כותבים אורחים: סם בחור ומוסא ג'ירייס

ביום שני הקרוב צפויה מועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי, שתתכנס לישיבתה החודשית בבריסל, לדון בצעדים חדשים אותם יאמץ האיחוד בשאלה הישראלית-פלסטינית. בישראל חוששים כי ההחלטה שתתקבל תרחיב את המאמצים של אירופה לבודד את ההתנחלויות על ידי הבחנה בינן לבין ישראל.

אולם בזמן שהיא עוסקת בבחינת הצעדים הבאים, על אירופה להבין כי הגישה לפיה ארצות הברית היא המובילה את המגעים לפתרון הסכסוך נידונה לכישלון שאין לו סוף: בפועל היא רק קונה עוד זמן למפעל ההתנחלויות הישראלי, מאפשרת לו לבסס את עצמו והופכת את פתרון שתי המדינות ליותר ויותר בלתי אפשרי. זה ברור כאור השמש – לאחר שני עשורים של משא ומתן כושל בין שתי המדינות בחסות אמריקאית – כי ההובלה האמריקאית של המאמצים לפתרון הסכסוך היא חסרת טעם ואינה יעילה.

אך אם מטרת המדיניות האירופית היא אכן השגת פתרון של שתי מדינות לשני עמים, היא תצטרך להציג עמדה ומדיניות עצמאית שתעקוף את האמריקאים. יתר על כך, המדיניות האירופית חייבת להיות גם מהותית יותר מאשר שינוי ההנחיות האירופיות שמחריגות התנחלויות מהשתתפות בפרויקט "הורייזן 2020" או מהדרישה לסמן מוצרי התנחלויות כדי להבחין אותן מישראל, כאשר במקביל מתאפשר המשך הסחר.

המדיניות האירופית תצטרך להיות יותר אסרטיבית ולהשתמש גם בענישה אם מטרתה היא לעודד את ישראל לעשות ויתורים משמעותיים למען השלום. מחקר שנערך ביולי 2015 מראה כי קיימת הזדמנות משמעותית לבודד יותר את מפעל ההתנחלויות של ישראל על ידי הרחבת היקף ההבחנה בין ישראל לבין השטחים הכבושים במשפט האירופי, כזו שתכלול בחינה מחדש של "האינטגרציה בין המגזרים הפיננסים האירופאים והישראלים, של המעמד בתוך האיחוד של ארגונים שתורמים להתנחלויות, והאם למסמכים משפטיים שהונפקו על ידי רשויות ישראליות בשטחים הכבושים יש תוקף בתוך האיחוד האירופי".

את ההשפעה האירופית הזניחה יחסית בזירת הסכסוך הזה ניתן לתלות בכך שעד כה, ובמשך זמן רב מדי, הסתמכה אירופה על המנהיגות הלא נכונה. הטעות הטרגית ההיסטורית הזאת לא רק שעולה מיליארדים למשלמי המיסים

כותב: סם בחור

המכסה שעל חבית אבק השריפה בשטחים הכבושים בגדה המערבית, מזרח ירושלים ורצועת עזה רועד מזה מספר שנים. פלסטינים מכל שכבות האוכלוסייה טוענים לאורך השנים כי ממשלת הימין בישראל – על שריה המתגוררים בהתנחלויות לא-חוקיות וראש ממשלתה הקיצוני – נוקטת במדיניות שתכליתה היא בדיוק מה שאנו עדים לו כיום, אלימות.

מעטים מדי הקשיבו.

> כשהרסיס בישבן מתחיל להכאיב

אמבולנס פלסטיני מפנה מפגינים פצועים במהלך עימותים בין צעירים פלסטינים לצבא במחסום חווארה ליד שכם. הגדה המערבית, 12 באוקטובר 2015 (אחמד אל-באז/אקטיבסטילס)

ראש הממשלה נתניהו ביסס את הקריירה הפוליטית שלו על מצע של אלימות נגד הפלסטינים. בדרך לבחירתו הראשונה לראשות הממשלה ב-1996 הוא לעג בפומבי לראש הממשלה דאז, יצחק רבין, על כך שחתם על הסכם השלום הזמני עם אש"ף. האווירה הרעילה שנתניהו פעל בתוכה היא בחלקה הרקע למעשהו של רוצחו היהודי של רבין.

נתניהו מתגאה בהיותו המנהיג שעצר את תהליך השלום בעודו שועט קדימה. כדי לוודא שלעולם לא יהיה פה סיכוי לשלום הוא האיץ את בניית ההתנחלויות בגדה המערבית, תקף בעזה מספר פעמים, הרס בתים פלסטינים, עצר פלסטינים – ביניהם קטינים רבים – לעתים ללא חשדות ברורים או כתבי אישום, ונכשל בהעמדתם לדין של המתנחלים היהודים ששרפו בחיים משפחה פלסטינית בזמן שישנה בביתה.

אבל מדוע ישראל מבקשת, לכאורה, אלימות? התשובה פשוטה מאוד עבור מי שעוקב אחרי הסכסוך: לישראל יש רק טריק אחד נגד המאבק הפלסטיני הלגיטימי לחופש ולעצמאות – שימוש במכונה הצבאית המשומנת היטב שלה כדי למחוץ כל מי שמעז להתנגד לכיבוש. ישראל עושה שימוש שגרתי במלחמה ובאלימות מאז 1948 ו-1967 על מנת לתפוס עוד ועוד אדמות, ובה בעת דוחקת

כותבת: ג'ן מרלו

כרעתי על רצפת מונית המרצדס הצהובה החבוטה, כדי שאוכל לצלם את יאסר עבד אל-ח'פור מזווית טובה יותר. נסענו באיטיות דרך ח'וזאעה, עיירה הסמוכה לעיר ח'אן יונס שבדרום רצועת עזה. "אפשר לראות שההרס בח'וזאעה לא כוון לנקודה אחת מסוימת, אלא היה הרס המוני שכוון לאזור כולו", אמר עבד אל-ח'פור, כשהוא מצביע על הבתים ההרוסים לאורך הכביש.

עבד אל-ח'פור, עובד שטח של המרכז הפלסטיני לזכויות אדם, סיפר את סיפורו המדויק של כל גל הריסות שעברנו:  "כאן נמצאה גופתה של ע'דיר אבו רוג'יילה [נערה נכה בת 17, שהייתה בין עשרות האזרחים שהופגזו בשעה שברחו מח'וזאעה ג'.מ.] כשהיא עוד יושבת בכיסא הגלגלים שלה. היא נפצעה ונותרה מדממת למוות. היא נשארה כאן שבוע שלם עד שהייתה הפוגה באחד באוגוסט, ורק אז התאפשר לבני משפחתה לחלץ את גופתה".

"היה ריח של מוות בכול" נזכר עבד אל-ח'פור בכניסתו לח'וזאעה ביום הראשון של ההפוגה באלימות. כוחות ההצלה לא יכלו לאסוף את הגופות המושלכות לאורך הרחוב. "המראות שראינו בח'וזאעה, קנה המידה של ההרס, היו ברמות שמעולם לא ראיתי במשך 12 שנותיי בתחום זכויות האדם", הוא אמר.

> לחגוג עיד אל-פיטר בין ההריסות בעזה

פלסטינים מחלצים חפצים משכונת ח'וזאעה המופצצת, עזה, 3 אוגוסט 2014. (אן פאק/אקטיבסטילס)

זכויות האדם בכלא הישראלי

ג'אבר וישאח, סגן מנהל המרכז הפלסטיני לזכויות אדם, שטח בפני את תפיסת העולם של המרכז, שרואה את עבודתו כניסיון "לתעד, לפקח ולעקוב אחר ההפרות של כל צד שהוא, בין אם אלה כוחות הכיבוש הישראלי או [השלטונות] הפלסטינים", והדגיש כי "אנו שואפים לקדם ולהגן על זכויות האדם ולהרתיע עבריינים".

וישאח הגיע לתחום זכויות האדם במקרה, כשריצה גזר דין של 15 שנה בכלא הישראלי בגלל פעילות

משפחתה של ופאא עוואג'ה התיישבה במעגל כיסאות הפלסטיק כאשר הפשיל אחיה את מכנסיו כדי להראות לי את הצלקות על רגלו איפה שנפצע על ידי חייל ישראלי. אח אחר נפצע גם הוא על ידי הצבא. גם הוא הראה לי את פצעיו. בשעה שוופאא העבירה במעגל מגש של משקאות קלים וקערות של פיצוחים וממתקים (כפי שנהוג בעיד אל-פטר), סיפר לי אח שלישי איך לפני שנים פגע בו מתנחל ברכבו – לדעתו בכוונה – בזמן שרכב על אופניו בשולי הדרך. אח רביעי נכלא פעמיים, לא על ידי ישראל, אלא על ידי החמאס. "בגלל שדיברתי יותר מדי", הוא סיפר לי בחיוך, כששאלתי למה.

הגעתי לקרוואנים שבהם גרה עכשיו משפחת עוואג'ה בבית לאהיה ברצועת עזה כמה שעות קודם, בעיצומן של ההכנות לעיד אל-פיטר, החג בן שלושת הימים המציין את סוף הרמדאן. הילדים התרוצצו מסביב, הסתרקו ולבשו את בגדי החג החדשים שלהם. כמה מטרים מאתנו עמדו הריסות ביתם, שנהרס במלחמת 2009, סוף סוף נבנה מחדש ב-2013 ונהרס שוב במלחמת 2014.

היומיים שביליתי עם המשפחה היו שמחים, אך עדיין חלחלה אליהם הזוועה שמשפחה זאת (ומשפחות כה רבות בעזה) חוותה. איברהים הקטן, בן השלוש, משחק באובססיביות ב"חמאס נגד חיילים". "חדל אש! חדל אש!" מקרקר באנגלית אקדח הצעצוע שלו המופעל בסוללות כשהילד הקטן משתופף בחול ומכוון לעבר חיילים ישראליים דמיוניים. אחותו מצביעה על הפסלון הקטן המורכב על אקדח הצעצוע, של חייל בטנק. "אלה הישראלים, לא החמאס", אמרה. "רק לישראלים יש נשק כזה". אבל איברהים התעקש שטנק או לא טנק, הוא והאקדח שלו הם חמאס.

> שתי מלחמות, שני בתים הרוסים וילד אחד שנורה למוות מול העיניים: הסיפור של משפחת עוואג'ה מעזה

משפחת עוואג'ה בעזה. פברואר 2015 (צילום: ג'ן מרלו)

אחר הצהריים שכבנו, אֹמסיאת בת