בית הקברות ממילא זקוק לקרפדה שתחזיר אותו לבעליו
בדרך לשיפוץ בריכת ממילא, עיריית ירושלים מתחשבת בדו-חיים החיים בה, אבל מתעלמת לחלוטין מהקברים שניטעו סביבה כבר מאות שנים. כך הורסים עבר והווה של האנשים שחיו וחיים כאן לטובת הווה ועתיד של אחרים
קברים נעקרו באלפים, הוצאו שלדים, רסיסי עצמות, גולגולות. הקיר עם ההדמיות סביב לבריכת ממילא (צילום: תמנה רוז פרץ)
לכתוב על מורשת, עבר ושימור נשמע כמו בדיחה נוכח המציאות האכזרית שאנו חיים בה. הימים הם ימי השמדה שיטתית של בני הארץ, של חייהם, בתיהם, פרנסתם וכל ערך הנוגע בזהותם. כל מה שנוצר במקום הזה לאורך מאות בשנים דומה למה שהמשורר מחמוד דרוויש קורא "במה לאבק" (مسرحا للهباء). אבק חולף שרק יד המקרה שולטת בתנועתו.
>> כשלמתים אין קבר זה כאילו לא חיו כאן מעולם
אותה יד המקרה יצרה את בית הקברות ממילא בירושלים, שדה קבורה רב-ממדים, שבו ניטעו גופותיהם של דלי העם, חכמיו ואף כמה ממפקדיו. אותה יד אף שלחה את הקברים להקיף מאגר אגירת מים עצום קדום, שבו השתקפו המתים בעת עלייתם השמיימה. אולי אף רחצו כפותיהם בהיטהרם מעוונות החיים, בדרכם אל הלא-נודע.
לקראת ימי מועד פוקדים קרובי המשפחה את קברי יקיריהם, שעברו זה מכבר מהעולם המוחשי לעולם הרוחני. הם מנקים את סביבת הקברים, שופכים מים צוננים על המצבות, עוברים בצבע טרי על האותיות שדהו עם הזמן ואף מניחים כפות תמר ירוקות על האבנים. באמצעות אותן כפות הם יוצרים סוכת צל על הקבר – סוכה המורכבת מארבע כפות, המתייבשות ומוחלפות שוב ושוב. אלא שבית הקברות ממילא כבר אינו קיים: הוא מורכב מאשלאא – פיסות קרועות מגופו הגדול של שדה קבורה שפעל במשך כאלף שנה לפחות.
לאחר 1948 נקרע בית הקברות בממילא לכמה חלקים. נתח גדול ממנו הפך לגן העצמאות, שוליים אחרים נסללו לרחובות – ממש אספלט מעל הקברים – ופיסות אחרות הפכו לחניונים. אחד מאותם "חניונים" הוקדש למוזיאון הסובלנות. כאן קיבלה העלילה תפנית: הקברים חדלו לנוח מתחת למדשאות, לאספלט או לכל ריצוף אחר, לא. הם נעקרו. באלפים, ולעולם לא נדע כמה, הוצאו שלדים, רסיסי עצמות, גולגולות, הכול עד לסלע האם.
המשפחות עדיין כאן. מבנה הקבר של עלאא א-דין אל-כבכי בבית הקברות בממילא (צילום: תמנה רוז פרץ)
הכול במסגרת "העבודות" להכנת התשתית הראויה למוזיאון הסובלנות, שנחנך בסופו של דבר ב-2019. אנשי מקצוע, המכנים את עצמם ארכיאולוגים, פעלו יומם וליל במשך שנים כדי להיפטר מכל שרידי האדם שנזרעו בשדה הקבורה. שכבה אחר שכבה עמלו ושקדו להוציאם, ובלבד שלא ייוותר חלילה שמץ רוח טומאה ביסודות הסובלנות הטהורה.
מאז אני מבקר באתר כמה פעמים בשנה. לעיתים אני עולה לקבר דג'אני, בצידו המערבי של בית הקברות, שם הקימו גנני העירייה מחסן מעל מצבות הקברים. לעיתים אני יורד לקצה המזרחי, הנושק לצומת אגרון-קינג דוד. שם, מעבר לגדר, שוכנות מצבות יתומות, שאינן מבינות מה פשר הצפירות סביבן. וכמעט תמיד אני עוצר ליד מבנה הקבר של עלאא אל-דין אל-כבכי – מבנה הכיפה הניצב במרכז השביל החוצה את בית הקברות ומחבר בין הרחובות הלל ואגרון.
לעיתים אני פונה מעבר לגדר אל קבר אם ובתה, שנקברו שם באמצע המאה ה-14. יתרת החלקה, שבין גן העצמאות לשביל שבו ניצב מבנה הקבר הכיפתי, הפכה עם השנים לגינת כלבים חביבה. צמחיית פרא משגשגת שם לצד עצי צל עתיקי יומין. שם גם נמצא מאגר המים אדיר הממדים, שנקרא לימים בריכת ממילא. בין המצבות והקברים נוצרו שבילי עפר, המשרים אווירת טבע פראי בלב סביבת הבטון, האספלט וחיפויי האבן.
עכשיו הוקפה הבריכה בגדר ועליה הַדמיות כיצד תיראה אחרי השיפוץ שעיריית ירושלים הכריזה עליו לאחרונה ברוב הדר: בריכת השתקפות ומדשאות סביב לה. פה ושם אפשר להבחין במלבן המרמז אולי על מצבה, עדות לבית הקברות שהתגנבה גם להדמיות העתיד. בסרטון שהופק נראים ראש העיר ירושלים המאוחדת וראש ממשלת ישראל עומדים על קרקעית הבריכה, ואין כל זכר לשדה הקבורה המקיף אותה ונמשך מעבר לה. כך מתבצע תהליך העלמתה של מורשת שלמה.
בריכת ההשתקפות תחליף את הבריכה ההיסטורית. צילום של הדמיית בריכת ממילא אחרי השיפוץ (צילום: תמנה רוז פרץ)
עכשיו נפנה למחוזות הדמיון. נדמיין את עצמנו הולכים בעתיד מזרחה ועולים לבית הקברות שבהר הזיתים, הפועל מאות בשנים. שלטו כאן העות'מאנים, אחריהם הבריטים, אחריהם הירדנים, והגיעו הישראלים. הקרקע יקרה מאין כמוה, הצפיפות אדירה. כולם מחפשים עוד פיסת אדמה לבנות עליה בית, והם לא ירצו לידם שדה קבורה שמור ופעיל עד היום, שם ידידו של אבי, רב המתגורר הרחק בשפלה, הביא את אימו לקבורה אל מול מסגד אל-אקצא.
במחוז הדמיון יכריזו הרשויות על אחד העצים בהר הזיתים, הצופה אל העיר ואל אל-אקצא ממרום הגבעה, כעל עץ קדוש. כדי לשמר אותו יחליטו לשטח את כל סביבתו וליצור רחבה שתכבד אותו ואת צמרתו, ותקבור תחתיה את מצבותיהם של מי שנקברו על ההר במשך מאות שנים. לצד העץ, על הר הזיתים, יקימו הרשויות את מוזיאון הבריונות, לזכר כל אותם בריונים אגדיים שפקדו את עיר הקודש – מנבוכדנצר, דרך טיטוס ופונטיוס פילאטוס, ועד רבים אחרים. נדבנים מווגאס ישגרו מיליונים כדי לחפור ולבנות; הרי אי אפשר שהעיר תקפא על שמריה. בכל פינה יש פיסת עבר, ואם נשמר הכול, לא יהיה ניתן לחיות.
נחזור מן הדמיון אל המציאות. מדוע דין ממילא אינו כדין הר הזיתים? עד מתי ייהרס עבר והווה אחד למען עבר והווה של אחרים?
