newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

העשירים ירוויחו ממלחמת עולם. עבור שאר האנושות, היא תהיה אסון

בעיצומה של מלה"ע הראשונה נפגשו בשווייץ קומץ סוציאליסטים מהצדדים הניצים, שקראו לעצור את רכבת הלאומנות וזיהו את האינטרס של ההמונים בשלום. שנים ספורות לאחר מכן, חלקם הובילו מהפכות. עם התגברות הסכנה של התרחבות המלחמה באוקראינה, כדאי לנו להקשיב לקולות של צימרוואלד

מאת:
כלי רכב צבאיים רוסיים הרוסים באוקראינה, ב-1 במרץ 2022 (צילום: mvs.gov.ua, CC BY 4.0)

ההשוואה המדויקת יותר תהיה למלחמת העולם הראשונה. כלי רכב צבאיים רוסיים הרוסים באוקראינה, ב-1 במרץ 2022 (צילום: CC BY 4.0, mvs.gov.ua ,serhii nuzhnenko)

המלחמה באוקראינה עדיין איננה מלחמת עולם, ויש לקוות מאוד שגם לא תהפוך לכזו. אלה שמשווים בין המצב הנוכחי באירופה לבין מלחמת העולם השנייה, כמו נשיא אוקראינה ולודימיר זלנסקי, טועים.

המלחמה ההיא, אף שהיו לה ממדים גיאופוליטיים מובהקים, גילמה התנגשות בין אידאולוגיות ומשטרים חברתיים מנוגדים ובלתי ניתנים לגישור: דמוקרטיה וסוציאליזם מצד אחד, רודנות ופשיזם מהצד השני. אם היתה אי פעם מלחמה שבה הצדק עמד לצדו של צד אחד בלבד, זו מלחמת העולם השנייה – אף שגם במלחמה הזו, יש לומר, "כוחות האור" ביצעו פשעים בלתי נסלחים.

השוואה מדויקת הרבה יותר תהיה לעולם ערב מלחמת העולם הראשונה, ולא משום שהמלחמה הרוסית נגד אוקראינה ראויה להגנה כלשהי. הפלישה, יש לומר בבירור, היא פשע נגד העם האוקראיני ונגד עמי העולם כולו, שנחשפים עכשיו לסכנות חדשות וחמורות, והאחריות עליה מוטלת על כתפי המשטר הרוסי בלבד.

הדמיון הוא בכך שמשני צדי המתרס המתהווה במזרח אירופה עומדות מעצמות קפיטליסטיות ואימפריאליסטיות, שעל אף ההבדלים בין משטריהן הפוליטיים, נשלטות בפועל בידי קומץ של בעלי הון, המקיימים ביניהם קשרים ענפים – ממש כמו הקשרים שהתקיימו בין בעלי ההון הבריטים והגרמנים בראשית המאה ה-20.

בעלי ההון הללו מוכנים לחבל בקשרים ביניהם ולסכן את כלכלת העולם במיתון מתמשך, משום שיש להם גם הרבה מה להרוויח ממלחמה: בראש ובראשונה, הרחבת שליטתם על שווקים ומשאבי טבע, אך גם רווחים גדולים ומהירים מסחר בנשק ומספסרות במזון, דלק וסחורות אחרות. וכל זאת לצד השקט החברתי שאותו קל כך כך לכפות כאשר התותחים מתחילים לרעום.

זוהי אולי הסיבה לכך שרבים המכירים היטב את עוקצו של האימפריאליזם האמריקאי – ובהם פלסטינים רבים – מסתייגים מהתמיכה המוחלטת בממשלת אוקראינה, שהפכה לבון-טון בקרב הציבור הליברלי בארץ ובעולם.

ניתן ואף רצוי להתנגד לפלישה הרוסית, תוך כדי הצבעה על התוקפנות כלפי רוסיה הגלומה בהתרחבות נאט"ו מזרחה, כפי שעושה המפלגה הקומוניסטית הישראלית. הזעזוע של דליה שיינדלין מעצם השימוש במושג "אימפריאליזם", או הזעם של תום פסח על כך שעמדת מק"י מעזה להזכיר את שיקולי הביטחון של רוסיה, מבטאים נאיביות שפלסטינים, תימנים ואפגאנים אינם יכולים להרשות לעצמם.

גם הנאיביות חסרת האחריות הזו מהדהדת משהו מימי מלחמת העולם הראשונה: את בגידתן הגדולה של המפלגות הסוציאליסטיות, ששכחו בן לילה את ביקורתן החריפה כלפי המשטרים הבורגניים, התייצבו לימין ממשלותיהן ועודדו בקול את מיליוני החיילים בדרך אל מותם בשדות הקטל האיומים והמיותרים של ורדן וגליפולי.

אך לצד אותו תקדים מציבה לנו אותה תקופה חשוכה גם דוגמה אחרת: המופת של הסוציאליסטים העקביים, שהמשיכו לנתח את המצב בקור רוח, סירבו להיגרר אחר רכבת הלאומנות, ועמדו על האינטרס המשותף של ההמונים בשלום.

אלו הם אנשי השמאל, שהתבדחו בדרכם אל ועידת צימרוואלד הזערורית של 1915 שהנה שוב, כמו בימיו של מארקס, ניתן לדחוס את כל המהפכנים שבעולם אל תוך שלושה קרונות רכבת. איתם ברוחה – אך לא בגופה, שהיה נתון בכלא הגרמני – היתה רוזה לוקסמבורג.

משתתפי הוועידה בצימרוואלד, ב-1915

משתתפי הוועידה בצימרוואלד, ב-1915

בעלון יוניוס הבוער בחימה, שכתבה לוקסמבורג מתוך הכלא, היא ניסחה בבהירות שאינה משתמעת לשני פנים: "הפוליטיקה האימפריאליסטית אינה מעשי ידי מדינה אחת או כמה מדינות [… האימפריאליזם] הוא התוצר של דרגת בשלות מסוימת בהתפתחות העולמית של ההון, תופעה בינלאומית במהותה, שלם בלתי ניתן לחלוקה שניתן לזהותו רק במכלול יחסי הגומלין, ושום מדינה בודדת לא מסוגלת להשתחרר ממנו״ (ע' 139, עם תיקונים קלים בתרגום).

היו סוציאליסטים שטענו אז כי הם מסכימים עקרונית עם לוקסמבורג, אלא שאת הדיון יש לדחות עד אחרי המלחמה; רק אז, לטעמם, יהיה נוח להעלות בפני ההמונים טיעונים מורכבים כאלה. אלא שלוקסמבורג ראתה במלחמה עצמה את הפשע הנורא ביותר כלפי ההמונים, מכל הצדדים הלוחמים, וצידדה בתעמולה אנטי-מלחמתית עיקשת בקרב חיילים ואזרחים בכל מקום.

מפת דרכים מציאותית לשלום

ב-1915 הדברים הללו נשמעו סהרוריים, אך ב-1917 כבר הובילו כמה מאותם משתתפים ספורים בוועידת צימרוואלד את המהפכה הרוסית הגדולה, שסיסמאותיה היו "לחם, אדמה, ושלום!" אלמלא העמידה העיקשת של אותו קומץ, מי יודע אם היתה קמה ברית המועצות – שעל אף מחדליה ופשעיה הרבים, הגיעה גם להישגים חברתיים שערכם לא יסולא בפז, הישגים שאותם מבקש ולדימיר פוטין היום למחוק בשם האימפריה הרוסית המתחדשת.

היום ייתכן שקשה עוד יותר לדמיין מהפכה סוציאליסטית בינלאומית מאשר ב-1915. עם זאת, יש לנו הרבה ללמוד מהרוח של צימרוואלד; לשם כך על אנשי שמאל לסגל לעצמם את היכולת לגנות כל כיבוש תוקפני – את זה של רוסיה כמו גם את אלו של ארה"ב וישראל – ובה בעת לפתח ניתוח רחב ומעמיק יותר של הסיבות לפלישות הללו ומפת דרכים מציאותית לשלום.

בראש ובראשונה, עלינו לעמוד על המשמר מפני הידרדרות למלחמה אזורית או, חלילה, למלחמת עולם גרעינית. את המשימות הללו אי אפשר לדחות עד לאחר שהטנקים הרוסים יעזבו את אדמת אוקראינה – הן נחוצות דווקא עכשיו.

הסדר הבינלאומי של ימינו גם הוא כמובן שונה מאוד מזה של ראשית המאה הקודמת. בעשורים האחרונים, מאז התמוטטות בריה"מ, כוחה הצבאי העצום של ארה"ב ותפקידו של הדולר כמטבע הרזרבה העולמי (שני עניינים התלויים זה בזה, כמובן) הקנו למעצמה זו כוח גלובלי חסר תקדים.

הפלישה לעיראק, שנעשתה ללא אישור האו"ם ובתואנת שקר שלפיה סדאם חוסיין מחזיק בנשק להשמדה המונית, היתה אולי רגע השיא של ההיבריס האמריקאי, ואת מחירו שילמו בחייהם מיליונים, רובם הגדול אזרחים עיראקים.

אך בטווח הארוך, הפלישה הכושלת החלישה את כוחה של ארה"ב במזרח התיכון, ויצרה תקדים דיפלומטי מסוכן, שבו רוסיה השתמשה כבר ב-2008 בפלישתה לגיאורגיה, ושבו היא משתמשת שוב היום. בה בעת נמשכת העלייה המטאורית בכוחה הכלכלי של סין, שעשוי בעשורים הקרובים להאפיל על זה של ארה"ב.

כיום, פרשנים בני סמכא מכל קצוות הקשת הפוליטית מאוחדים בדעה שההגמוניה האמריקאית נמצאת בשקיעה, ושהעולם יהפוך לרב-קוטבי בעתיד הקרוב. רבים יחגגו בוודאי את היחלשותה של האימפריה האמריקאית, שמתהדרת בערכים של סובלנות ושוויון בעודה ממשיכה להביא רק סבל ומוות למדינות כמו תימן הנשכחת, שאותה בעלות בריתה כותשות כבר ארבע שנים ללא הפסק; או אפגניסטן, שרוסקה לרסיסים בכיבוש ישיר ועתה מורעבת בסנקציות.

אך גם בדרכה הארוכה למטה, ארה"ב חמושה עד השיניים ומסוכנת עד מאוד. פחות חזקות, אך לא פחות ציניות וצמאות דם, הן האליטות השליטות ברוב שאר מדינות העולם, הדואגות לאינטרסים של ההון הגדול שבו הן שלובות ולא לצרכים של עמיהן, קל וחומר לאלו של אזרחי המדינות האחרות.

לאליטות הללו, כאמור, יש מה להפסיד ממלחמה, אך יש להן גם מה להרוויח. לעומתן, לרוב המכריע של אוכלוסיית העולם יש אך ורק מה להפסיד ממלחמה: אובדן חיים ונכות, גלות, ירידה ברמת החיים, אלימות מגדרית, ודחיקה הצדה של דרישותיהם המידיות והקריטיות ביותר.

אולי הקריטית מבין אלו היא הדרישה העולה מכל פינות הכדור לאחד כוחות במאבק במשבר האקלים. אין משימה דחופה יותר, ואין משימה הדורשת שיתוף פעולה בין-מעצמתי כמו זו. מלחמה מתמשכת עשויה להסיג את המאמצים הבינלאומיים הקלושים שכבר נעשים לאחור עוד יותר, ולהביא לחורבן אקלימי מסוג שלא יכולנו לדמיין עד לאחרונה.

מבעד לשאון הבלתי נסבל של ההפצצות הרוסיות על מריופול וחארקיב, נשמעים כבר עכשיו, בשקט בשקט, הקולות של צימרוואלד, בין היתר מהשמאל הרוסי הרדוף ומהתנועה הפמיניסטית הבינלאומית.

מיותר לציין כי הקולות הללו אינם תמימי דעים בכל אחת מהשאלות הטקטיות הסבוכות שהמלחמה מעלה. עם זאת, הם מאוחדים תחת שתי תובנות בסיסיות: הראשונה מביניהן היא כי הפלישה הרוסית לאוקראינה היא פשע, ולאוקראינים יש כל זכות שבעולם להתנגד לה.

התובנה השנייה היא כי האינטרס העליון של העם האוקראיני, ושל העמים כולם, איננו הסלמה של מעורבות מעצמתית שעלולה להאריך את המלחמה, להרחיב את גבולותיה, ולהוסיף מיליונים למעגל השכול.

אל מול הסכנה הזו, הדגל היחיד שמייצג את תקוותיהם של ההמונים הוא דגל השלום.

מתן קמינר הוא אנתרופולוג ועמית פוסט-דוקטורט באוניברסיטה העברית ופעיל באקדמיה לשוויון. גיא טל הוא סטודנט למוזיקה באוניברסיטת ציריך לאמנויות ופעיל בחד"ש

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf