בין מרים פרץ לשירה איסקוב: מודלים של גבורה נשית
שתי הנשים פרצו לתודעה הציבורית כקורבנות פסיביים של אסונות. אך בעוד פרץ מאמצת את המודל הלאומני-מיליטריסטי, איסקוב מציגה מודל של גבורה נשית הנאבקת נגד אלימות ששורשיה יונקים מאותה תרבות מיליטריסטית עצמה
שמותיהן של שתי נשים, ש"העילה לתהילה" העצובה שלהן קשורה לגברים בחייהן, עלו לאחרונה לכותרות: שירה איסקוב, שניצלה מניסיון רצח מחריד בידי בן זוגה לשעבר ונבחרה להדליק משואה בטקס יום העצמאות, ומרים פרץ, ששכלה את שני בניה בצבא ושמה מוזכר כאחת המועמדות לנשיאות.
מודל אלטרנטיבי של גבורה נשית. שירה אסקוב במשפטו של אביעד משה (פלאש 90)
אף ששתי הנשים פרצו לתודעה הציבורית כקורבנות פסיביים של זוועה שניחתה עליהן בעל כורחן, התגובה הציבורית אליהן שונה זו מזו בתכלית. בחירתה של איסקוב להדלקת המשואה עוררה גל ביקורות נוקבות, כולל מצד נשים המתיימרות לבקר את הבחירה דוקא מטעמים פמיניסטיים. כך למשל, ג'ודי ניר מוזס טענה כי "הבחירה בשירה איסקוב מייצגת את חולשת הנשים ולא את חוזקן", טיעון שהדהד בהרחבה, בניסוחים שונים, ברשתות החברתיות מאז ההודעה על בחירתה של איסקוב.
מרים פרץ, מאידך, מקבלת חיבוק חם ואוהב מקיר לקיר, גם מצד אנשים שלא בהכרח שייכים למחנה הפוליטי איתו היא מזוהה, והפכה זה מכבר לאמא הקולקטיבית של עם ישראל. שלוש שנים אחרי שזכתה בפרס ישראל על מפעל חיים שכל מהותו הוא שכול במדים, פרץ – שהפכה לאישה מקושרת היטב בצמרת הפוליטית – מנהלת קמפיין מחושב לנשיאות, כפי שמתאר כאן תומר מיכלזון.
ההבדלים הללו, בין האימוץ החם של האם השכולה פרץ לבין ביטולה של איסקוב כמי ש"רק" הצליחה לשרוד, הם שיעור מבוא מלמד מאין כמותו על מעמדה של האישה בחברה אולטרה-מיליטריסטית כמו ישראל.
בחברה כזו, מושג הגבורה הוא מושג מפתח, ונשים לדרוש לעמוד בסטנדרטים החברתיים שהוא מכתיב. בהתאם לכך, מרים פרץ – שמפעל החיים שלה הוא מותם של שני בניה בעודם לובשים מדים על אדמה לא להם, האחד בלבנון והשני בעזה – היא מופת של גבורה ושל תעצומות נפש. פרץ עצמה מתמסרת למודל הגבורה המיליטריסטי וממלאת בצייתנות את התפקיד שהטיל עליה: גיוס השכול הפרטי שלה לטובת החדרת רוח קרב, "ציונות ואהבת הארץ" בקרב הצעירים הרבים בפניהם היא מרבה להרצות.
נפתלי בנט, שהגיע בזמנו לביתה של פרץ כדי להודיע לה על הזכייה בפרס ישראל, צייץ אז בטוויטר: "מרים פרץ, 'אם הבנים', ששכלה את אוריאל ואלירז ז"ל, הקדישה את חייה לעשייה החינוכית. מרים לא בחרה את נסיבות חייה הקשות, אך בחרה לחיות ולהחיות עם שלם. האם של כולנו".
גם שירה איסקוב לא בחרה את נסיבות חייה הקשות, אבל היא גם לא בחרה לגייס אותן לטובת קידוש התרבות המיליטריסטית אחרי שנכפו עליה. ממש להיפך, למעשה: באומץ לב יוצא דופן, בעודה מאושפזת בבית החולים סורוקה אחרי הפציעות הקשות שספגה, היא ביקשה לפרסם את שמה ותמונתה עטופה בתחבושות. אחרי שחרורה, איסקוב העמידה את החשיפה הציבורית שזכתה לה לטובת המאבק באלימות נגד נשים וממשיכה לפעול במרץ בתחום הזה מאז.
מרים פרץ (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)
על אף קווי הדמיון הדומים לכאורה בין נסיבות חייהן של פרץ ואיסקוב, הן מציגות מודלים של גבורה נשית שתהום מפרידה ביניהם. בעוד פרץ מאמצת את המודל הלאומני-מיליטריסטי של קדושת ההקרבה, איסקוב מציגה מודל של גבורה נשית המקדשת את החיים, ופועלת נגד האלימות הגברית במרחב הציבורי. זהו מודל אלטרנטיבי לפיו בחברה שבה חיי נשים הפכו להפקר גמור, ההישרדות עצמה היא הגבורה, אך לא פחות ממנה הפעולה שמכתיבה ההישרדות הזו. במקרה של איסקוב, ההתגייסות הנחושה למאבק באלימות הקטלנית נגד נשים, ששורשיה יונקים לא מעט גם מהתרבות המיליטריסטית שפרץ מאמצת בחום. בחברה מיליטריסטית עד העצם, לא מפתיע שהאחת הופכת לאם הקולקטיבית ונחגגת כגיבורה ואילו השניה מוקעת כחלשה ופסיבית, גיבורה מהסוג הלא נכון.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
