מה פתאום הם שוב יורים?

נתחיל מהסוף: היה פה כשל עמוק של התקשורת הישראלית. כבר כמה ימים שהאווירה השלטת בתקשורת היא של הסקת מסקנות וחזרה לשגרה. מוזרים מכל הם עיתוני סוף השבוע שנחתו הבוקר על סף דלתות המנויים. המוספים והעמודים הפנימיים מסכמים ומרגיעים, בחדשות מופיע חשש קל לחידוש הירי, ובאתרי העיתונים כבר מעדכנים שאכן הירי חודש, השיחות בסכנת קריסה, ובישראל נערכים להגיב בכוח.

אז מה קרה פה בעצם?

מה שקרה הוא שהמדינה כולה (למעט תושבי עוטף עזה, שהיו הרבה יותר הססנים וחשדניים, ובצדק) זינקה כמוצאת שלל רב על סיום שמעולם לא היה. המלחמה הזאת לא נגמרה. בישראל הנזקים הפיזיים הם מעטים אבל הנזקים הכלכליים של תושבי הדרום (ואולי גם של כולנו) הם משמעותיים ביותר. בעזה חצי מיליון עקורים מנסים לחשוב איך יחזרו לחיות ושכונות שלמות נחרבו, לצד תשתיות אזרחיות חיוניות.

אבל יותר מזה: המלחמה הזאת לא הייתה בשום שלב מלחמה על הפסקת אש או על הוצאת החיילים מעזה. היא הייתה מלחמה על סיום המצור, או לפחות על הקלה משמעותית בו שתתן לעזתים איזושהי תקווה לעתיד, אפשרות קיום כלשהי. זה לא רק הנמל הבינלאומי שמדברים עליו ללא הפסקה. זה גם האפשרות לייצא סחורה חקלאית, אפשרות שישראל מונעת מהעזתים כבר שנים כצעד של ענישה קולקטיבית, למרות שההולנדים שפכו כמויות אדירות של כסף על מכונות שיקוף שיבטיחו את ביטחון הייצוא. זה גם האפשרות להגיע לגדה המערבית למסחר, לימודים, ביקורי משפחות. זה גם האפשרות לצאת לדוג בלי שספינות חיל הים ירו על הדייגים או יעצרו אותם, והאפשרות לנצל את השטחים החקלאיים שבמרחק מאות מטרים מהגבול עם ישראל ושהוכרזו כשטחי מוות מצד ישראל, שכל הנכנס אליהם נורה.

כמו שאומרת כתבת הניו יורק טיימס לשעבר בעזה, זוהי לא רק דרישה של החמאס, זוהי דרישה בסיסית של העזתים, של הפלסטינים. בחמאס לא מבקשים שקט תמורת שקט, שניתן היה להשיג לכל אורך הדרך, אלא פתרון לטווח הבינוני שיבטיח את האפשרות לחיות חיים יותר נורמליים בעזה. התקשורת הישראלית כשלה בהעברת המסר הזה, שיתפה פעולה עם האיתותים הצבאיים והמדיניים של חזרה לשגרה, ובכך הטעתה את הציבור, שהיום עשוי להיות מזועזע ומופתע מחידוש הירי, ולהכנס לחרדה ולייאוש גדולים עוד יותר.

העניין הוא שהדרישות לסיום המצור הן סבירות ביותר. אם ישראל הייתה מוכנה בכלל לדון בהן, ולהעלות מולן דרישות משלה שיבטיחו את ביטחונה בתוך המצב החדש הזה, היינו יכולים עכשיו להיות במצב אחר לגמרי. כמו שהיינו יכולים להיות במצב אחר לגמרי אם הממשלה הייתה עומדת בהתחייבויותיה ומשחררת את הפעימה הרביעית של האסירים, מוכנה להארכת המו"מ לצד הקפאת הבנייה בהתנחלויות ונכונות לדון לראשונה במפות, מכירה בממשלת האחדות הפלסטינית ויושבת עמה למו"מ, או נמנעת מלצאת למבצע כולל נגד חמאס בגדה המערבית וכליאה מחדש בעילות מפוקפקות של משוחררי שליט בעקבות חטיפת הנערים על ידי מה שכנראה היה תא טרור מבודד.

כל זה לא מוריד אחריות מחמאס או בא כדי להצדיק ירי על אזרחים. אבל כאזרחים במדינת ישראל הדרישות שלנו צריכות להיות מופנות קודם כל כלפי הממשלה שלנו, שפעם אחר פעם נמנעת מהדרכים שיכולות להוביל לשלום, ומתעקשת על דרך המלחמה, הכיבוש והמצור. בדיוק בגלל זה צריך לצאת להפגין במוצאי שבת, במיוחד עכשיו שהרקטות שוב נופלות בדרום.