שדה הקבורה בממילא הוא רק השריפה העכשווית, שזכתה למעט תהודה בזכות קרפדה ששיפוץ הבריכה עלול לגרשה ממקומה הנוח בקרקעית. הלוואי שתימצא חיפושית ייחודית בקבר הלוחמים לבית משפחת אל-קימרי, השוכבים במבנה קבר מפואר ברחוב שטראוס. הם שם מאז שנת 1250 לכל הפחות, אולם מאז 2023, אחרי 7 באוקטובר, הוסב קברם לקבר בנימין, בנם של רחל ויעקב. עיטורי המבנה נצבעו בכחול, המצבות נבנו מחדש ועליהן שמות בדויים, ורוח המקום קמה לתחייה, אך בשפה חדשה. יחי בנימין, וינעל אבו אבו של צ'יא אל-דין אל-קימרי, שאיבד את ראשו באחד הסכסוכים הפנימיים בין האמירים לבית אָיוּבּ במאה ה-13.
האם מישהו יעלה על דעתו לשטח את הקברים בהר הזיתים? מראה מהר הזיתים, מאי 2017 (צילום: הדס פרוש / פלאש90)
עוד בשינויים בצירים הירושלמיים הקדושים נמצא גם קבר דוד. שם השלטונות העות'מאניים השקיעו רבות ושיקמו את האתר. את מה שמכונה "חדר הסעודה האחרונה", מעל לציון הקבר, הם עיטרו בוויטרז'ים עדינים וצבעוניים. את החדרים שבקומת הקבורה חיפו באריחי קרמיקה, שחלקם נשאו כתובות בערבית. אלא שב-2013 החליטו מאמינים חדשים להסיר את כל הקרמיקה ואת הכתובות ולהשליכן הצידה. כל זאת במהלך "שיפוץ" שלא ניתן לכנותו שימור, שעורכת במקום רשות העתיקות, שאמורה להגן על המורשת הנעלמת, אך בוחרת להמשיך בשלה חרף כל מה שנעשה שם.
האריחים מקבר דוד נותצו לרסיסים, וספק אם ישובו אי-פעם למקומם. כך יימחה זכר עמלק שהעז לקדש את דוד ולשמור על ציון הקבר במשך מאות בשנים. כך גם הלך שמם של בני משפחת אל-קימרי ושל המבנה שבו הם שוכנים. וכך, כבר עשרות שנים, הולך ונעלם בית קברות שלם. זה קורה לא רק בירושלים. מורשת העיר צפת נתונה למתקפה זה עשרות שנים, ומנתצים שם כתובות בערבית כתחביב, גם אם הן בנות מאות שנים.
עם זאת, בית הקברות ממילא אינו אתר עתיקות. הוא אינו שריד ארכיאולוגי של אנשים שאינם עוד, אלא מורשת חיה ונושמת. בירושלים ומעבר לה חיים קרובי משפחה של אותם נקברים. הם מזהים את קרוביהם, הקבורים שם זה מאות בשנים. לאבנים ולמצבות יש משמעות עבור החיים. כך גם בקבר אל-קימרי, המשפחה עדיין חיה בירושלים. גם משפחת דג'אני, שקרוביה קבורים בממילא ובקבר דוד וסביבתו, אינה פרי הדמיון או ניסיון להחזיר עטרה ליושנה; בני המשפחה חיים במרחק הליכה מקברי יקיריהם.
בריכת ממילא היא רק צעד מני רבים, הנמתחים לאורכה ולרוחבה של הארץ. מי ייתן שיימצא השיקוי שיהפוך את כל האתרים הללו לקרפדות נדירות; או אז יזכו לשוחרי טבע, למשמרי פלורה ופאונה, ולהתייחסות של הוועדות העירוניות והמחוזיות. עד אז נחיה במחוז זיכרון השכחה.
ד"ר תאופיק דעאדלה הוא ארכיאולוג, מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
