בייאושו, גלנט מנסה למסגר את הסיוע האמריקאי כהשקעה
לכולם ברור שישראל תלויה בסיוע הביטחוני מארה"ב. אך בעוד נתניהו מתנהג כמי שגורש מהחדר ומכריז, בניסיון שקוף לשמור על כבודו, שבחר לעזוב מרצונו, שר הביטחון לשעבר מתחנן להישאר ומנסה לשכנע את הצד השני שהדבר ישתלם לו
מציג את המלחמה הישראלית כחלק משרשרת הערך של התעשייה הביטחונית האמריקאית. שר הביטחון לשעבר, יואב גלנט, במסיבת עיתונאים בתל אביב אחרי החלטת נתניהו לפטרו מתפקידו, ב-5 בנובמבר 2024 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)
לפני כמה שבועות העלה הפנטגון את הערכת איום הריגול מצד ישראל לדרגה הגבוהה ביותר בהיסטוריה של היחסים בין המדינות. לפי דיווחים בארה"ב, הערכת הסיכון הועלתה לרמה "קריטית", על רקע חשש שישראל מנסה לאסוף מידע מדיונים פנימיים של בכירים בממשל טראמפ בנוגע למו"מ עם איראן ועם לבנון. ה"ניו יורק טיימס" דיווח כי בין מי שסומנו כיעדים למעקב היו שליחו של טראמפ למזרח התיכון, סטיב ויטקוף, בכירים בפנטגון ואנשי משרד ההגנה האמריקאי שפעלו בישראל.
רמת החשדנות חסרת התקדים מצד הצמרת הביטחונית האמריקאית כלפי ישראל מגיעה בשעה שממשלת נתניהו נמצאת במסלול התנגשות ישיר עם האינטרסים המרכזיים של ממשל טראמפ במזרח התיכון. טראמפ נדרש לרסן את צה"ל בלבנון, כחלק ממאמציו הנואשים להגיע להסכם עם איראן ולמנוע מחסור חמור בנפט, שעלול לגבות ממנו מחיר כבד בבחירות האמצע בנובמבר. באותה עת, צה"ל ממשיך לתקוף בלבנון, ונתניהו ושר הביטחון, ישראל כ"ץ, ממשיכים להצהיר בפומבי על חופש פעולה – תוך המשך הציפייה והדרישה מארה"ב להגן על כל צעד של ישראל, גם כשהדבר מסבך את המהלך האמריקאי.
סגן נשיא ארה"ב ג'יי די ואנס אמר זאת באופן ישיר לפני כשבועיים. בראיון ל"ניו יורק טיימס", שבו התייחס לביקורת בישראל על ההסכם עם איראן, הוא פנה לשרי הממשלה שמתחו ביקורת על ההסכם ושאל: "מה בדיוק ההצעה שלכם? אתם מדינה של תשעה מיליון בני אדם. אי אפשר פשוט להרוג את דרככם החוצה מכל בעיית ביטחון לאומי שיש לכם". בהזדמנות אחרת, בתגובה לשאלה על הביקורת הישראלית על ההסכם המתגבש, הזכיר ואנס את תלותה של ישראל בארה"ב: "בשלושת החודשים האחרונים, שני שלישים מהנשק ההגנתי שהגן על המולדת שלכם נבנה בידיים אמריקאיות ומומן מהדולרים של משלם המסים האמריקאי".
גם הנשיא דונלד טראמפ התבטא ברוח דומה. לפני שבועיים, בפסגת G7 בצרפת, הוא אמר שישראל נלחמת בחזבאללה "יותר מדי זמן" וש"יותר מדי אנשים נהרגים". אחר כך הוסיף: "לא צריך להפיל בניין דירות בכל פעם שמחפשים מישהו. יש הרבה אנשים בבניינים האלה, ולא כולם חזבאללה". עוד אמר כי הוא "לא מרוצה" מהדרך שבה ישראל מתנהלת בלבנון, וכי הדבר מטיל צל על "העסקה הגדולה", כלומר על ההסכם עם איראן.
רמת חשדנות חסרת תקדים. ג'ארד קושנר, השליח המיוחד למזה"ת סטיב ויטקוף וסגן הנשיא ג'יי די ואנס במרכז התיאום האזרחי-צבאי האמריקאי בקריית גת, ב-21 באוקטובר 2025 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
זו אינה הפעם הראשונה שבה שוררת מתיחות בין נשיא אמריקאי לראש ממשלה ישראלי, אבל הפעם המתח ניכר בשלושה מוקדים בעת ובעונה אחת: במערכת הביטחון האמריקאית, בדרג הפוליטי בבית הלבן ובדעת הקהל. שלושת המוקדים האלה לא תמיד מתלכדים. ממשלת ישראל תחת נתניהו אומנם הרשתה לעצמה לאבד חלק מתמיכת הציבור הדמוקרטי, אך עשתה זאת בידיעה שהיא עדיין יכולה להישען על הממסד הביטחוני. כשנתניהו נאם בקונגרס ב-2015, בהתרסה בוטה כלפי הנשיא ברק אובמה, ישראל עדיין נהנתה מתמיכה ציבורית רחבה ברחוב האמריקאי. כעת השחיקה מתרחשת בכמה מישורים במקביל.
סקר גאלופ מפברואר ממחיש את עומק השינוי. לראשונה מאז החל המכון לבחון את הסוגיה ב-2001, הישראלים כבר אינם האהודים ביותר בקרב הציבור האמריקאי: 41% מהאמריקאים אמרו שהם מזדהים יותר עם הפלסטינים, לעומת 36% שהזדהו יותר עם הישראלים. בין 2001 ל-2025 החזיקו הישראלים בעקביות ביתרון דו-ספרתי. בתוך שנים ספורות נשחק עד דק אחד היסודות היציבים ביותר של הברית האמריקאית-ישראלית.
בפילוח מפלגתי הנתונים חדים אף יותר: בקרב תומכי המפלגה הדמוקרטית, 65% מזדהים יותר עם הפלסטינים ורק 17% עם הישראלים. בקרב עצמאים (נטולי השתייכות מפלגתית), הנחשבים לקבוצה שמכריעה בחירות בארה"ב, נרשם לראשונה היפוך: 41% מזדהים יותר עם הפלסטינים ורק 30% עם הישראלים. גם בקרב הרפובליקנים, המעוז האחרון של התמיכה בישראל, מצא סקר גאלופ ירידה: 70% עדיין מזדהים יותר עם הישראלים, אך זהו הנתון הנמוך ביותר מאז 2004.
סקרים אחרים מצביעים על מגמה דומה. מכון המחקר פיו (Pew) מצא במרץ השנה כי 60% מהאמריקאים מחזיקים בדעה שלילית על ישראל, לעומת 37% בלבד התופסים אותה באופן חיובי. בקרב דמוקרטים ונוטים למפלגה הדמוקרטית, שמונה מתוך עשרה מחזיקים בדעה שלילית על ישראל. גם בצד הרפובליקני נוצר סדק דורי: בקרב רפובליקנים מתחת לגיל 50, 57% מחזיקים בדעה שלילית על ישראל.
בסקר נוסף של אוניברסיטת קוויניפיאק מאוגוסט 2025 עלה כי 60% מהמשתתפים מתנגדים להגדלת הסיוע הצבאי לישראל – הנתון הגבוה ביותר מאז החל המכון לשאול את השאלה לאחר 7 באוקטובר 2023. באותו סקר אמרו 50% מהמשיבים כי לדעתם ישראל מבצעת ג'נוסייד בעזה; בקרב הדמוקרטים עמד הנתון על 77%, ובקרב עצמאים על 51%.
זו כבר אינה שפה המוגבלת לקמפוסים, לארגוני שמאל או לשוליים פוליטיים. זו תזוזה במרכז השיח בארה"ב, שבאה לידי ביטוי בצורה ברורה גם בפוליטיקה הפנימית של המפלגה הדמוקרטית. בפריימריז שהתקיימו בשבוע שעבר בניו יורק ניצחה שורה של מועמדים הנחשבים אנטי-ישראליים ופרו-פלסטיניים, שזכו לתמיכתו של זוהרן ממדאני – שניצחונו בבחירות לראשות העיר ניו יורק בתחילת השנה סימן את הכיוון.
