newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לנהל דיון על חינוך ערבי כשהזהות הערבית נרמסת מעבר לקיר

ללא נוכחות ח"כים יהודים ומבלי להתייחס לאפליה התקציבית המובנית נגד התלמידים הערבים, ועדת החינוך הקציבה שתי דקות לנציגי הציבור הערבי כדי לדבר על הבעיות בתחום החינוך. דיון ברוח חוק הלאומנות

מאת:

ביום שני השבוע התקיים בוועדת החינוך של הכנסת דיון אודות החינוך במגזר הערבי בישראל. באותה שעה ממש, במליאת הכנסת ובמסדרונותיה, דנו נבחרי הציבור בחוק הלאומנות היהודי, המכיל בתוכו את דחיקתן של הזהות הלאומית הפלסטינית והשפה הערבית.

איך אפשר לדון בקידום החינוך הערבי במנותק מרמיסת הזהות הערבית בישראל? מסתבר שאחרי 70 שנות אדנות יהודית, גם זה אפשרי.

אפליה מבנית עמוקה

ברקע הדיון היה אמור לעמוד מסמך עדכני של מרכז המחקר של הכנסת: מבט על החינוך הערבי. אלא שהמסמך חולק למשתתפים תוך כדי הישיבה, וממילא לא התייחסו אליו. בתוך המסמך מובא מידע רב. אני אסתפק בנתון אחד, המשקף את הבעיה בצורה הטובה ביותר: אין שום קושי להסתיר אפליה ממוסדת של הערבים בישראל כדי ליצור מראית עין שאין בכלל שום בעיה.

תלמיד ערבי ביסודי מקבל יותר, או אפליה מוסתרת? (מתוך דוח מרכז המחקר של הכנסת, קישור בטקסט)

וכך, בראש הפרק "תקצוב" נכתב כי בשנת תשע"ו "התקציב הממוצע לתלמיד ערבי בחינוך היסודי היה גבוה מהתקציב לתלמיד יהודי". 16.7 אלף ש"ח לשנה לתלמיד ערבי לעומת 15.4 אלף ש"ח לשנה לתלמיד יהודי. 1,300 שקלים יותר, שהם 8.4 אחוזים, לכל ילד ערבי.

האמנם? ודאי שלא! תקציב משרד החינוך מחולק לבתי הספר מתוך התאמה למצב החברתי-כלכלי של האוכלוסייה, כך שככל שהתלמידים מגיעים מבתים עניים יותר, הם אמורים לקבל יותר תקציב ממשרד החינוך. קוראים לזה: תקצוב דיפרנציאלי.

כיוון שתקציב החינוך קשור קשר חזק למצב החברתי כלכלי, ההשוואה אפשרית רק בין ילדים שבאים מבתים בעלי אותו רקע כלכלי חברתי ("קבוצת טיפוח" בלשון משרד החינוך). והנה, בהשוואה המובאת במסמך מרכז המחקר של הכנסת מתברר כי בכל קבוצות הטיפוח, ובכל שלבי החינוך, ילד יהודי מתוקצב יותר מאשר עמיתו הערבי. ראו בתרשים כי הקווים האפורים ארוכים יותר מהקווים הירוקים. ככה זה. למי שמאותגר לנוכח התרגיל המתמטי הנה ההסבר: רוב האוכלוסייה הערבית נמצאת בקבוצות הטיפוח החלשות, שמתוקצבות יותר מאשר הקבוצות החזקות. לכן, כאשר מחשבים ממוצע של כל תלמידי ישראל, יש במגזר הערבי יותר כפולות של התקציב הגבוה של התלמיד החלש, והממוצע המשוקלל מראה שהערבים מקבלים יותר כסף, למרות שהם לא. פשוט יש הרבה יותר תלמידים ערבים עניים, ולכן בחישוב הכולל נראה כאילו הם מקבלים תקציב גבוה יותר מזה של היהודים, אבל החישוב פר תלמיד באותו אשכול סוציו-אקונומי מעיד על אפליה עמוקה של התלמידים הערבים. חכמים היהודים האלה.

לשם דוגמה, ילד יהודי מהמשפחות העניות ביותר בישראל מתוקצב בבית ספר יסודי ב-20,531 שקל לשנה, בעוד שילד ערבי ממשפחה בעלת אותה רמת הכנסה נמוכה, מתוקצב ב-17,176 שקלים בלבד. 19.5 אחוזים יותר ליהודים. כאשר יגיע הילד היהודי העני לתיכון הוא יתוקצב ב-35,580 שקלים, בעוד שעמיתו הערבי יתוקצב ב 21,294 שקלים בלבד. 67 אחוזים יותר!

ועכשיו לשאלה הקשה: אם תקציב החינוך מחולק רק על פי דיפרנציאליות של המצב החברתי-כלכלי של ההורים, כיצד קורה שיש פער כזה בין ילדים שהוריהם באותו מעמד? האם ייתכן שזה קשור להבדל היחיד ביניהם, ההבדל בזהות הלאומית?

ישיבה של אדונים ונתינים

לאור האפליה הקיצונית הזאת, אפשר היה לצפות שהדיון בוועדת החינוך של הכנסת אודות החינוך הערבי בישראל יתחיל וייגמר בהפיכת השולחנות. מה זה? מי זה שר החינוך שמרשה לעוול הזה להתקיים?

שום דבר מזה לא קרה בישיבה. ראשית, חברי הכנסת היהודים לא נכחו בה. מה להם ולמצוקת האפליה של חינוך הערבים? בראש שולחן הישיבה ישבו שניים: ח"כ יעקב מרגי, יו"ר ועדת החינוך, ושמואל אבואב, מנכ"ל משרד החינוך. סביב שולחן הדיונים הצטופפו עשרות נציגי החברה הערבית: חברי הכנסת, ראשי רשויות מקומיות, מנהלי בתי ספר, נציגי הורים ועוד.

שנית, הדיון התנהל בעברית. כאשר הנוכחים דיברו ביניהם, ברגע של אתנחתה בדיון או בהערות הדדיות, הם עשו זאת כמובן בשפת אמם – ערבית. אבל כאשר הם פנו ליו"ר, למנכ"ל המשרד ולפרוטוקול, זה היה בעברית. מדוע דיון שבו שפת האם של הרוב המוחלט של המשתתפים היא ערבית, לא יכול להתקיים בערבית, תוך שימוש בתרגום סימולטני? הרי ברור שכך היו נוהגים אם למשל היה מתארח בישיבה שר החינוך של מדינה זרה.

שלישית, דיון לא באמת התקיים. בסדר הישיבה, כפי שקבע היו"ר, ניתנה לכל אחד מחברי הכנסת והאורחים שתי דקות בדיוק כדי לשטוח את טענותיהם בפני מנכ"ל המשרד. מרגי הקפיד לחתוך את הדוברים, וביקש מהם לומר רק "מה הכי חזק אצלך" או "קח את מה שחשוב לך, ותסכם". כמובן שלא מתוך זלזול, אלא שהזמן קצר והיו"ר רצה לתת לכולם הזדמנות להתבטא.

אז מה הייתם אומרים למנכ"ל משרד החינוך בשתי דקות, אם סוף סוף ניתנה לכם ההזדמנות? הייתם כמובן מודים ליו"ר על קיום הישיבה, והעלאת הנושא החשוב לסדר היום של הכנסת. הייתם מוסיפים מילה טובה למנכ"ל משרד החינוך, מתוך מחשבה שעדיף להיות בצד שלו, כדי לזכות באהדתו. הייתם מזכירים שיש לכם הרבה דברים לומר, וראוי שדיונים כאלה יתקיימו בתדירות גבוהה יותר. ולא הייתם שוכחים להזכיר את הדברים הטובים שקורים ביישוב שלכם, או בבית הספר שלכם, כי הרי ניתנה לכם הזדמנות להציג את פועליכם, ואתם לא רוצים שיזכרו אתכם רק כמי שבאים בטענות לאחרים.

ואז, רגע לפני שהיו"ר יקטע את דבריכם ב-"תודה רבה", אתם תבקשו "עוד משפט אחד ברשותך", שבו תספיקו לומר בשפה שאינה שפת אמכם, איזה קמצוץ של רמז, קצה של קרחון, לבעיה מהותית, שכל כולה אפליה מבנית עמוקה של הערבים בישראל.

שתי דקות לדובר. הדיון בוועדת החינוך של הכנסת:

חוק הלאומנות – הפיל נשאר מחוץ לחדר

וכל זה, עוד לפני שדיברנו על הפיל שנשאר מחוץ לחדר! באותה שעה שבה ניתן לנציגי החברה הערבית לשטוח טענותיהם בפני מנכ"ל משרד החינוך, התקיים בכנסת דיון בחוק הלאומנות היהודית, שקבע את עליונות היהודים ונחיתות הערבים בישראל. איך בכלל ניתן לקיים דיון על חינוך ערבי, בשעה שהזהות הערבית נרמסת מעבר לקיר?

מכל הדוברים כולם, רק ח"כ איימן עודה, יו"ר הרשימה המשותפת, הכניס ברמז דק את המציאות העלובה לתוך הדיון: "היום הכנסת עלולה לחוקק חוק גרוע, ולפגוע בשפה הערבית. ואני חושב שרוח הדברים מהוועדה הזאת צריך להגיע לשר, התנגדות טוטלית, עקרונית, נגד הפגיעה בשפה הערבית, כי שר החינוך, לצערי הרב, גם תומך וגם דוחף בכיוון הזה". אף מתדיין נוסף לא התייחס לסוגיה.

וזאת טיבה של האפליה העמוקה, שכל הישיבה הזאת נראתה לי כלקוחה מימים רחוקים, שבהם הורשו הנתינים לבוא אל האדון, בדחילו ורחימו, לבקש פירורים אחדים של תקווה ומשאבים. דיון מהותי ושוויוני של נבחרי הציבור בתחלואי האפליה בחברה בישראל, לא היה שם. במושב הכנסת הבא, הבטיח היו"ר מרגי בסיכום, הוא ייתן דגש לקיומם של דיונים בסוגיות החינוך של החברה הערבית.

סוגיות החינוך בחברה הערבית

בהזדמנות זאת, הנה בקצרה הסוגיות הכואבות המרכזיות שהוזכרו בדיון:

הסעות תלמידים בחברה הבדואית בנגב: כחלק מהחנקת ההתיישבות הבדואית בנגב, חסרות שם 1,176 כיתות לימוד. כתוצאה מכך נאלצים הילדים לנסוע מרחק גדול אל בתי ספר מרוחקים.

בינוי כיתות: בכל החברה הערבית בישראל חסרות 4,361 כיתות. כפי שהוזכר בישיבה, גם אם ניתן התקציב לבינוי בתי הספר החסרים, אין ביישובים הערביים קרקע פנויה למימוש הדבר.

שיבוץ מורים: בשל עודף המורים הערביים בישראל, וכיוון שמרבית בתי הספר העבריים חסומים עבורם, הונהגה שיטת ניקוד לדירוג המורים לקראת שיבוצם בבתי הספר הערביים. השיטה אינה שקופה ונגועה בהטיות שאינן מקצועיות.

חינוך טכנולוגי איכותי: תלמידים רבים במגזר הערבי פונים (או מוסללים) לחינוך הטכנולוגי, אולם ייצוגם במגמות המקצועיות גדול יותר מאשר ייצוגם במגמות הטכנולוגיות האיכותיות.

חינוך בלתי פורמלי: אפיק חינוך זה, המבוסס בעיקר על יוזמה ומנהיגות מקומית, נמצא חלש יותר בכל המגזרים המסורתיים והעניים בישראל, ובכלל זה גם בחברה הערבית. לזה יש להוסיף אפליה תקציבית, מחסור בתשתיות והטרוגניות של החברה הערבית.

הכשרת מורים: גם המכללות להכשרת מורים בחברה הערבית סובלות מאפליה תקציבית, הזנחה בתשתיות וקושי לגייס סגל מרצים איכותי. "ההסדרים בתחום הכשרת המורים משמרים למעשה את פערי הכוח במדינה", וככה זה נראה.

אלימות בבתי הספר: כתוצר ישיר של האפליה, ההזנחה והעוני בחברה הערבית, רמת האלימות בבתי הספר הערביים גבוה יותר מאשר במגזר היהודי, במיוחד בסוגי אלימות קשה ובהיחשפות לנשק.

היוועצות ושותפת: יחסו של השלטון היהודי כלפי החברה הערבית הוא יחס של אדנות. בדומה למגזרים אחרים הסובלים מאפליה בישראל, גם כאן השלטון מניח מה נכון ורצוי עבורם, ומונע התפתחות מנהיגות פנימית אוטונומית.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf