם של תושבי סינג'יל למתיש כל כך. האדמה לא נכבשה ברגע דרמטי אחד. היא נעשית בלתי נגישה צעד אחר צעד: באמצעות פחד, באמצעות תלונות, באמצעות גדרות, באמצעות רעיית עדרים, באמצעות צווים צבאיים, באמצעות הוצאות משפט ובאמצעות סחבת.
חזרנו מהגבעה בפנים חיוורות – לא מההליכה, אלא מכובד הדברים שראינו.
הכפר סינג'יל עומד על סף מחיקה איטית. תושביו החקלאים נלחמים לא רק כדי לקצור חיטה או להגיע לעצי הזית שלהם; הם נאבקים כדי למנוע את הפיכת היעדרם לראיה: אם הם אינם יכולים להגיע לאדמתם, היא נחשבת ל"אדמה שאינה בשימוש"; אם היא נחשבת לכזו, קל יותר לתפוס אותה; ואם היא נתפסת, היעדרותם משמשת להצדקת מה שהרחיק אותם ממנה מלכתחילה. זהו ההיגיון האכזרי שעימו אבו ת'איר ואחרים כמוהו נאלצים להתמודד.
קולו של אבו ת'איר נותר יציב. הוא לא שידר תבוסה, גם לא גבורה תיאטרלית, אלא את הבהירות העיקשת של אדם היודע בדיוק מה נעשה לו.
"נטענו בארץ הזאת לפני שכל החלוקות האבסורדיות האלה לשטחי A, B, ו-C היו קיימות", אמר. "רק מי שברא את הראש יכול לקחת אותו".
תחת צל המאחזים ממשיכים אנשי סינג'יל לשוב לשדותיהם. לא משום שהדבר בטוח, אלא משום שאי-חזרה תהיה הכניעה הסופית.
סאמי סואלמה הוא חוקר פוליטיקה ומדעי החברה, המתגורר ברמאללה. מאנגלית: אורלי נוי
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