כשל לוגי שמוביל לכשל מוסרי-ערכי
באווירה הזאת בחר שר הביטחון לשעבר, יואב גלנט, לפרסם מאמר באתר The Free Press, המזוהה עם הימין השמרני, תחת הכותרת: "ארה"ב לא צריכה לסבסד את ישראל. היא צריכה להשקיע בה". נראה כי מאמרו של גלנט מציע תיקון טכני לשיח האמריקאי על הסיוע לישראל, מתוך הבנה שהשפה הישנה כבר אינה מספיקה. הרי קשה לדבר על "ערכים משותפים" כאשר אמריקאים רבים תופסים את ישראל כאחראית לביצוע ג'נוסייד ופשעי מלחמה; לא פשוט להתייחס לישראל כאל בעלת ברית כשבפנטגון חוששים מריגול ישראלי; ואי אפשר לדבר על שותפות למען יציבות אזורית כאשר הנשיא וסגנו מציגים את ישראל כמי שמפריעה להסכם עם איראן.
במאמרו, גלנט מכיר בכך שפוליטיקאים רבים בארה"ב נשאלים כיום אם להמשיך את הסיוע לישראל, לקצץ אותו, להתנות אותו או להשתמש בו כמנוף לקידום אינטרסים אמריקאיים. בתגובה הוא טוען שהדיון כולו מבוסס על הנחה שגויה, שלפיה הסיוע הוא תרומה, מתנה או סובסידיה. לדבריו, הדרך הנכונה להסתכל על הסיוע הביטחוני האמריקאי לישראל היא מפרספקטיבה של משקיע. כדי לחזק את טענתו, הוא מציג את נתוני הצמיחה הפנומנליים של הבורסה בתל אביב ומזכיר כמה מהאקזיטים הגדולים של חברות ישראליות בשנים האחרונות.
לפי גלנט, במסגרת ההסכם הנוכחי, שתקף עד 2028, ארה"ב מעניקה לישראל 3.8 מיליארד דולר בשנה לרכש ביטחוני, אלא שלדבריו, הכסף הזה לא באמת יוצא מארה"ב; ישראל מקבלת אותו "על הנייר", ומחויבת להוציאו על ציוד ביטחוני אמריקאי, המיוצר בארה"ב על ידי עובדים אמריקאים. "הצ'קים נכתבים בירושלים", הוא כותב, "אבל המשרות נמצאות בארקנסו, אלבמה, טקסס, אריזונה וקונטיקט".
לב טיעונו של גלנט הוא שהסיוע לישראל הוא בעצם השקעה בתעשייה האמריקאית, שכן הסבסוד לרכש ביטחוני בארה"ב משחרר משאבים להשקעה במחקר ופיתוח, שתוצריהם משולבים במוצרים אמריקאיים וחוזרים לשוק האמריקאי. אלא שכאן מתחיל הכשל הלוגי, שמוביל לכשל מוסרי-ערכי.
הרי אם המטרה היא לממן מפעלים אמריקאיים, עובדים אמריקאים וקבלני נשק אמריקאים, הקונגרס יכול לעשות זאת ישירות באמצעות הזרמת כספים לפנטגון, למחקר ופיתוח, לרכש צבאי או לתעשיות הביטחוניות בארה"ב. כאן נחשף תפקידה האמיתי של ישראל בתחזוקת הקומפלקס הצבאי-תעשייתי: הצעת הערך הייחודית שהיא מביאה לתעשייה הביטחונית האמריקאית היא עצם היותה במלחמה מתמשכת.
הסיוע האמריקאי, כותב גלנט, מאפשר לישראל להשקיע את משאביה במחקר ופיתוח מקומיים מתוך "דחיפות של מדינה שחיה תחת אש כמעט 80 שנה". שום מדינה מערבית אחרת, הוא מוסיף, לא נאלצה לצבור "ניסיון קרבי כזה לאורך זמן". לכן המערכות שיוצאות מתהליך הפיתוח הזה "נבחנות בתנאי קרב" ומאומתות "מול סביבות האיום הקשות בעולם", עד שישראל מעבירה לכוחות האמריקאיים "מוצרים מוגמרים, מוכנים לפריסה".
גלנט מציג את המלחמה הישראלית כחלק משרשרת הערך של התעשייה הביטחונית: ישראל מספקת שדה ניסוי חי, מפעילה מערכות הגנה, תקיפה, מודיעין, סייבר ולוחמה אלקטרונית בזירות אמיתיות, ואז אורזת את הניסיון הזה כחדשנות, מומחיות ותו איכות מסחרי שהוכח בקרב. מכאן משתמע שיציבות אזורית והסכמי שלום הם הדבר הגרוע ביותר שעלול לקרות למערך התעשייתי הזה, שלטענתו מפרנס אמריקאים רבים. כפי שכותב גלנט לקראת סיום מאמרו: "שדה הקרב הוכיח שהשותפות הזאת עובדת".
גלנט מתאמץ להראות עד כמה ארה"ב מרוויחה מישראל באמצעות רשימה של מערכות נשק מתוחכמות שפותחו בישראל ושולבו בטנקים ובמטוסי הקרב האמריקאיים על בסיס ידע וניסיון מבצעי שנצברו בעזה ובלבנון. אך הוא מתעלם מכך שחלק הולך וגדל מהציבור האמריקאי נחשף בשנים האחרונות לעובדה שהמערכות האלה נבחנות על בני אדם, על ערים, על תשתיות, על מחנות פליטים, על בנייני מגורים ועל מערכות מים, חשמל ובריאות.
באווירה הציבורית שבה יותר ויותר אזרחים בארה"ב רואים בפעולות הצבאיות של ישראל פשעי מלחמה חמורים – ואפילו הנשיא וסגנו החלו להביע חוסר שביעות רצון מכך – הטיעון הזה עלול להתברר כגול עצמי מבחינת גלנט והביטחוניסטים האחרים, החוששים מסגירת ברז התקציבים הביטחוניים מכספי משלם המסים האמריקאי.
קריאת מצוקה
בישראל, גלנט נתפס בעיני מתנגדי נתניהו כאיש ביטחון אחראי, והוא זכור במיוחד בשל הניסיון הראשון של נתניהו לפטרו, מה שהצית גל מחאה עוצמתי שזכה לכינוי "ליל גלנט". בפועל, גלנט הוא אחד הבכירים הישראלים שנגדם הוציא בית הדין הפלילי הבינלאומי צווי מעצר. בית הדין ייחס לנתניהו ולגלנט אחריות נטענת לפשע המלחמה של הרעבת אזרחים כשיטת לחימה, וכן לפשעים נגד האנושות של רצח, רדיפה ומעשים בלתי אנושיים אחרים.
יש לזכור גם שהמוטיבציה של גלנט לפרסם את המאמר הזה נובעת מאינטרסים אחרים, הנוגעים אישית לאנשים שעברו מסלול דומה לשלו. כשבכירי מערכת הביטחון "יוצאים לאזרחות", הם מתקבלים בזרועות פתוחות ובחוזי העסקה שמנים בצמרת התעשייה הביטחונית. אלופים, ראשי מוסד, ראשי שב"כ ושרי ביטחון לשעבר הופכים ליועצים, לדירקטורים, למשקיעים, ליזמים ולמקדמי עסקאות. הניסיון המבצעי, הקשרים וההיכרות עם תהליכי הרכש הופכים לנכס עסקי. יש להם אינטרס אישי וכלכלי בהמשך שגשוגה של תעשיית הנשק הישראלית: ככל שישראל נתפסת כמעצמה ביטחונית, כך עולה גם ערכם של האנשים שיוצאים מהמערכת הזאת ויודעים לתווך אותה לשוק.
הדוגמאות רבות. אביב כוכבי, הרמטכ"ל לשעבר, הצטרף לקרן ההון-סיכון AWZ Ventures, המתמקדת בהשקעות דיפנס-טק וכוללת פורטפוליו בתחומי הביטחון, הסייבר והחלל; משה יעלון, רמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר, מונה ב-2021 ליו"ר סינפטק (Synapthec), קרן הון-סיכון ישראלית-אמירתית שהודיעה כי תשקיע, בין השאר, בחברות ביטחון, סייבר, פינטק וביטוח; בני גנץ כיהן כיו"ר חברת הממד החמישי (Fifth Dimension), חברת מודיעין ואכיפה מבוססת בינה מלאכותית; אהוד ברק, בין שלל תפקידיו, היה משקיע וחבר דירקטוריון בחברת הסייבר פארגון, שהוקמה על ידי יוצאי 8200.
גלנט נתפס בעיני מתנגדי נתניהו כאיש ביטחון אחראי. הפגנה באיילון ב"ליל גלנט", נגד החלטת ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לפטר את שר הביטחון יואב גלנט, ב-5 בנובמבר 2024 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)
אלה רק כמה דוגמאות בולטות מהשנים האחרונות, שממחישות כיצד ההיכרות עם המערכת הצבאית והמוניטין הביטחוני מתורגמים לאחר הפרישה למינויים ולהזדמנויות עסקיות. במערכת הזאת בכירי הביטחון לשעבר אינם רק פרשנים של המציאות; הם גם יודעים למכור אותה – לתרגם מבצע צבאי לשפה של מוצר, של שיתוף פעולה מודיעיני למונחי השוק ולקשרים בפנטגון לקידום עסקאות במיליארדים.
נתניהו, בינתיים, כבר מכין את הציבור הישראלי לסיום הסיוע האמריקאי, ובדרכו המניפולטיבית מצליח להציג זאת כהבטחה לעצמאות. בראיון ל"אקונומיסט" בתחילת השנה אמר נתניהו שהוא רוצה "להפחית בהדרגה את הסיוע הצבאי בעשר השנים הקרובות". כשנשאל אם הכוונה היא להפחית אותו לאפס, השיב בחיוב. בראיון אחר, לתוכנית "60 דקות" במאי, היה ישיר עוד יותר: "אני רוצה להוריד לאפס את התמיכה הכספית האמריקאית, את המרכיב הכספי של שיתוף הפעולה הצבאי שיש לנו", אמר, והוסיף: "אני רוצה להתחיל עכשיו. אני לא רוצה לחכות לקונגרס הבא". בדצמבר 2025 הכריז על כוונה להשקיע 350 מיליארד שקל בעשור הקרוב בבניית תעשיית חימוש ישראלית עצמאית, כדי "להפחית את התלות שלנו בכל גורם, כולל ידידים".
נתניהו לא הסביר מאיפה יבוא הכסף. בשום שלב לא הוצגה תוכנית המפרטת מקורות תקציביים ל-350 מיליארד השקלים, שלא תכלול העלאות מסים, קיצוצים עמוקים או הגדלת החוב, במחיר שספק אם הכלכלה הישראלית תוכל לעמוד בו. למעשה, זוהי עוד הבטחה של נתניהו שמייצרת דימוי של כוח ושליטה, כאילו הוויתור על הסיוע הביטחוני נובע מהחלטה ריבונית של ישראל, ללא עיגון במציאות.
כפי שאמר ואנס, וכפי שהוכיחה המלחמה באיראן, ברור לכול שישראל תלויה בסיוע האמריקאי. נתניהו מתנהג כאדם שמגרשים אותו מהחדר, ובניסיון שקוף לשמור על כבודו הוא מכריז שהוא בוחר עכשיו לעזוב מרצונו. גלנט, בינתיים, מתחנן להישאר ומנסה לשכנע את הצד השני שהדבר ישתלם לו.
את מאמרו של גלנט אפשר לקרוא כקריאת מצוקה. הוא מנסה לפנות במונחים של השקעה ובשפה שמתאימה לוושינגטון של טראמפ, לקבלני נשק, לקרנות השקעה ולמחוזות בחירה שבהם מפעל ביטחוני הוא מקור פרנסה לרבים. זו גם שפה שמוותרת מראש על כל טענה מוסרית. אפילו כלפי חוץ ישראל אינה מוצגת עוד כבעלת ברית לערכים של דמוקרטיה וחירות, אלא כנכס להשקעה בזכות היותה נתונה במצב קבוע של אלימות.
הברית האמריקאית-ישראלית עדיין קיימת. הכסף עדיין זורם. הנשק עדיין מגיע. הקונגרס עדיין מלא בתומכים. התעשיות הביטחוניות עדיין מרוויחות. אבל השפה השתנתה. ישראל כבר אינה מובנת מאליה. התמיכה בה דורשת הצדקה חדשה. גלנט מציע את ההצדקה הזאת בשפה כלכלית ותועלתנית: תמשיכו להשקיע בישראל, כי ישראל יודעת להפוך מלחמה לטכנולוגיה, ניסיון קרבי למוצר והרס לערך. זו אינה הצעה שבטוחה בעצמה. זו קריאה של אדם שמבין שהקרקע זזה מתחת לרגליו.
כשהערך המרכזי שמדינה מציעה לבעלת הברית החשובה ביותר שלה הוא עצם היותה במלחמה שאינה נגמרת, כבר לא מדובר בברית יציבה. מדובר במערכת יחסים שמחפשת דרך להמשיך להתקיים גם לאחר שההצדקות הישנות שלה קרסו.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
