newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הגנרלים והשיח הביטחוני הם הדרך הנכונה של השמאל לחזור לשלטון

השמאל הרדיקלי אוהב ללעוג לשמאל הציוני. הוא קורא לו "השבט הלבן", הוא מאשים אותו בהתעלמות מהשקופים ובגזענות כלפי פלסטינים. אבל מעמד הביניים השבע הוא המפתח להחזרת השמאל לשלטון, ואיתו צריך לדבר

מאת:

כותב אורח: תני גולדשטיין

השמאל הישראלי – שק החבטות של השנים האחרונות – מתחיל להתאושש: שלטון הממשלה הימנית-קיצונית מתנדנד; נתניהו בפאניקה; ה"מחנה הציוני" עובר את הליכוד בסקרים, וזאת לאחר שמפלגת העבודה בחרה את הרשימה השמאלנית בתולדותיה; מפלגה פלסטינית-ישראלית עשויה להיות השלישית בגודלה בכנסת הבאה, והיו"רים הפרגמטיים שלה ושל המחנה הציוני מפזרים רמזים זהירים על ניסיון לחדש את הגוש השמאלי החוסם; הרחוב והרשתות החברתיות תוססים מהפגנות ומחאות, והשבוע, לראשונה מאז 2011, הצליח השמאל לארגן עצרת המונים בכיכר העיר.

אבל בשמאל הרדיקאלי לא מרוצים. העצרת "אשכנזית" וצבאית, המסרים מעומעמים או "ביטחוניסטיים", קמפיין המחנה הציוני פשטני ומנהיגיו ציונים ותומכי-מלחמות, לא מדברים על עוולות הכיבוש ועל עזה. שמה החדש של הסיעה, הסגידה לדגל, הסיסמאות הפטריוטיות וההשתלחויות בפוליטיקאים הערבים מאפילים על המסרים ומטשטשים הבדלים בינה לבין הימין. ומה זה הדיבורים האלה על נתניהו שנכנע לחמאס ונכשל בביטחון, והכרזות האלה על "להתקע עם הפלסטינים"?

אין ספק: הביקורת נובעת מרגישות אנושית ואחריות מוסרית. אבל יש בה גם משהו פגום ואטום. היא מעוררת כעס ושנאה בציבור הרחב כיוון שהיא מבטאת סלידה עמוקה, ניתוק ואטימות מצרכיו האמיתיים, זהותו הבסיסית ומאווייו העמוקים של המיינסטרים, של הישראלי הממוצע, האדם העובד, של אותו "העם" שהשמאל אמור ומתיימר לשחור את טובתו ולעמוד לצדו מול האוליגרכים והטייקונים וספסרי הדת והכיבוש והשנאה הלאומנית.

הביקורת על שמאל המיינסטרים – "השמאל הלבן", זה שהציג את עוצמתו בעצרת במוצאי שבת, ועל המחנה הציוני והקמפיין שלו – מדברת בשם הפריפריה והמזרחים. היא מציגה את ה"שמאל הלבן" כנציג "האשכנזים השבעים ממרכז הארץ", שמתעלמים מציבור השקופים והמוחלשים. אבל ההגדרות הללו מתעלמות ממאסות גדולות של אנשים.

> השבט הלבן בכיכר נשאר תקוע בניינטיז: מתנשא ולא מציע חלופה לשלטון

מאיר דגן ועמירם לוין (אורן זיו / אקטיבסטילס)

ישראלים רוצים לשמוע מסרים של ביטחוניסטים. מאיר דגן ועמירם לוין בעצרת בכיכר רבין (אורן זיו / אקטיבסטילס)

לא רוצים מהפכה סוציאליסטית

כשליש מתושבי המדינה גרים בגוש דן וכשלושה רבעים – במרכז הארץ. עשרות אחוזים מהיהודים בישראל אינם אשכנזים או מזרחים אלא בני תערובת: רומנים-תוניסאים, תימנים-הונגרים וטריפוליטאים-ליטאים. רוב אזרחי ישראל גם אינם עניים, אלא משפחות של מעמד בינוני שחוק, שחיות מהכנסה באזור ה-15,000 שקל לחודש. בהשוואה בינלאומית רובן נהנות מתנאי חיים טובים – רכב, בילויים ונסיעות לחו"ל – אך הן חיות מהיד לפה, במחנק תמידי מיוקר המחייה וקיפאון המשכורות ושחיקת הפנסיות והשתוללות מחירי הנדל"ן.

זאת אוכלוסייה שיש לה מה להפסיד, שסוציאליזם מהפכני נוסח חד"ש (או שלי יחימוביץ') מפחיד אותה. היא סובלת מתחלואי הקפיטליזם החזירי של נתניהו אבל רוצה רפורמות זהירות שישנו אותו בהדרגה, מבלי להסתכן במפולת בבורסה ובאבדן יציבות ומקומות עבודה – בדיוק הרפורמות שהח"כים של המחנה הציוני ומרצ מנסים לייצר. הביקורת הטהרנית על "השמאל השבע" מתעלמת מכך.

ובעיקר – הביקורת על השמאל הציוני מזלזלת בחרדותיו של הציבור היהודי הרחב, אותן חרדות שנתניהו מבסס עליהן את הפופולאריות שלו – ובכך עוזרת לו להמשיך להפחיד אותנו.

אנשי השמאל הרדיקלי יסכימו איתי שלהיות יהודי פירושו, בין השאר, לחיות בתחושת רדיפה תמידית, שנובעת מההיסטוריה המחרידה שלנו. אבל הם יפטרו אותה כעניין שעבר זמנו ושצריך להתקדם ממנו. עולם החשיבה המעמיק והמשוכלל שלהם מתעלם מנתוני היסוד השבטיים, האכזריים של המציאות, שכל ילד יכול לראות ולהבין: שששת מיליוני היהודים שחיים בין מטולה לאילת הם עדיין קבוצה אתנית קטנה ושנואה, שמוקפת במאות מיליוני ערבים ומוסלמים, שרבים מהם עדיין מאיימים עליה בהשמדה פיזית.

מכאן נובעת העובדה המוצקה שרוב-רובו של הציבור היהודי, מכל שכבותיו וגווניו, רוצה שרוב המצביעים לכנסת יהיו יהודים. ושרוב-רובו של הציבור היהודי (וחלק ניכר מהציבור הערבי) מתעקש לראות בעוצמתו של צה"ל דבר מקודש, ייהרג ובל יעבור.

המחנה הציוני לא גזעני

הציבור הרחב הזה, זה שיכריע את הבחירות, כל בחירות, אינו קונה את הסחורה השמאלנית הרדיקלית. הרצוג, לבני ויחימוביץ' הם הסמן השמאלי עבורו. אם הם היו זהים לנתניהו, בנט וליברמן היה אפשר לסגור את הבאסטה של השמאל. אבל הם ממש אינם כאלה. אפשר למצוא אינספור פגמים באידיאולוגיה של המחנה הציוני, אבל היא שונה לגמרי מהאידיאולוגיה הגזענית ושוחרת-האפרטהייד של הימין.

עזבו לרגע את הדגלים והסיסמאות ושימו לב לפרטים. המצביעים הפלסטינים עזבו את מפלגת העבודה מאז אירועי אוקטובר 2000 – אפשר בהחלט להבין מדוע – אבל היא לא עזבה אותם, והיא עדיין משריינת להם מקומות קבועים ברשימתה, כמו זה ששוריין לזוהיר בהלול. העבודה הצביעה בעקביות נגד הצעות החוק הגזעניות שהימין קידם, מ"חוק ועדות הקבלה" ועד להעדפת חיילים משוחררים במקומות עבודה, ולשלילת קצבאות למשפחות מחבלים. וכמובן גם הם, וגם לבני ואפילו יאיר לפיד ואנשיו, התנגדו לחוק הלאום. רשמית זה מה שהוציא אותם מממשלת ביבי.

> קמפיין הגנרלים נגד ביביבנט: שנאת האחר במסווה של שלום

ישראל רוצה שינוי - הפגנה בכיכר רבין לקראת הבחירות (אורן זיו / אקטיבסטילס)

ישראל רוצה שינוי – הפגנה בכיכר רבין לקראת הבחירות (אורן זיו / אקטיבסטילס)

קל לקרוא לאנשי השמאל-מרכז הציונים "גזענים", אבל קשה לתפוש אותם באמירות גזעניות במציאות. ודאי שלא "הרגתי המון ערבים" הבוטה של בנט, וגם לא "אי אפשר לקבל ביטוח לאומי אבל להפגין נגד המדינה" המעודן של נתניהו. ה"זועביז" הייתה האמירה הכמעט-גזענית ביותר של לפיד – אמירה אומללה, אבל היא לא כוונה נגד כלל אזרחי ישראל הפלסטינים, אלא נגד אלה שמייצגים את רובם בכנסת – ובאופן טבעי הם יריבים פוליטיים של השמאל הציוני. ועל יריבים פוליטיים זורקים רפש, בדיוק כמו הרפש שנתניהו והרצוג זורקים זה על זה.

וגם ההשמצה החביבה על אנשי השמאל-מרכז, "המפלגות הערביות לא דואגות לציבור שלהן", אינה מופנית נגד הערבים אלא נגד נציגיהם. וכן, לפיד והמחנה הציוני תמכו בהמלצה השגויה לפסול את חנין זועבי; אבל זוהי אינה גזענות, אלא חלק מאותה יריבות פוליטית מכוערת.

אם ייתכן שמלחמת ההשמצות, היריקות והנאצות בין הרצוג לנתניהו תסתיים בממשלת אחדות, מדוע אי-אפשר שהיאבקות הבוץ המקבילה, בין המחנה הציוני לבין הרשימה המשותפת, לא תסתיים בקואליציה ביניהן? מדוע הרצוג ניסה לצרף את המשותפת לעסקת חבילה של הסכם עודפים, אם הוא אינו רוצה אותה בממשלתו, או לפחות בגוש החוסם שלו?

כן, להפרד מהפלסטינים

חשוב לשים לב: דווקא האבחנה שהשמאל הציוני מתעקש עליה בין "הפלסטינים" (בשטחים) לבין "ערביי ישראל", שאינה מקובלת על הפלסטינים אזרחי ישראל עצמם, חושפת את האג'נדה האמיתית שלו: לא גזענות ולא "ערבים החוצה", אלא ניסיון להבטיח את הרוב היהודי בלי לפגוע בערבים. בנראטיב של השמאל הציוני "ערביי ישראל" הם משלנו, אזרחים לכל דבר, בדיוק כמו היהודים; הפלסטינים בשטחים הם הזר והאחר שמקומו במדינה עצמאית משלו.

וזה העיקר. מי שמדבר כל הזמן על "תהליך מדיני" ותוקף את נתניהו שמסמס אותו, יודע היטב ש"התהליך" הזה הוא מסלול להסכם שלום של שתי מדינות. זה לא מס שפתיים ולא כסת"ח, אלא מחויבות אידיאולוגית עמוקה.

נכון, הטיעונים נגד הכיבוש שונים מאלה של השמאל הרדיקלי. אבל הם לא פחות נכונים. מי שאומר שהכיבוש שוחק את צה"ל, מבזבז כסף, פוגע בתדמית ישראל בעולם ומאיים על הרוב היהודי אינו משקר ואינו סותר את הטיעונים המוסריים נגד האפרטהייד עצמו. אם משהו גם מכוער וגם מסוכן וגם מסריח, מותר לומר עליו גם את זה וגם את זה. הכיבוש רע גם לפלסטינים וגם לישראל, ובעצרת המונים מול הציבור הישראלי-יהודי מותר לנופף בטיעונים הרלוונטיים עבורם.

ואם "העם" רוצה לשמוע אנשי ביטחון מבטיחים שהכיבוש אכן מסוכן עוד יותר ממדינה פלסטינית, ושהסכם, אם ייחתם בכלל, לא ייגמר כפי שנגמרו הסכמי אוסלו וההתנתקות, עדיף להבין אותו, במקום לזלזל וללגלג. תאמרו שאלה אותם "מומחים" וגנרלים שהביאו עלינו את הכיבוש עצמו וגם את הניסיונות הקודמים, הכושלים, להביאו לסיומו. נכון, אבל גם גנרל יכול לטעות ולשנות את דעתו, ובכל מקרה, ה"עם" מקשיב להם ולא לנו. ה"עם" רוצה "ביטחוניזם" – השמאל צריך לזרום אותו, או להישאר באופוזיציה לנצח-נצחים.

תני גולדשטיין הוא איש תקשורת בתחום הכלכלי-חברתי

> למה בדרום לא מצביעים, והאם הפעם זה ישתנה?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf