newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פרס ישראל למרים פרץ: השתקפות מדויקת של ערכי מערכת החינוך וכשליה

תלמידי ישראל לומדים כמעט רק היסטוריה יהודית, יוצאים לטיולי אדונים במזרח ירושלים עטופים בדגל הלאום, ומופגזים ב"מורשת קרב" ונוכחות צבאית מתמדת בבתי הספר. פרץ היא עוד חלק במסע חינוך הנוער לקראת היותם חיילים בצבא הכיבוש

מאת:

כותב אורח: מנשה שרביט

ועדת פרס ישראל חשבה שצריך לתת למרים פרץ את פרס ישראל בגלל שבין היתר היא "סמל למסגרת הרוח היהודית והישראלית". אין דבר עצוב ומדויק יותר מהגדרה זו. ואני לא מתכוון לעצב על מות בניה (איכשהו האב אף פעם לא בפריים של השכול הזה אלא רק "אם הבנים"), אלא על כך שפרץ מסמלת בעיניי את פטיש תרבות השכול, אהבה מקודשת בדם, רוח יהודית ישראלית שכל כולה הכשרת בשר התותחים הבא.

שמעתי את מרים פרץ במספר הזדמנויות מול תלמידים, ובעיקר מול קהל של מורים. בנימוקי ועדת הפרס נאמר "מאז שנפלו בניה מקדישה פרץ את חייה לחינוך ולהנחלת המורשת היהודית והציונית, כשהיא עורכת מסעות של הרצאות בפני בני נוער וחיילי צה"ל ואף יוצאת לקהילות ברחבי העולם". לפרץ יש כריזמה אדירה, היא נואמת מוכשרת ואני רק מתקנא ביכולתה לכבוש קהל. אין כמעט עין שנשארת יבשה מסיפור נפילת בניה. אבל מה שנתפס כיתרון בעיני ועדת הפרס ובעיני קהל אוהדיה הגדול, הנחלת המורשת הציונית יהודית ישראלית, נתפס בעיניי כנזק אדיר לנוער הישראלי.

> כשהשכול הופך למפעל חיים

מרים פרץ (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

מרים פרץ (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

"רוצים ניידת הסברה של צה"ל?"

פרץ היא עוד חלק בפאזל האינדוקטרינציה של הנוער הישראלי לקראת היותם חיילים בצבא הכיבוש. לפאזל זה חלקים רבים: תכנית הלימודים בהיסטוריה עוסקת כמעט כולה בהיסטוריה יהודית, והקו לכל אורך התכנית הזו הוא של מרידות ומלחמות היהודים. ישנו מקצוע לימוד שנקרא של"ח, שדה לאום חברה. כל תלמידי כתות י' עולים במסגרת לימודי של"ח לירושלים, מתהלכים עטופי דגלי ישראל באבו-תור וסילואן כאדוני הארץ. בטיולים השנתיים משלבים באופן קבוע סיורי מורשת קרב, החל מגשר הזיו דרך עמק הבכא ועד לדגל הדיו. ולא נרחיב כאן על פרויקט הלאומנות הגדול שנקרא מסעות לפולין. תרבות שכל כולה אומרת עומדים עלינו לכלותנו, ניצחנו, אבל חשוב שנמשיך להילחם. ומתוך זה עולה כמובן גבורת הלוחמים, קידוש מושג ההקרבה למען המולדת וטוב למות למען ארצנו.

בכל שנה מתקיימת פגישה של נציגי לשכת הגיוס ונציג משרד החינוך עם מנהלי בתי הספר התיכוניים, פגישה אישית שבו מוצגים למנהלים נתוני הגיוס של בית ספרו מהשנתונים הקודמים. אחוז מתגייסים, אחוז המגיעים ליחידות קרביות ולקצונה וכו'. כמו המיצ"ב במתמטיקה, כך גם כאן מציגים למנהל את נתוני בית הספר בהשוואה לממוצע הארצי. ואז מתחילות השאלות למנהל: "למה אתם לא יוצאים לסיור מורשת קרב עם תרגיל טנקים ברמת הגולן? מה דעתכם שתגיע אליכם ניידת הסברה של צה"ל? תפרסו אותה בחצר ותעשו הפנינג יחידות צה"ל". עוד ועוד הכנת הנוער להיות חיילים.

חלק חסר בפאזל זה למשל לא לספר לתלמידים שכשמפרסמים את מספר הנופלים במערכות ישראל, יותר מחמישים אחוז מהם נהרגו בתאונות שונות או שבשנים 2009-20011 התאבדו כ 70 חיילים. לא לספר על עשרות אלפי החיילים הלא יהודים (בנים לעולי חבר המדינות) שאם הם ייהרגו "למען המולדת" אי אפשר יהיה לקבור אותם  ככל חייל אחר.

ואת מי אסור להכניס לבתי הספר? את שוברים שתיקה, שהרי הם עוד יכולים לגרום לנוער לפקפק בצדקת דרכנו או לתהות מה משמעות המושג זכותנו על הארץ. ארץ? זה נורא מבלבל, הרי בשיעורי אזרחות למדנו על מדינת ישראל, לא על ארץ ישאל. ואת מי עוד אסור להכניס לבתי הספר? את פורום המשפחות השכולות. באופן תיאורטי מותר, אלא שאז  אתה נתפס מיד כבית ספר של עוכרי ישראל, סמי בוגדים, ואף מנהל כמעט לא מעוניין שכך ייתפס בית הספר שלו.

הענקת הפרס למרים פרץ משקפת בדיוק את הרוח הישראלית יהודית ציונית: קידוש הקרבת הבנים והשכול והרחקת הקולות הקוראים לפיוס ויציאה ממעגל הדמים והאיבה.

מנשה שרביט הוא מורה להיסטוריה ומחנך לדמוקרטיה, התיכון הישראלי למדעים ולאומנויות, ירושלים.

> הפיל בחדר של בנט עולה להורים כסף, והרבה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf