הקליע שהזכיר למזרחים: אחרי הכל, גם אתם ערבים
כשהיורה במיאמי יצא מביתו בכוונה לירות בערבים, הוא לא חשב על פלסטינים במובן הפוליטי, אלא על הערביות במובן הזהותי. מנקודת המבט הזאת, הוא לא לגמרי טעה
התקרית במיאמי לא היתה הפעם הראשונה שבה יהודים שזוהו כערבים שילמו על כך מחיר. ניידת משטרה במיאמי ביץ' (צילום אילוסטרציה: Steven Straiton / ויקימדיה, CC BY 2.0)
זה נשמע כמו תסריט פרוע במיוחד של קומדיה שחורה: יהודי אמריקאי יוצא "לצוד" פלסטינים, מזהה בטעות כפלסטינים אב ובנו, יהודים ישראלים, ומרוקן עליהם מחסנית; השניים ניצלים בנס ונמלטים. בבית החולים, הבן ממהר לפרסם פוסט שבו הוא מדגיש שאביו חבש כיפה במהלך האירוע ומוסיף "אני ואבא שלי עברנו ניסיון רצח על רקע אנטישמי". את הפוסט הוא חותם בסיסמה הישראלית הפופולרית "מוות לערבים". רק אחרי שנודע לו כי התוקף הוא יהודי שחיפש להרוג ערבים, הוא מוחק את ההערות.
זאת איננה הפעם הראשונה שבה יהודים שזוהו כערבים שילמו על כך מחיר. בימים המתוחים של אוקטובר 2015, נרשמה שורה של מקרים כאלה: חיילים ירו למוות בשמחה חודדטוב, מהגר מרפובליקת דגסטן, בן 28 שהגיע לישראל ממניעים ציוניים, למד בישיבה, התגייס לצבא, שירת ביחידת "נצח יהודה" ולאחר שחרורו עבד כמאבטח. אבל החיילים חשדו שהוא ערבי. באותו חודש דקר שלמה חיים פינטו את אורי רזקן במקום עבודתו בשופרסל בקרית אתא, ובירושלים חרדי תקף במוט ברזל תושב שהלך לתומו במרכז העיר ופצע אותו קשות כי "חשב שהוא ערבי".
זהו כלל אצבע ישראלי ידוע: ככל שהמציאות מתוחה ואלימה יותר, כך מסוכן יותר להיראות ערבי. אבל האלימות הזו, על שלל מופעיה, איננה בלעדית רק לתקופות שחריגות באלימות שלהן. בשטחי השליטה הישראליים, אף פעם אין זמן טוב "להיראות ערבי". את התובנה הזו זיקק סייד קשוע באחד הפרקים המצחיקים וגם העצובים ביותר בסדרה "עבודה ערבית", שבו גיבור הסדרה, אמג'ד עליאן, נכנס לבית האח הגדול כדי להוכיח שערבים אינם מפחידים. דיירי הבית, שיודעים כי יש בקרבם ערבי אך לא יודעים את זהותו, טועים לחשוד בדייר המזרחי כערבי, והיחס אליו משתנה בהתאם.
נכון, לא רק יהודים זוהו בטעות כערבים והותקפו; הבטום זרהום, אזרח אריתראי, קיפח את חייו בלינץ' המוני של אזרחים ושוטרים בתחנה המרכזית בבאר שבע כי חשדו כי הוא "מחבל". אבל מאליו מובן שבמציאות שבה נראוּת ערבית היא טריגר לתקיפה, היהודים המזרחים נכנסים באופן כמעט קטגורי לקבוצת הסיכון. מזרחי יכול לשנות את שם משפחתו, להתנכר לכל גרעין ערבי בזהותו ולאמץ ככל יכולתו את התרבות המערבית, אבל את עורו הוא לא יכול להשיל; הוא עדיין עשוי בקלות להיות מסומן במרחב – בישראל, או, כפי שמוכיחה התקרית במיאמי, גם מחוצה לה – כערבי.
אבל הנראות החיצונית היא רק חלק מהסיפור המזרחי-ערבי, ואפילו לא חלק הארי שלו. הטינה היוקדת שנטרה ההגמוניה של המדינה למזרחים והבוז העמוק שחשה כלפיהם מתוקף זהותם הערבית נולדו הרבה לפני שפגשו בהם במציאות וראו את גון עורם, או את צבע עיניהם. את תורת הגזע שלו ביחס למזרחים, "זוהי עליית גזע שלא ידענו עדיין כמוהו בארץ… לפנינו עָם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת, וחמור עוד יותר חוסר הכישרון לקלוט כל דבר רוחני", פרסם אריה גלבלום בעיתון הארץ באפריל 1949. הסוכנות היהודית וממשלת ישראל החליטו על מדיניות הסלקציה ביחס לכניסת יהודים ממרוקו ותוניסיה כבר ב-1951.
"אחת הדאגות הגדולות המתעוררות בלבנו שעה שאנו סוקרים את מצבנו התרבותי היא, פן יגרום ריבוי העולים אלינו מארצות המזרח להשוואת רמתה התרבותית של ישראל אל רמת הארצות השכנות", כתב אבא אבן ב-1952 בשעה שהיה שגריר ישראל בארה"ב ובאו"ם. כמה שנים מאוחר יותר, ההתקוממות המזרחית בוואדי סאליב תעורר את כל השדים מרבצם. "אינני יודע את מי מביאים עכשיו מפרס, אבל נגזר עלינו לקבל אותם, נדע איזה ג'ונגל אנחנו מכינים לעצמנו", רטן אשכול. שר החינוך דאז, זלמן ארן, אף האשים את "בני עדות המזרח" ב"אהדה פסיבית לאלימות". דברים כמעט זהים יהדהד כמה עשורים מאוחר יותר נתן אשל, יד ימינו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כשיטען כי המזרחים מגיבים טוב לאלימות.
הסקירה הקצרצרה הזו, קצהו של קרחון עמוק באוקיינוס של גזענות ועליונות, נועדה להזכיר את מה שמזרחים רבים כל כך בישראל מתעקשים להכחיש: את הגרעין הערבי המוטמע בזהות המזרחית, והמחיר שהוא גובה.
בשנה וחצי האחרונות, בחסות המלחמה ובלהט השנאה והנקם, אמירות על "הברבריות הערבית" נעשו רווחות מאוד, למרבה הצער גם מצד מזרחיות ומזרחים שהיו פעם שותפים למאבק המזרחי. אותם אלה שידעו במשך שנים לנתח בביקורתיות את שורשי הדיכוי המזרחי בישראל, אימצו לפתע את הטרמינולוגיה האנטי-ערבית הגזענית ביותר ביחס לפלסטינים.
תקרית הירי במיאמי יכולה להוות עבור אלה תזכורת חשובה: כשהיורה יצא מהבית בכוונה לירות בערבים, הוא לא חשב על פלסטינים במובן הפוליטי. שהרי אפילו אם קורבנותיו היו באמת פלסטינים, לא היתה לו דרך לוודא שלא מדובר בפלסטינים ציוניים, דוגמת יוסף חדאד. על הכוונת שלו היתה הערביות במובן הזהותי, הקיומי. ומנקודת המבט הזו, אפשר לומר שהוא גם לא לגמרי טעה – בסופו של דבר הוא כן ירה בערבים, רק מהסוג "הלא נכון". בכך, הוא לא נבדל במאום מקורבנו שמיהר לכתוב "מוות לערבים", רגע לפני שהבין שהתוקף שלו הוא יהודי גזען.
ימשיכו המזרחים להתכחש לזהות הערבית שלהם, לבוז לה, להתנער ממנה – בסוף יגיע הקליע שיזכיר: אחרי הכל, גם אתם ערבים.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
