newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מה פתאום הם שוב יורים?

כבר כמה ימים שמספרים לנו שהחיילים יצאו, המלחמה נגמרה וחזרנו לשגרה. אבל המלחמה מעולם לא הייתה על הוצאת החיילים, אלא על סיום המצור

מאת:

נתחיל מהסוף: היה פה כשל עמוק של התקשורת הישראלית. כבר כמה ימים שהאווירה השלטת בתקשורת היא של הסקת מסקנות וחזרה לשגרה. מוזרים מכל הם עיתוני סוף השבוע שנחתו הבוקר על סף דלתות המנויים. המוספים והעמודים הפנימיים מסכמים ומרגיעים, בחדשות מופיע חשש קל לחידוש הירי, ובאתרי העיתונים כבר מעדכנים שאכן הירי חודש, השיחות בסכנת קריסה, ובישראל נערכים להגיב בכוח.

אז מה קרה פה בעצם?

מה שקרה הוא שהמדינה כולה (למעט תושבי עוטף עזה, שהיו הרבה יותר הססנים וחשדניים, ובצדק) זינקה כמוצאת שלל רב על סיום שמעולם לא היה. המלחמה הזאת לא נגמרה. בישראל הנזקים הפיזיים הם מעטים אבל הנזקים הכלכליים של תושבי הדרום (ואולי גם של כולנו) הם משמעותיים ביותר. בעזה חצי מיליון עקורים מנסים לחשוב איך יחזרו לחיות ושכונות שלמות נחרבו, לצד תשתיות אזרחיות חיוניות.

אבל יותר מזה: המלחמה הזאת לא הייתה בשום שלב מלחמה על הפסקת אש או על הוצאת החיילים מעזה. היא הייתה מלחמה על סיום המצור, או לפחות על הקלה משמעותית בו שתתן לעזתים איזושהי תקווה לעתיד, אפשרות קיום כלשהי. זה לא רק הנמל הבינלאומי שמדברים עליו ללא הפסקה. זה גם האפשרות לייצא סחורה חקלאית, אפשרות שישראל מונעת מהעזתים כבר שנים כצעד של ענישה קולקטיבית, למרות שההולנדים שפכו כמויות אדירות של כסף על מכונות שיקוף שיבטיחו את ביטחון הייצוא. זה גם האפשרות להגיע לגדה המערבית למסחר, לימודים, ביקורי משפחות. זה גם האפשרות לצאת לדוג בלי שספינות חיל הים ירו על הדייגים או יעצרו אותם, והאפשרות לנצל את השטחים החקלאיים שבמרחק מאות מטרים מהגבול עם ישראל ושהוכרזו כשטחי מוות מצד ישראל, שכל הנכנס אליהם נורה.

כמו שאומרת כתבת הניו יורק טיימס לשעבר בעזה, זוהי לא רק דרישה של החמאס, זוהי דרישה בסיסית של העזתים, של הפלסטינים. בחמאס לא מבקשים שקט תמורת שקט, שניתן היה להשיג לכל אורך הדרך, אלא פתרון לטווח הבינוני שיבטיח את האפשרות לחיות חיים יותר נורמליים בעזה. התקשורת הישראלית כשלה בהעברת המסר הזה, שיתפה פעולה עם האיתותים הצבאיים והמדיניים של חזרה לשגרה, ובכך הטעתה את הציבור, שהיום עשוי להיות מזועזע ומופתע מחידוש הירי, ולהכנס לחרדה ולייאוש גדולים עוד יותר.

העניין הוא שהדרישות לסיום המצור הן סבירות ביותר. אם ישראל הייתה מוכנה בכלל לדון בהן, ולהעלות מולן דרישות משלה שיבטיחו את ביטחונה בתוך המצב החדש הזה, היינו יכולים עכשיו להיות במצב אחר לגמרי. כמו שהיינו יכולים להיות במצב אחר לגמרי אם הממשלה הייתה עומדת בהתחייבויותיה ומשחררת את הפעימה הרביעית של האסירים, מוכנה להארכת המו"מ לצד הקפאת הבנייה בהתנחלויות ונכונות לדון לראשונה במפות, מכירה בממשלת האחדות הפלסטינית ויושבת עמה למו"מ, או נמנעת מלצאת למבצע כולל נגד חמאס בגדה המערבית וכליאה מחדש בעילות מפוקפקות של משוחררי שליט בעקבות חטיפת הנערים על ידי מה שכנראה היה תא טרור מבודד.

כל זה לא מוריד אחריות מחמאס או בא כדי להצדיק ירי על אזרחים. אבל כאזרחים במדינת ישראל הדרישות שלנו צריכות להיות מופנות קודם כל כלפי הממשלה שלנו, שפעם אחר פעם נמנעת מהדרכים שיכולות להוביל לשלום, ומתעקשת על דרך המלחמה, הכיבוש והמצור. בדיוק בגלל זה צריך לצאת להפגין במוצאי שבת, במיוחד עכשיו שהרקטות שוב נופלות בדרום.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf