ישראל לא יודעת לדבר עם אזרחיה באף שפה פרט לאלימות
האלימות שהפגינו השוטרים בחתונה בגבעת זאב היא חלק מהיחס האדנותי של המשטר כלפי אזרחיו. גם האופן שבו נתניהו נוזף באזרחית שהעזה לדבר נגדו הוא חלק מזה. אסור שאנחנו האזרחים נאמץ את השפה הזו אחד נגד השני
את התפלגות התגובות לתיעוד הפיזור האלים של החתונה החרדית בגבעת זאב על ידי המשטרה אפשר היה, במידה רבה, לנחש מראש בדיוק כמעט מלא: המגזר החרדי ראה באירוע עדות נוספת להתנכלות המתמשכת של הרשויות לציבור החרדי, ואילו המחנה האנטי-חרדי בראשות אביגדור ליברמן מצא בו הזדמנות פז להשתלח עוד קצת בציבור החרדי. איש לא יוותר כל כך מהר על ההון פוליטי שזומן לו.
ההסתה של תקופת נתניהו גרמה לנו לשסף וירטואלית זה את גרונו של זה. צעיר שהוכה על ידי שוטרים בגבעת זאב (צילום מסך, שימוש לפי חוק לזכויות יוצרים)
לצד אלה יש, כמובן, את התגובות הרגילות בסגנון עדת המצקצקים: איפה הייתם כשהמשטרה התעללה בפלסטינים/אתיופים/מפגיני בלפור/מבקשי מקלט ומי לא. את הלך הרוח הזה מדגים להפליא גדעון לוי במאמרו היום ב'הארץ', בו הוא נוזף באדנותיות בצעירה שנאזקה על שפת הים בתל-אביב ושולח אותה לראות את סרטון תקיפת החקלאים הפלסטינים מהכפר בורקה בידי מתנחלים. שתלמד קצת פרופורציות, "הצעירה בביקיני".
זה אולי הסממן המובהק ביותר של משטר נתניהו. ההסתה העקבית של ציבורים במדינה אלה באלה נחלה הצלחה כה מסחררת, עד שכולנו עסוקים בלשסף וירטואלית זה לזה את הגרון במקום להרים את הראש, לראות ולהפנים את העובדה הפשוטה והמחרידה הזו: מדינת ישראל, על כל זרועותיה, נציגיה ושליחיה, לא יודעת לדבר אל אזרחיה באף שפה אחרת מלבד שפת האלימות. בכל ממשק בין המדינה לאזרח, האלימות היא השפה היחידה שבה המדינה מתנהלת. בכל תחום. היא הדי.אנ.איי של לשונה.
אלימות של משטר כלפי אזרחיו (על נתיניו חסרי הזכויות בשטחים הכבושים מיותר להכביר מילים) לא מתבטאת רק בברוטליות המשטרתית, אלא במהות הקשר בינו לבינם. במבט שבו הוא מסתכל עליהם.
כאשר ראש ממשלה אומר לאזרחית חרדה שמבקרת אותו על העברת חדר המיון מעיר הפריפריה שבה היא מתגוררת "את משעממת אותנו", זאת שפה של אלימות. כאשר בתגובה לדו"ח הקובע כי בישראל שיעור העניים הגבוה ביותר בקרב מדינות ה-OECD שר הרווחה מדבר על "עניים מבחירה" ואומר להם "לצאת לעבוד", זאת שפה של אלימות. כאשר תומכי נתניהו מטיחים בנכים שמפגינים נגד הקצבאות הזעומות שלהם "לכו לעבוד!", זאת שפה של אלימות.
קראו להם "ללכת לעבוד" הפגנת הנכים (אבי דישי / פלאש90)
כאשר השפה היחידה שבה המדינה יודעת לדבר לאזרחיה היא שפת הכוח והכוחנות, אין פלא שאלה גם הכלים המשמשים אותה בניסיון להתמודד עם מגפת הקורונה. כשתפיסת העולם הבסיסית ביותר שלה היא סימון האזרחים כישות עוינת באופן אפריורי, מובן מאליו שהאמצעים שהיא תפנה אליהם יהיו הצבא, השב"כ, והאלימות המשטרתית.
כאשר המדינה לא מבינה את מהות התפקיד שלה כמשרתת הציבור אלא כשליטה עליו, כאשר היא לא רואה בציבור את האדון שהיא אמורה לשרת אלא את החשוד שעליה להכריע, היא פונה לארגז הכלים המתאים לצורך הזה בדיוק: מעקב אחרי אזרחים בסיוע שירותי הביטחון החשאיים שלה, הענשתם באמצעות מחסומים משטרתיים שרירותיים לחלוטין שאין להם דבר עם בריאות הציבור ונועדו לענות את הציבור שכאמור חשוד מראש בהפרת מגבלות הקורונה, ועוד.
כשהציבור הוא בבחינת חשוד ועוין, הממשלה עסוקה רק במשטור ובענישה; מאות האלפים שיושבים עכשיו בבית ללא כל מענה כלכלי, אלה שהקרקע הולכת ונשמטת להם מתחת לרגליים, גם הם נפגעי אותו חולי. ההתעלמות האדישה הזו ממצבם גם היא חלק משפת האלימות שבה מתקשרת המדינה עם אזרחיה.
כמובן שהדציבלים של השפה האלימה הזו משתנים מאוכלוסיה לאוכלוסיה; בימים אלה בדיוק אנחנו מציינים שני עשורים לאירועי אוקטובר 2000, שבהם האלימות המדינתית נגד אזרחיה הגיעה לאחד משיאיה הבזויים והקטלניים ביותר. ציבורים שונים חשופים למידות ולצורות שונות של אלימות מצד המדינה; את העובדה הזו אסור לשכוח וגם אסור להדחיק.
אבל בו בזמן גם אסור לגייס אותה לטובת מדיניות ההסתה, השיסוי וההפרד-ומשול שהפכה לכלי השלטון המרכזי של נתניהו. אסור להקטין בשמה – או גרוע מכך, להכשיר בשמה – התעמרות בקבוצות מסוימות, כי המדינה מתעמרת יותר באוכלוסיות אחרות. מלבד בעלי ההון המופרך (והקפיטליזם החזירי הרי גם הוא חלק מאותה שפה כוחנית), אל כל יתר אזרחיה המדינה לא יודעת לדבר בכל שפה אחרת מלבד שפת הכוח והאלימות. אבוי אם גם אנחנו, האזרחים, נאמץ את השפה הזו האחד כנגד השני.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
