newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הנקמה פורחת כשאנשים שותקים

"יום יום שתקנו נוכח סבל, נוכח דיכוי, הרג וגזל. יום יום עמדה בפנינו האפשרות להביט למציאות בפנים ולקרוא לכיבוש בשמו. ובחרנו לשתוק. ובשתיקה נקנתה לנו האלימות". דברים שנשא בהפגנה בירושלים יגאל אלחנן, אחיה של סמדר ז"ל שנהרגה בפיגוע לפני 18 שנה

מאת:

כותב אורח: יגאל אלחנן

אפתח את דבריי ראשית בהתנצלות. אין בי תקווה לתת. יש בי הרבה ייאוש נוכח המציאות הזו. אין לי תשובות כמעט, יש לי הרבה שאלות, מקווה שנוקבות, אקווה שמועילות. ועל זה אבקש סליחה. סליחה שאין בי מילים מחזקות לתת בזמנים השחורים שפוקדים אותנו. סליחה שאין מחנות להשתייך אליהם בימים כאלו נוראים של בדידות וקור.

בדידות כי במערכה הזו, ישראלים ופלסטינים, יהודים וערבים, נשארנו לבד. העומדים בראשינו מתנהלים כנחש בלי ראש. מנענעים גופם לכל עבר מבלי לדעת במי הזנב שלהם יפגע. לפעמים הוא פוגע בילד בן 19 בסילוואן ולפעמים הוא מצית עיר שלמה.

סליחה.

היום אני עומד מולכם כיהודי שרואה את בני עמו נדקרים ברחובות, כאזרח ישראלי המום אל מול הקולות שמשמיעים נבחרי הציבור שלו. הסתה גלויה מעל לכל במה נגד אוכלוסיות שלמות. כצופה מוכה אלם בהוצאות להורג ללא משפט שצריכות לזעזע כל אדם שעיניו בראשו. כן אפילו אם המוצאים להורג חטאו. כתושב ירושלים, שראש העירייה שלו מעודד את תושביו לשאת נשק כהגנה מפני תושביו "האחרים". כאדם שמביט בעיני עירו כבות אל מול הלהבות הגבוהות שמלבים בנצי גופשטיין וארגונו הניאו-כהניסטי להבה. אבל בעיקר אני מדבר מולכם היום כאחיה של סמדר אלחנן זיכרונה לברכה. כאח של ילדה בת 14 שנקטפה לפני פריחתה. נקרעה מחיק משפחתה.

אחותי סמדר, נהרגה בפיגוע התאבדות לפני שמונה עשרה שנים במדרחוב בן יהודה בירושלים, יחד עם עוד שישה בני אדם. פחות ממאה מטרים מהמקום בו אנחנו עומדים היום. סמדר הלכה עם חברותיה להסתובב כבכל יום בעירה ירושלים. יחד איתה הגיעו למקום שני צעירים אחרים. צעירים מיואשים, זועמים, מלובי שנאה ותחושת נקם. הצעירים הללו בחרו לשפוך את ייאושם יחד עם דמם שלהם ושל עוד חמישה אזרחים ישראלים ברחובותיה ספוגי הדם של עירנו ירושלים שמזמן הפכה אדישה לדם.

אני לא אבזה את זכרון החללים בגיוס מותם למטרה כזאת או אחרת ( את התפקיד הזה אני מותיר למדינה), אני רק אזכיר למען מה סמדר לא נהרגה. בשם מה היא לא נלקחה מאיתנו ומה גרם לה ולעוד כל כך הרבה אנשים להילקח באלימות נוראה ממשפחותיהם.

סמדר לא נהרגה על קידוש השם, סמדר לא נהרגה למען ביטחון ישראל. סמדר לא נהרגה כדי לצוות לנו את החיים ואפילו לא למען שלמות ירושלים.

סמדר נהרגה כי סביבה שררה שתיקה.

סמדר נהרגה כי סביבה כמעט איש לא טרח לצרוח. לא טרחו לזעוק בעיר המטורפת הזו לנוכח סבל, התעללות וגזל.

סמדר נהרגה כי לנו ,לכולנו, יותר קל לשתוק.

יום יום מצטרפים למשפחה הלא מתפקדת שלנו, משפחת השכול, עוד ועוד חברים. את רובם המכריע אנחנו כישראלים לעולם לא נכיר. לא ניוודע לקיומם ולשמם. לא כי אי אפשר, אלא כי עדיף שלא לדעת.

את מעגל האלימות הנוכחי יכולנו להריח. הכתובת היתה ועודנה על הקיר. הכתובת היתה על הקיר צבועה באתיות דם בוהקות כבר כמעט חמישים שנה.

לצערי חושינו כהו. כהה חוש ההישרדות שלנו וכהה חוש הביקורת המיידית שלנו. קברנו ראשינו בחול וככל שהמציאות נהיית עגומה וקשה יותר אנחנו קוברים אותו יותר ויותר עמוק. יענים עקשנים נהיינו, וככל שמתעבות אותיות הכתובת כך מתעבה מעל עינינו הכיסוי. ככל שמסתאבת המציאות מול עינינו כך נוסיף עוד שכבה של הכחשה עד כדי עיוורון.

טעמה של תקווה נשתכח מאיתנו יחד עם טעמם של השקט והביטחון. אותם החליף בלשוננו טעם הפחד והנקם, אלה הטעמים היחידים שאנחנו עוד יכולים לטעום.

הזמנים האלה הם אכן זמנים שחורים. ולא מפתיעים. דמו לכם שאנחנו נמצאים בקרביו של סיר לחץ מבעבע. כל דקה ודקה שעוברת ב-48 שנים האחרונות מגבירה את החום ואת גובה הלהבות. כל מילת הסתה הנאמרת מגביהה את טמפרטורת הכבשן.

הפגנה נגד אלימות בירושלים. 10 באוקטובר 2015. (קרן מנור/אקטיבסטילס)

הפגנה נגד אלימות בירושלים. 10 באוקטובר 2015. (קרן מנור/אקטיבסטילס)

אבל לא רק בגלל האלימות הימים האלה שחורים. בימים אלו בעיקר מושחרות פנינו. פנינו מושחרות יותר מבכל יום אחר נוכח הצרימה הבלתי נסבלת של השתיקה שקדמה לגל האלימות הנוכחי. יום יום שתקנו נוכח סבל, יום יום שתקנו נוכח דיכוי, נוכח הרג, רצח, עינויים וגזל. יום יום עמדה בפנינו האפשרות להביט למציאות בפנים ולקרוא לכיבוש בשמו ובחרנו שלא לעשות כן. יום יום יכולנו להיחשף למידע, להצטרף לפעולה, להביע עמדה ובחרנו לשתוק. בשתיקה נקנתה לנו האלימות. בשתיקה הגיעו למחוזותינו, שוב, הגזענות וההסתה לנקמה.

הכי קל ללמד נקמה. הכי קל להציב אמת מוחלטת כריבון על הכל. ולמלמדי אותה אמת ולמחנכי הקלות הבלתי נסבלת של הנקמה אני מפנה את שאלתה של דליה רביקוביץ׳-

מַה יֵשׁ לִי עַכְשָׁיו מִזֶּה
שֶׁכָּל הַדְּרָכִים פְּתוּחוֹת
וְכָל הֶעָפָר קָשֶׁה?

בשתיקה פורחת הנקמה. סם משכר היא, הנקמה. טעמה נראה מתוק יותר מכל דבר אחר ותוצאותיה מרורים שלא ברא השטן.

"העם דורש נקמה" צעקו הנערים של גופשטיין מתחת לחלוני ביום חמישי האחרון ובליבי נולד ייאוש. רציתי לרדת אליהם בקריאות ודמעות, להניף ידיים לאוויר ולצעוק. רציתי באותה נשימה גם להניף שמיכה מעלי ולטמון ראשי בחול. חטא של שתיקה. כי אין דשן טוב לנקמה משתיקה.

אין אדם שנולד עם סכין ביד, ואין נער שנולד גזען ושונא מליבו. המחבל שרצח את אחותי לא ינק שנאה משדי אימו. ושורפי הילד מוחמד אבו חדיר לא קיבלו מאמותיהן מצית ודלק כמשחק. את הסכין, הפצצה, המצית ובקבוק התבערה מניח היאוש ומניחה ההשפלה. ומניחה הגזענות.

השנאה נובטת מזרעים של ייאוש מדושנים "בהסתה". האלימות נובטת אחרי טיפוח צמוד וליבוי של אותה שנאה. חומות ההפרדה בינינו, אינן רק חומות של בטון. החומות בינינו הן חומות של השכחה והכחשה. חומות של זרות וניכור בין אדם לשכנו בין אישה לשכנתה. והריחוק מוביל לבורות. הבורות מובילה לפחד. הפחד מוביל לשנאה. והשנאה מובילה להסתה, לגזענות ולרצח.

ועכשיו אני רוצה להקדיש את דברי לזכרם של:

נחמיה לביא לוי ז״ל
עבד רחמן עבדאללה ז״ל
אחמד קותייבה ז״ל
אהרון בנט ז״ל
פאדי סמיר מוסטפא ז״ל
עלי דוואבשה ז״ל
נעמה הנקין ז״ל
סעד דוובשה ז״ל
ריהאם דוובשה ז״ל
איתם הנקין ז״ל
שאדי חוסאם דוולה ז״ל
עבד אל-וחידי ז״ל
מוחמד אל-ראקב ז״ל
מוסא אבו אלאיאן ז״ל

ולכל אלה שיתווספו מדי יום ביום לאלו שזכרונם יהפך לברכה.

מחר יעמדו שוב המסיתים מעל הבמות ומול המיקרופונים ושוב יגידו את דברי השטנה וההבל. ושוב הנער בשער שכם יושפל מול שוטר שיחפש בכיסיו ושוב יראה הילד את אביו מאחל למותו של עם שלם ושוב תישלף הסכין ושוב יישרף הגשר ושוב תיפער התהום ושוב נעמוד הלומים ונבולים מנידים ראשינו בתדהמה. וכשראשינו יזדקפו מתדהמתם הרגילה ועינינו ייפקחו תישאל שוב אותה השאלה- עד מתי נמשיך להתבוסס בשתיקה?

יגאל אלחנן הוא חבר בפורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני למען שלום.

> כך איבדו הערבים את האמון במחויבות היהודים לשוויון

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf