המרכיב הסודי במשותפת: מי היא התנועה האסלאמית בישראל?
היא צמחה מתוך האחים המוסלמים, התפצלה לשני פלגים על רקע ההחלטה לרוץ לכנסת והיחס לאוסלו, ועכשיו חצי ממנה מתחבר עם קומוניסטים, פמיניסטיות ויהודי ברשימה המשותפת. זה סיפורה של התנועה האסלאמית
כותב אורח: נוהאד עלי
רבות דובר בתקשורת הישראלית על החיבור החדש והמעניין שנוצר בבחירות אלה בין ארבע המפלגות שמרכיבות את הרשימה המשותפת. אך בעוד שחד"ש, בל"ד ואחמד טיבי (תע"ל) מוכרים היטב לציבור קורא העברית, נותרה רע"ם, הרשימה הערבית המאוחדת, לרוב בגדר מסתורין. אם כבר מתייחסים אליה הרי שהדבר נעשה לא פעם בתור "האסלאמיסטים", ככותרת כללית, ורק בהקשר שאלת ההשפעות של המרכיב הזה על יחסה של הרשימה המשותפת לנשים, לפוליגמיה, לקהילה הגאה ועוד.
הרבה פחות מתייחסים להחלטתה של רע"ם, שמהווה את המסגרת הפרלמנטרית של הפלג הדרומי של התנעוה האסלאמית, לחבור לקומוניסטים, חילונים, פמיניסטיות, יהודים ועוד. למעשה, עצם הבחירה של הפלג הדרומי להתמודד בבחירות לכנסת ישראל אינה מובנת מאליה, ועל אחת כמה וכמה במסגרת כזאת.
ראשי הפלג הדרומי עצמם ציינו כי הקמתה של הרשימה המשותפת אין משמעותה מחיקה של ההבדלים האידיאולוגיים בין המפלגות. אדרבא, הם מציינים כי "זהו רגע של בגרות פוליטית, בו למדנו להסכים על המשותף בינינו ולחלוק על השונה", ומבהירים כי "אין אנו כופים דעתנו על שותפינו ולא ניתן להם לכפות את דעתם עלינו". את הריצה המשותפת הם רואים כמחאה של הציבור הערבי וכחלק מהניסיון לשיפור מעמדו של הציבור הזה בחברה הישראלית.
אבל מי היא "התנועה האסלאמית בפנים הפלסטיני" (פי אלדאכל אלפלסטיני), כפי שהיא נקראת על ידי אנשיה? מה מקורותיה? מה מבדיל בין הפלג הדרומי, המתמודד בבחירות בהובלת מסעוד גנאים, לבין אנשי הפלג הצפוני, בהובלת ראיד סלאח, שמחרימים אותן? את התשובות לשאלות האלה אפשר למצוא בהיסטוריה של צמיחת התנועה לאורך המאה העשרים, ובפילוג שחל בין שני חלקיה עם תחילת התמודדותה של רע"ם בבחירות 1996.
> דב חנין: "רשימה ערבית או התחלה של מחנה דמוקרטי? זו השאלה"
השורשים במנדט, הפריחה בכיפור
אחת מהטענות הפופולריות אודות תופעת החזרה לדת שנשמעה בסוף המאה הקודמת קבעה שאם המאה ה-20 התאפיינה כמאה של המדע, כנראה שהמאה ה-21 תהיה המאה של הדת. למעשה, תופעת החזרה לדת החלה כבר במאה שעברה בארה"ב עם התחזקותה של הכנסייה האוונגליסטית, ומהר מאוד הפכה לאוניברסלית, חוצת גבולות, תרבויות ודתות.
גל זה לא פסח על העולם הערבי והאסלאמי. הניצנים הראשונים של חזרה לדת באזורנו הופיעו במיוחד בין מלחמת ששת הימים ("מלחמת הנכסה" או "ההשפלה" בפי הערבים), בה צבאות ערב הושפלו בידי צה"ל, לבין מלחמת יום כיפור ("מלחמת הנצחון" או "הרמדאן" בפי הערבים), בה הייתה ידם של הערבים על העליונה. באותה העת נואשו הערבים ובמיוחד המוסלמים מהזרמים החילוניים (הלאומיים והסוציאליסטיים) הפאן-ערביסטים ששלטו במצרים, סוריה, לבנון, עיראק ועוד. החלופה לחילון הייתה החזרה לדת, שנתפסה כמושיעה במיוחד אחרי חווית הנצחון במלחמת אוקטובר 73', שלבשה מימדים דתיים מכיוון שפרצה בימי הרמדאן.
למרות ששורשיה של התנועה האסלאמית בישראל נטועים עוד בתחילת ימי המנדט הבריטי, כשתנועת האחים המוסלמים (החדשה, אז) במצרים הקימה סניפים ראשונים בפלסטין, התנועה התמסדה וצמחה בתוך המדינה רק בצמוד לגל התחייה הדתית בעולם הערבי של שנות השבעים. התנועה החלה את דרכה כתנועה דתית- חברתית-פוליטית של מיעוט לאומי ודתי, כשהן יהדותה של המדינה והן האוריינטציה המערבית שלה נתפשות כמאפיינים בעייתיים מבחינתה. מבחינה אידיאולוגית היא משתייכת לקשת רחבה של תנועות תחייה אסלאמיות בעולם, ואימצה את הזהות הפאן-אסלאמית ואת עקרון-העל של תנועות התחייה שקובע שהאסלאם הוא הפתרון – "אל-אסלאם הו אל-חל".
עם זאת, אחד המאפיינים הבולטים של התנועה בישראל הוא שילוב עקרון האתניות והלאומיות הלוקאלית הפלסטינית כחלק אינטגראלי וחיוני במארג הזהויות של חבריה ותומכיה. שילוב זה של לאומיות בתוך המסגרת הדתית הוא ייחודי בנוף התנועות האחיות לה בעולם הערבי והאסלאמי, שרואות במישור הלאומי כנחות בסדר העדיפויות שלהן – ובמקרים מסוימים אפילו מגדירים אותו כמתנגש עם זהות-העל הדתית.
אחרי אוסלו: נכנסים למשחק הארצי
מאז כינונה של הכנסת ומאז שהערבים החלו להשתתף בבחירות – בהתחלה בהמוניהם ובבחירות האחרונות רק קצת יותר ממחציתם – הכנסת שימשה עבור המצביעים הערבים בעיקר במה למחאה, לזעקה, להשמעת דעה ותו לא. הרשימות הערביות, תחילה "מפלגות הלוויין" ובהמשך ארבעת המפלגות הערביות (כולל חד"ש), לא היו אף פעם חלק מהקואליציה.
קולו של הערבי שמצביע למפלגות האותנטיות שלו נועד מלכתחילה לאופוזיציה. השפעתן של המפלגות הערביות על תהליכי החקיקה היא מועטה. תפקידן בוועדות הכנסת הוא זעום. הדבר לא נובע מאיכותם של חברי הכנסת מהרשימות הערביות, אלא מהמבנה הארגוני של הכנסת. אלה נקודות המוצא של כל דיון בדפוסי ההצבעה של הציבור הערבי, ובבחירתם של זרמים שונים בחברה הערבית להתמודד או להמנע מהתמודדות בבחירות.
לאחר שצמחה והתרחבה בשנות השבעים, התנועה האסלאמית פנתה בתחילת שנות השמונים לעיסוק פוליטי במישור המוניציפאלי וזכתה להצלחה ניכרת. תוצאות הבחירות למועצות המקומיות בשנים 1981-1989 לימדו כי כמעט ואין יישוב שהתמודדה בו התנועה, ולא זכתה להישגים. ב-1989 זכתה התנועה בראשות העיר אום אל-פחם, העיר הערבית השנייה בגודלה בישראל.
ההצלחה באום אל-פחם ותחילת התהליך המדיני בראשית שנות התשעים, ובעיקר החתימה על הסכמי אוסלו, הובילה את חלק ממנהיגי התנועה להעתיק את זירת פעולתם גם למישור הארצי. כבר בערב הבחירות לכנסת ב-1992 הציעו שייח' דרוויש, המנהיג והמייסד של התנועה האסלאמית, ותומכיו, שהתנועה לא תסתפק בעמדות כוח ברשויות המקומיות ותתמודד גם בבחירות לכנסת, ותביע תמיכה בהסדר המדיני בין ישראל לבין הפלסטינים.
> לרגל יום האישה: כנס היסטורי בערבית באוניברסיטה העברית
נגד עמדתו של דרוויש התייצבו בחריפות השייח'ים ראיד סלאח וכמאל חטיב. השניים הביעו התנגדות נחרצת ליוזמה וטענו כי חברות בכנסת לא תקדם את התנועה אלא תשתק אותה, וכן שחברי הכנסת הערבים נידונים לכישלון בקידום האינטרסים של הערבים אזרחי המדינה בשל המבנה של הכנסת. עוד טענו השניים כי נציגים מוסלמים אינם יכולים לשבת בבית המחוקקים הישראלי, שכן יאלצו להישבע אמונים למדינה שמגדירה עצמה כמדינה יהודית. לעמדה זו של סלאח וחטיב התלוותה גם גישה נוקשה יותר בסוגייה המדינית, שהייתה ביקורתית כלפי תהליך השלום במתכונת אוסלו.
לקראת הבחירות של 1996 החליטו דרוויש ותומכיו לקדם את הצעד בו התחילו. הם האמינו שההשתתפות בבחירות לכנסת אינה מטרה אלא אמצעי, שדרך הכנסת דווקא כן ניתן להשפיע על מערך קבלת ההחלטות במדינה וניתן לשפר את מעמדו של הציבור הערבי. לשיטתם אין מניעה דתית להשתתפות בבחירות, והם מבהירים כי אם תיווצר יום אחד התנגשות בין ההתמודדות לבין עקרונות הדת הם ינטשו את הכנסת מיידית.
כך התחברו דרוויש ותומכיו עם מד"ע (המפלגה הדמוקרטית הערבית, שפרשה מהעבודה בתחילת האינתיפאדה הראשונה), ויחד כוננו את רע"ם, שהשתתפה בבחירות לכנסת ה-14 וקיבלה ארבעה מנדטים. בכנסת ה-15 הגיעה המפלגה לשיאה עם חמישה מנדטים וב-16 צנחה לשניים. בשלוש מערכות הבחירות האחרונות התמודדה רע"ם יחד עם התנועה הערבית להתחדשות (תע"ל) של אחמד טיבי, וכיום היא מיוצגת בכנסת על ידי שלושה ח"כים (בנוסף לטיבי).
בנאומיהם הציבוריים לאורך השנים מתמקדים חברי הכנסת של רע"ם בעיקר בסוגיות דתיות כגון שחרור נכסי הווקף מידי המדינה, אך במעשי החקיקה שלהם הם בעיקר מיישרים קו עם יתר המפלגות הערביות בסוגיות לאומיות ואזרחיות. מבין חברי הכנסת של התנועה התבלט במיוחד בחקיקה השייח' עבד אל-מאלכ דהאמשה, שזכה לאות הצטיינות על פועלו.
> ברגע השיא של העימות, דרעי הפך ליאיר לפיד
הפילוג הגדול
החלטתו של דרוויש ב-96' גרמה לפילוג ארגוני עמוק בין שני המחנות של התנועה האסלאמית, שזכו בתקשורת לכינויים "הפלג הצפוני" (סלאח וחטיב) ו"הפלג הדרומי" (דרוויש), על פי חלוקה גיאוגראפית של מגורי ראשי הפלגים. מאז קיימות הלכה למעשה שתי תנועות אסלאמיות עם שני מנגנוני ארגון נפרדים ועצמאיים. עם זאת, שני הפלגים ממשיכים לכנות את עצמם באותו שם, שניהם יונקים מאותם מקורות אידיאולוגיים, ורוב מנהיגיהם של שני הפלגים התחנכו באותן מכללות דתיות בחברון ובשכם.
חוקרי התנועה האסלאמית מציעים הסברים שונים לפילוג. לפי גישה אחת הפלג הצפוני פשוט מערער על עצם זכות קיומה של המדינה, וטוען שזו הוקמה בכוח על אדמת פלסטין, שהיא אדמת קודש אסלאמי. גישה שנייה מתארת את הפילוג כמאבק כוחות, כשהיחס לבחירות משמש ככיסוי לתחרות סמויה בין ראשי התנועה על הנהגתה ועל התווית דרכיה העתידיות.
ראשי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית שוללים את שני ההסברים גם יחד. בראיונות שערכתי אתם מאז 1998 ועד לאחרונה הם טוענים כי מאז שהחלו הערבים להצביע לכנסת, לא הייתה להם כל השפעה על קבלת ההחלטות במדינה, שכן מבנה הפרלמנט הציוני נועד רק לתת לערבים במת מחאה במטרה לשווק את ישראל בעולם כמדינה דמוקרטית. דברים ברוח זו התפרסמו גם בגילוי דעת של הפלג הצפוני, שהתפרסם לאחרונה, לקראת הבחירות לכנסת ה-20. עם זאת, חשוב לציין שראשי התנועה האסלאמית לא קוראים לצאן מרעיתם להחרים את הבחירות לכנסת. את המסר הזה הם מעבירים במוסתר.
למרות הפילוג, המשיכו שני חלקי התנועה להתמודד בבחירות מוניציפאליות, לרוב בנפרד – אך כמעט ומעולם לא זה מול זה באותו יישוב. שיתוף הפעולה הזה לא היה תוצאה של תיאום ארגוני מראשי הפלגים, אלא תוצאה של יוזמות מקומיות, כשקול האיחוד של השטח היה חזק יותר מקולות הפילוג של הראשים.
> השימוש הציני בהומופוביה ככלי לניגוח הרשימה המשותפת
חזרה לעבודת האל
לאורך שנות התשעים קצרה התנועה האסלאמית על שני פלגיה הישגים מרשימים בזירה המוניציפאלית, עד שב-2003 החליטו במפתיע ראשי הפלג הצפוני לנטוש גם את הזירה הזאת – למעט את ההתמודדות באום אל-פחם, מעוזו של הפלג, שהשייח' סלאח כיהן בה כראש העיר.
ההחלטה, שהתקבלה דווקא בימים שהתנועה הייתה בשיאה, היוותה אתגר עבור הממסד בישראל, הפוליטיקאים וראשי הציבור הערבי. כמו ביחס לפילוג המקורי, גם כאן מסתמנות במחקר שלוש פרשנויות שונות למהלך של הפלג הצפוני. גישה אחת גורסת שמדובר ברדיקליזציה ובמגמה של אי-הכרה במדינת ישראל. לפי גישה שנייה מדובר בסימן להיחלשותו של הפלג הצפוני, במיוחד לאחר אירועי אוקטובר ומעצרו של השייח' ראיד סלאח. לפי גישה זו, עם שינוי הנסיבות עשוי הפלג הצפוני לשוב להתמודד בבחירות המוניציפליות, ואולי אף הארציות.
ראשי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית מתייחסים בביטול לשני הסברים. "לא כל שני וחמישי אנו צריכים להצהיר אמונים למדינת ישראל ולנשק את התעודה הכחולה שקיבלנו ממנה. היותנו אזרחי המדינה זו עובדה ואנו אזרחים שומרי חוק", אמרו לי בראיונות. ראשי הפלג גם מציינים שחדלו להתמודד דווקא כשהיו בשיא כוחם, ולא בנקודת שפל בהיסטוריה שלהם.
עדויות אלה הן שמביאות אותי לתמוך בגישה השלישית, שמספקת הסבר דתי-פונדמנטליסטי להחלטה. העיסוק בפוליטיקה הסיט את התנועה מייעודה המרכזי: אסלאמיזציה של ההמונים, בניית מאמין חדש והקמת קהילה בלתי תלויה, מוג'תמע עסאמי. ראשי הפלג הצפוני עצמם מסכימים עם גישה זו. "אנחנו רק הפסדנו מהשתתפות בבחירות המונציפאליות", אמרו לי קברניטי התנועה ב-2003. "התמודדות בבחירות מגבירה את התחרות ואת הפילוג הפנימי בקרב בני אותו היישוב ומונעת הסכמה כללית על פעולות התנועה האסלאמית". ברוח זו הודיע הפלג הצפוני בבחירות המוניציפאליות של 2013 שהוא פורש מהתמודדות גם במעוזו האחרון – עיריית אום אל-פחם.
> מישהו החליט שבמשחק הפוליטי הערבים הם לא שחקנים אלא הכדור
גם הרשימה המשותפת לא תאחה את הקרע
מאז הפילוג של 1996 לא נפסקו הנסיונות לאחות את הקרע בין חלקי התנועה האסלאמית. לפני הבחירות לכנסת ה-19 שקלו חלק מראשי הפלג הדרומי אף לבטל את השתתפותם בבחירות בתמורה לאיחוי הקרע, אך הקדמת הבחירות טרפה את הקלפים והשאירה אותם בכנסת. יש לציין שכיום בסוגיות מסוימות ובפרויקטים מסוימים קיים שיתוף פעולה בשטח בין הפלגים, אולם סיכויי האיחוי כבר לא נראים משמעותיים.
חלק מחוקרי התנועה האסלאמית סברו שהקמת הרשימה המשותפת תדרבן את ראשי הפלג הצפוני לשנות את יחסם להצבעה בבחירות. כמה אנשי ציבור ערבים בולטים פנו לראשי הפלג בניסיון לשכנע אותם לתמוך ברשימה, אך גילוי הדעת האמור שהוציאו אלה לא הותיר מקום לספק: עמדתם איתנה, ואיחוד המפלגות לרשימה אחת לא גרם להם לשינוי אסטרטגי. עם זאת, בינתיים, ראשי הפלג הצפוני אינם תוקפים את הרשימה ואינם תוקעים מקלות בגלגליה.
בפלג הדרומי, לעומת זאת, מרגישים שהרשימה המשותפת פועלת בהרמוניה טובה, ומבטיחים לקהל בוחריהם שהקמת הרשימה אינה צעד טקטי אלא מהותי. הם מבטיחים "לאכזב" את אלו שמייחלים לפירוקה מיד אחרי הבחירות, ונערכים לכהונה במסגרת גדולה יותר משהייתה להם בכנסת אי פעם.
ד"ר נוהאד עלי הוא סוציולוג ומומחה לפונדמנטליזם דתי יהודי ואסלאמי, יחסי יהודים ערבים, נשים ערביות ואלימות. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן