newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ה-4 בנובמבר: מוכרחים להמשיך להכחיש

בחירת ההרצאה לציון יום השנה ה-26 לרצח רבין בחטיבות ובתיכונים היתה מבישה במיוחד. המסר שהעביר משרד החינוך בכך היה קבורתו של ה"יהודי החדש" היוזם והמניע, ותחייתו של היהודי הגלותי, הקורבן הפסיבי, שמתנחם באחדות ריקנית ואינפנטילית

מאת:
נרות בכיכר רבין ביום השנה ה-26 לרצח, ב-18 באוקטובר 2021 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

משרד החינוך נוקט בגישה מרדימה וממסמסת. נרות בכיכר רבין ביום השנה ה-26 לרצח, ב-18 באוקטובר 2021 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

יום חמישי השבוע, ארבעה בנובמבר, עבר כיום שגרה במערכת החינוך. את רצח ראש הממשלה יצחק רבין מציינים בבתי הספר שלנו על פי הלוח היהודי. דווקא במקרה זה, כך אני מציע, יש להשתמש בלוח האזרחי – על מנת למסגר את הרצח כאירוע אזרחי ופוליטי. אלא שזה בדיוק מה שמשרד החינוך מנסה למנוע.

המשרד פועל כבר שנים להציג את הרצח בעמימות, ולסרס כל דיון מהותי לגבי חלקה של המשיחיות היהודית והלאומנות הדתית ככוחות שהניעו את רצח ראש הממשלה. ראו בעניין זה עתירת הפורום החילוני נגד משרד החינוך לבג"ץ.

וכך, תחת אותה גישה מרדימה וממסמסת, החליטו במשרד החינוך לציין את יום השנה ה-26 לרצח רבין לתלמידי חטיבות הביניים והתיכונים, בהרצאה משודרת בנושא "אחדות ואחריות" מאת רחל שפרכר פרנקל.

הרצאה מצוינת, שלא קשורה לרצח

רחל שפרכר פרנקל, כך היא מוצגת בעמוד המבוא להרצאה, היא "אימו של יעקב נפתלי פרנקל ז"ל, אחד משלושת הנערים שנחטפו ונרצחו ב-2014". היא "יועצת הלכה ומורה לתלמוד", והיא אחת היוזמות של ציון "יום האחדות" במערכת החינוך.

ומה יש לרחל שפרכר פרנקל לומר לתלמידי ישראל על יצחק רבין או על רצח יצחק רבין? האמת שאין לה, ואפילו היא מודה בזה. מתוך 24 דקות ההרצאה הוקדשו לרצח יצחק רבין בערך 70 שניות. בסופן אמרה שפרכר פרנקל: "אני רוצה להביא חוויה אישית שלי, מאוד מאוד שונה. אבל אני חושבת שאולי נצליח לחבר אותה".

לא! לא הצליחה לחבר. והאמת שאפילו לא ניסתה. על כל פנים, יצחק רבין או רצח יצחק רבין לא הוזכרו עוד כלל בהרצאה.

במקום זאת תיארה רחל שפרכר פרנקל את מקרה החטיפה והרצח של בנה, ואת הקורות אותה לאחר מכן. כדי להסיר ספק: הרצאה משובחת, מרגשת וחשובה, מפי מרצה בעלת כישורי הופעה ושכנוע נדירים. הרצאה ראויה לכל יום מימות השנה, חוץ מאשר ליום השנה לציון רצח יצחק רבין.

70 שניות על "הרוב כעסו"

70 השניות על רצח רבין נפתחו בקלישאה "כל אחד זוכר היכן הוא היה". ניחא. במשפט השני הוצגה המציאות החברתית בישראל ב-1995 באופן הבא: "אני חושבת על עצמי ונזכרת איך הערכנו, הערצנו את יצחק רבין, הלוחם, המנהיג. ובתקופה האחרונה, בהסכמי אוסלו, מסביבי היו המון אנשים שגם מאוד התווכחו, ולא הסכימו, ומחו, והפגינו".

מדובר בהרצאה בפני בני נוער שלא חוו את התקופה ההיא, ועדותה של המרצה עלולה להיות להם מקור מהימן להבינה. האמנם זה מה שהיה: שאת רבין הלוחם "הערצנו", אבל עם רבין החותר לשלום (מילה שכמובן אינה מוזכרת כלל בהרצאה) היו "מסביבי" מי ש"התווכחו ולא הסכימו"?

התיאור האינפנטילי של המציאות, מלווה בנימת קול ובחיוך מרגיעים, מתאים אולי לילדי הגן. לא לתלמידי תיכון העומדים בפני כניסה מלאת חובות וזכויות לחברה הבוגרת.

ההקטנה החביבתית של הרצח התעצמה במשפט השלישי: "אבל כשזה קרה – הרצח עצמו – המעריצים והמתווכחים, ולמעשה הרוב היו גם וגם, גם מאוד מאוד העריכו וגם מאוד מאוד כעסו…"

האמנם הרוב היו גם וגם? האמנם רוב אזרחי ישראל "מאוד כעסו"? ומה בדיוק אמורה המילה "כעסו" לסמן למאזינים? איפה הפגנות הזעם והשנאה? איפה "רבין בוגד" וצלבי הקרס? איפה ארון הקבורה והמרפסת מכיכר ציון? איפה הרצח?

זהו. תם הטקס. עד כאן דיברנו על רבין, די והותר. עכשיו אפשר לעבור להרצאה בנושא "יום האחדות". אמנם היום מציינים את מועד רצח רבין ולא את "יום האחדות" (שמועדו בחודש יוני), אבל זה המירב שמשרד החינוך מוכן לאתגר את השלווה של הנוער הישראלי.

מסר 1 – רבין טעה

שלושה מסרים חבויים תחת פני השטח בהרצאה שבחר משרד החינוך להעביר לבני הנוער. ראשון שבהם הוא שדרכו של רבין היתה שגויה. זה כמובן לא נאמר במפורש, אלא באמצעות זהות המרצה שנבחרה להספיד את יצחק רבין.

זהותו של המספיד מעידה על ההיבט שמבקשים להדגיש בדמותו של המת. אם במשרד החינוך היו רוצים להדגיש את זהותו של רבין כמפקד צבאי, ודאי היו מעניקים את זכות ההספד לאחד מאלופי צה"ל, שהיה תחת פיקודו של רבין בעת קרב. מספיד כזה היה מתאר לתלמידים מהלכי קרבות נועזים, ומדגים בעדותו את גבורתו, קור רוחו ומנהיגותו של רבין.

אם לחלופין היו רוצים להדגיש את זהותו של רבין כאיש משפחה או כאיש שלום, היו בוחרים בהתאמה מספיד מקרובי משפחתו, או מספיד שהיה שותף למשא ומתן עם הפלסטינים, וכך הלאה.

אז מה הדגש לדמותו של רבין, אם המספידה מגיעה מהמחנה הפוליטי שהתנגד למהלכיו של יצחק רבין? ולא רק התנגדות תיאורטית, אלא מספידה ששילמה באובדן נורא של בנה, על מה שנתפס במחנה הלאומי כטעות של רבין להידבר עם הפלסטינים? אין פרשנות אחרת אלא שדרכו של רבין היתה שגויה.

רחל פרנקל בעצרת לציון שש שנים לרצח שלושת הנערים, ב-3 ביולי 2020 (צילום: גרשון אלינסון / פלאש90)

מרצה מצוינת, לכל יום אחר בשנה. רחל שפרכר פרנקל בעצרת לציון שש שנים לרצח שלושת הנערים, ב-3 ביולי 2020 (צילום: גרשון אלינסון / פלאש90)

מסר 2 – אנחנו קורבנות

המסר השני הנובע מהבחירה ברחל שפרכר פרנקל, תוך הצגתה כאם שכולה, הוא מסר הקורבנות. הדברים מתקשרים היטב לדמותה של מרים פרץ, אף היא אם שכולה ונואמת בחסד, שאומצה על ידי משרד החינוך כשגרירת האחדות הלאומית.

השכול של האמהות הוא הפותח בפניהן את דלתות מערכת החינוך, והן מפיצות בהופעותיהן את בשורת האבל הנורא שבגורלן הפרטי, כגורל לאומי.

זהו לדעתי שכול פסיבי, המקבל בהכנעה את "הגורל היהודי" להיות מוכים ונרדפים. שכול של הקרבה (במובן victim), שבו אנחנו הצודקים המוחלטים, נמצאים באפס שליטה על גורלנו, ומקבלים כגזירה את הרוע האקטיבי והמקרבן.

בצדק הראתה אורלי נוי, כי הורים שכולים אחרים (כגון פורום המשפחות השכולות), המבקשים להניע במעשים את "הגורל" בכיוון אחר, מוקעים מתוך מערכת החינוך. הם לא יקבלו את הזכות להספיד את רבין, משום שהם, כמותו, רוצים לעשות משהו אחר.

מסר 3 – נחמתנו באחדותנו

המסר השלישי נובע מתוך 22 דקות ההרצאה שבהן סיפרה רחל שפרכר פרנקל על חטיפת בנה והירצחו. בתמצית של התמצית: מה שניחם את שפרכר פרנקל בימי האבל הקשים הוא החיבוק שקיבלה מאין ספור אנשים מכל מגזרי החברה.

היא סיפרה בהרחבה על המנחמים שהגיעו לביתה, וסיכמה: "דברים כאלה, וכל החיבוק והעטיפה, והאכפתיות והאהבה והתפילות, זה החזיק אותנו".

מכאן למדה את הלקח המסכם: "יש מין אמירה כזאת […] איפה שיש שני יהודים יש שתי דעות, שלוש דעות, מאה דעות, אבל החוויה הזאת שעברנו עכשיו, היא מראה לנו שבתשתית של כל זה יש לב אחד". הלב האחד, הסולידריות בין יהודים בשעת כאבם, זה הכוח המנחם.

מנקודת מבטי, מסר האחדות מהווה ניסיון נואש של משרד החינוך להימנע מהדיון הנוקב שכרוך בהצפת הקרע הפוליטי והדתי בחברה הישראלית. המסר של ההרצאה, אם כך, הוא: הבה נמנע מלכעוס זה על זה, בואו נכעס ביחד על הערבים או על כל מי שמנסה להידבר אתם.

אחדות פסיבית, ריקנית ואינפנטילית

וכך, מבין השורות, מתיישר משרד החינוך לימין: רבין טעה, הסכמי אוסלו המיטו עלינו אסון, אנחנו הקורבנות, הנחמה האפשרית האחת היא "אחדות", אסור לריב פנימה.

זה הרבה יותר מאשר הספד מביש לזכרו של רבין. זה הרבה יותר מחינוך תועמלני דתי ולאומני. זה מעשה קבורה ל"יהודי החדש", היוזם, המניע את האירועים בכוח מעשיו; ותחייתו של היהודי הגלותי, קורבן ההיסטוריה הפסיבי, שמקבל בהכנעה את גורלו, ומתנחם באחדות ריקנית ואינפנטילית.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf