newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ילדים יהודים וערבים חגגו בימק"א, גופשטיין הפגין בחוץ "נגד השמד"

ילדי ירושלים, יהודים וערבים, הוזמנו לקשט את עץ האשוח בימק"א לקראת חג המולד. זה הספיק לבנצי גופשטיין וברוך מרזל לעוט עליהם עם סיסמאות שטנה. ואיפה ראש העירייה ברקת כשהפשיזם ממשיך להתפשט ברחובות ירושלים?

מאת:

המגדל הפאלי-להכעיס של ימק"א קושט אמש (ראשון) באופן חגיגי במיוחד: כמדי שנה לקראת חג המולד נערך שם אירוע קישוט עץ האשוח, אליו מוזמנים ילדי ירושלים כולם – נוצרים, מוסלמים ויהודים, בליווי בני משפחה. במבנה היפה הזה מתנהל גם גן יהודי-ערבי, דומה מאוד במתכונתו לזה של בית הספר הדו-לשוני. לא מעט מהילדים ממשיכים מגן ימק"א לבית הספר שלנו. במובנים רבים, אנחנו בני קהילה אחת.

כמו אוכלי נבלות המריחים פגר בלב מדבר התקבצו מול ימק"א בנצי גופשטיין וכעשרה נערים ונערות, כדי להפגין נגד "התועבה" המתחוללת בפנים. המשטרה, שידעה מראש על כוונתם להגיע, נערכה מבעוד מועד והרחיקה אותם אל מעבר לכביש, בסמוך למלון המלך דוד. וכך, בעוד בתוך החלל החם בפנים התקבצו עשרות רבות של משפחות על טפיהן שחגגו ושרו יחדיו מתוך אחווה ושמחה, בחוץ עמדה החבורה העצובה הזו והאזינה לגופשטיין שצרח את סיסמאותיו אל תוך המגאפון: "ילדי ישראל רוצים חנוכיה, לא עצי אשוח! ילדי ישראל רוצים ללמוד שמע ישראל! אל תשלחו את ילדי ישראל לשמד! נוצרים תחזרו לאירופה! לא רוצים את המתנות והסוכריות שלכם!". עכשיו, מסתבר, משימת הקודש של להב"ה היא כבר לא רק לדאוג לתומתן של בנות ישראל הטהורות, שלא ילכו עם גויים. עכשיו המשימה היא כבר במוצהר לדאוג לטוהר הגזע לא רק של התא המשפחתי, אלא של המרחב עצמו.

> היום שבו בנצי גופשטיין פישל בגדול

למה הם מוכנים לשכב על הגדר בשבילו? בנצי גופשטיין ונעריו מפגינים נגד אירוע קישוט עץ אשוח של ילדים יהודים וערבים בימק"א ירושלים (אורלי נוי)

למה הם מוכנים לשכב על הגדר בשבילו? בנצי גופשטיין ונעריו מפגינים נגד אירוע קישוט עץ אשוח של ילדים יהודים וערבים בימק"א ירושלים (אורלי נוי)

מתחבאים מאחורי הצעירים

זה לא היה אחד מהמופעים המרשימים של גופשטיין, מוכרחים לומר. אפילו הנערות מהכנופיה שלו העדיפו לשבת ולעשן בצד, עד שהוא נאלץ לנזוף בהן בעדינות "טיול שנתי אחר כך, עכשיו צריך אתכן פה עם השלטים". גם עוברי האורח לא התרשמו, ולא מעט מהם גם טרחו לומר לו בדיוק מה הם חושבים עליו – אחד מהם באופן כל כך אסרטיבי עד ששוטר סמוי נאלץ להתערב ולהרחיקו משם. אחר כך הצטרף לחבורה גם ברוך מרזל, שהחליף את גופשטיין מאחורי המגאפון. אותן סיסמאות שטנה, אותו רעל, אותן מילים.

כשקלטו החבר'ה של להב"ה שאני ופעיל נוסף מצלמים כל הזמן, הם פנו אלינו באגרסיביות רבה בדרישה שנפסיק לצלם. מרזל וגופשטיין הפכו לביישנים יותר לעת זקנה, מסתבר. ובאופן מדהים ממש, השניים האלה לא היו צריכים לומר מילה: הנערות והנערים הצעירים האלה נשכבו על הגדר בשבילם וחצצו בגופם בין המצלמות שלנו ובין שני הגיבורים האלה, שבנוחיות רבה הניחו לחיילים הזוטרים שלהם לעשות למענם את העבודה. הם התקרבו אלינו באיומים, הולכים ונצמדים, שולחים ידיים למצלמות ולפנים שלנו, מגדפים בקללות גסות יותר מכל מה ששמעתי בחיים, דורכים לנו על הרגליים, מנסים לדחוק אותנו אחורנית. אני לא מבינה את ביישנות הפתע שקפצה על גופשטיין ומרזל, שפתאום נרתעים כל כך מפרסום. ובעיקר לא מבינה למה שהצעירות והצעירים האלה יהיו מוכנים לחשוף את עצמם לצילום רק כדי להגן על שני עלובי הנפש האלה, אבל כך זה מתנהל.

ה"משא ומתן" הזה בינינו נמשך כמה דקות, ואחרי שצילמנו את מה שצילמנו והבנו שבזה פחות או יותר יסתיים כנראה הערב הזה, עזבנו והתרחקנו משם. רק אחרי כמה מאות מטרים שמנו לב ששנינו מביטים כל כמה מטרים אחורה, לבדוק שאף אחד מהם לא הולך אחרינו. הצעירים הללו היו להוטים מאוד להוכיח את נאמנותם לאדוניהם, וכן, אנחנו בהחלט חוששים.

ואיפה ברקת?

בסופו של דבר זה היה מפגן כוח מינורי, גם אם כירושלמית הוא מעורר בי מיאוס עמוק ומגעיל את הנפש. גם הם וגם אנחנו יודעים שהם מסוגלים להרבה יותר מזה, כשהם באמת רוצים. הוכחה לכך אנחנו הרי מקבלים כמעט מדי שבוע בכיכר ציון. הם לא השקיעו במפגן הקטן הזה יותר מדי, אולי כי אפילו הם לא ממש בעניין של להתפרע בתוך קהל שמורכב בעיקר ממשפחות עם ילדים קטנטנים. אבל הם מקפידים להפגין נוכחות ולהזכיר: "אנחנו כאן". זה הכל. תזכורת מתמדת שהם פה, מסמנים במרחב כל "אחר" שנמצא על הכוונת שלהם, שאף אחד לא ישכח.

טפטפת הרעל הזו מתיזה את הארס שלה במנות מדודות לתוך ירושלים, עוד טיפה ועד טיפה ועוד טיפה, וראש העירייה ניר ברקת עדיין ממשיך לגלגל עיניים ולברבר את עצמו לדעת על העיר ההטרוגנית והרב-תרבותית שהוא מטפח. אילו היה מעוניין, הוא היה מנקה את רחובות העיר מהזוהמה הפשיסטית הזו בתוך ימים. אילו היה מעוניין, העיר לא היתה מתבזה במראה החבורה נוטפת הארס הזו שמנסה להטיל אימה על הורים וילדים יהודים וערבים שמתכנסים לציין יחדיו חג של אור.

אבל ברקת מכוון עכשיו לפוליטיקה הארצית, ונראה שהשיעור הראשון שהוא למד בזירה של הגדולים זה לא לנסות לעקור מהשורש עשבים שוטים; אתה אף פעם לא יכול לדעת מתי הנחשים שיימלטו מתוך הכר הרעיל הזה יחזרו כדי לנשוך אותך באחוריך. ברקת החליט, כנראה, שמוטב לו שלא להעיר נחשים ארסיים מרבצם.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> בנצי גופשטיין לא לבד

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf