מישהו החליט שבמשחק הפוליטי הערבים הם לא שחקנים אלא הכדור
הערבים החליטו לשחק את המשחק הדמוקרטי. חצי המגרש של המדינה מואר יותר, הדשא שלה ירוק יותר, השופט דור שלישי לשואה והמשחק מכור - אבל עדיין מנסים. הרשימה המשותפת עולה למתקפה
גדלתי בבית מבולבל פוליטית. למשפחת העקורים הקטנה שלנו לא היה משקל אלקטוראלי בכפר הגלילי שבו חיינו. מי שהתארח אצלנו ראשון ושתה את הקפה המריר של אמא והעמיד פנים שהוא נהנה זכה בכמה קולות. כך עבדו כולם אז.
עם נתוני פתיחה כאלה, ותלות מוחלטת בממסד – שהיה גם המעסיק הגדול ביותר, הדור שנולד לתוך הנכבה הבין שעיסוק פוליטי הוא לא רעיון כל כך חכם. גם ככה אף אחד לא סופר את הערבים, אז מה זה משנה למי נצביע פעם בכמה שנים? הכי טוב ללכת לפי אינטרסים צרים שלנו. מינוי של איזה דוד משכיל למשרת מורה, למשל, היה נחשב הישג אדיר בשנות השמונים. זה למעשה ההסבר היחיד לכך שתמצאו קולות של ש״ס בכפר מנדא או מצביעי ליכוד בטייבה. לשמחתי עם השנים התופעות האלו הצטמצמו, והפכו פחות לגיטימיות בחברה הערבית.
רמת המודעות של הדור שלי לנכבה עלתה, ואנחנו כבר לא מפחדים מעיסוק בהיסטוריה או מהתביעה להכרה באסון העם הפלסטיני ולפתרון הוגן ולצדק ממדינת ישראל. העלייה במודעות לוותה במעבר להצבעה למפלגות הערביות. נוצר קשר והערצה אישית לחבר כנסת מסוים, לכוכב העולה שהוא מספיק חכם, שמדבר עברית רהוטה ושמצליח לעצבן את חברי הכנסת מהימין – זה היה מספיק. כאלה היו פעם מוחמד מיעארי, תאופיק זיאד, עזמי בשארה ואחרים. הצבעה כזו מתיישבת טוב עם המצפון המיוסר, שנקרע בין הזהות הפלסטינית לבין האזרחות הישראלית המלאה. היא עושה טוב לנשמה ובעיות לשכל.
הדור שהבין את כללי המשחק בחברה הישראלית למד על בשרו מה המשמעות של להיות מיעוט לאומי בתוך רוב חזק, שמשוריין בתחמושת מאלוהים, סיפורי גלות ורדיפה ועוד נרטיבים יהודיים שהמקום היחיד שיש לערבים בתוכם הם בדמות המחבלים בתהליך התחייה של עם התורה. הדור הזה החליט לשחק את המשחק הדמוקרטי, למרות שהמשחק מכור מראש, חצי המגרש של המדינה מואר יותר, הדשא שלה ירוק יותר, והשופט הוא דור שלישי לשואה.
> למה בדרום לא מצביעים, והאם זה ישתנה הפעם?
כדורגל בעזה: משחקים ליד החומה במחאה על הגבלות התנועה שישראל הטילה באזור הגבול (אן פאק / אקטיבסטילס)
כך התפתחו להם סוגי זרמים שונים שמתחרים על הקול הערבי: הסוציאליסטי-קומוניסטי, הלאומי, הדמוקרטי, האסלאמי ועוד. אנחנו שומעים אותם בתקשורת הישראלית בזמני משבר וחקיקת חוקים שקשורים לחברה הערבית, וביתר הזמן הם מתחרים אחד עם השני ועם ארגוני המגזר השלישי על הבולטות העלובה בשלושה עיתונים בערבית.
מתחילים להוביל
השנים חלפו וההתעניינות בפוליטיקאים המשחקים נחלשה. כבר לא מספיק לצעוק בכנסת, והאמונה בכלל בספורט הדמוקרטי נעלמה יחד עם היעלמות תהליך השלום בין המלחמות והאינתיפאדות. אלא שבינתיים הגיע חידוש בחברה הישראלית: בסיוע תעמולה והסתה ממסדית הוחלט לפתע שהערבים במשחק הם כבר לא שחקנים אלא הכדור, וחבטות הגזענות באו מכל כיוון.
מי שגרים בעזה ובגדה המערבית ממשיכים לחיות בצל הכיבוש, ובינתיים בחצר הפנימית סדרה של חוקים גזעניים החלו את דרכם לספר החוקים, שרים לא התביישו להסית נגד אזרחים ערבים בשם הפטריוטיות, וערבים (וגם כמה יהודים) התחילו לשלם מחירים כבדים על הבעת דעותיהם.
אותה אווירה של תבוסת ושל חוסר אונים שבה גדלתי – חזרה. אלא שעכשיו הגישה של התרחקות מפוליטיקה כבר לא יכולה לעבוד. אני לא יכולה להיעלם מהפוליטיקה? אני עובדת סוציאלית ערבייה – וזו מעורבות חברתית. אני אישה פמיניסטית – זו האם-אמא של הפוליטיקה. יש לי שכנים ושותפים לדרך יהודים, ומהצד השני של הגבול משפחתי שורדת בקושי במחנה הפליטים בסוריה – זו זהות פוליטית. עם 17 שנות ותק ותואר שני אני עדיין מרוויחה שכר מינימום – זו מציאות כלכלית. אני מגדלת שלושה בנים ומשלמת שכר לימוד מלא עבור החינוך שלהם, כי אני בחרתי חינוך דו-לאומי ודו-לשוני – וזו שאלה של מדיניות חינוכית. בנוסף, אני מביאה לפתחה של הכנסת סוגיות שקשורות בנשים, עניים, רווחה וחינוך, ונאבקת עם חברות לדרך על זכויות בסיסיות שבאמת כל חברי הכנסת מסכימים עליהן – אבל בסופו של יום לא עושים לגביהן דבר.
אז עכשיו אולי תקראו לי נאיבית, אבל אני חושבת שהמפלגות הערביות הבינו סוף סוף את גודל האתגר שעומד בפנינו, מה שהעם הבין כבר מזמן. הן הבינו שעליהן לנהוג ככוח מוביל ולא מגיב, יוזם ולא משיב, תוקף ולא מתגונן, שולט ולא נשלט.
אני חושבת שאם הרשימה המשותפת תשרוד את הקדנציה הבאה בלי להתפרק היא תוכל להתקרב למוקדי הכוח שבהם באמת מחליטים על גורלנו. אם יהיה להם כוח, אפילו מהאופוזיציה, אז אוכל לתבוע מהם עשייה, ואחר כך אוכל לדרוש מהם דין וחשבון. עוד לא הוכשרה הקרקע לשר ערבי בישראל. צריך הרבה שנים של טיהור האדמה מרעלים פשיסטיים, וזרעי השנאה טמונים עמוק. אבל גם היום הזה עוד יגיע, וכמו כל דבר – גם כאן הערבים יכולים להיות שחקן חיזוק בדרך לשם.
הרשימה המשותפת יכולה להיות בסיס לשיקום השמאל האימפוטנטי בפוליטיקה הישראלית. ואם מרצ תוותר על תואר הכבוד ״הציוני״ ותשאיר אותו ל"מחנה הציוני" – גם היא יכולה להצטרף לרשימה מבחינתי, במקום לרדוף את הרשימה המשותפת וליילל יום ולילה על הסכם עודפים שלא נחתם.
בסופו של יום, אם מציעים לנו במנה אחת גם את הדרך המשותפת לערבים ויהודים של חד"ש, גם את הערכיות והדרישה לשוויון אזרחי של בל"ד, את הסגנון המבריק של תע"ל בדמות טיבי ואת רמת המחויבות והמשמעת של התנועה האסלאמית – איך לא נתן להם צ'אנס?
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
