עמדת מק"י מול המלחמה באוקראינה: כשהדוגמטיות הופכת לאידיאולוגיה

מסמך שמציג את כל הנימוקים בעד פלישה, ואז – מתנגד לה. צעדת אחד במאי של מק"י בנצרת, 2009 (גילי יערי / פלאש 90)

יש לי הערכה עמוקה לח"כ עופר כסיף. אני מעריך את העקביות שלו, את העמידה לצד מפונים בגבעת עמל ותל כביר, נגד גירוש פליטות אפריקאיות, הדרך בה הוא ציין בכנסת את יום חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן, וכמובן היציאה המתמשכת והבלתי מתפשרת כנגד הכיבוש. אם יש תקווה לשמאל הישראלי להגיע לחוגים רחבים יותר בלי לוותר על עמדות עקביות ומצפוניות, פעילות כזאת היא הפתרון. הצבעתי לרשימה המשותפת, וכסיף הוא גם נציג שלי.

לכן בדיוק היה מאכזב כל כך לראות את אותו ח"כ כסיף מעלה בעמוד הפייסבוק שלו, עם פרוץ המלחמה באוקראינה, את עמדתה של מק"י בנושא. לעמדת מק"י לא תהיה השפעה רבה על המלחמה עצמה; אך פה בארץ, האשראי העצום שכסיף וחבריו צברו מתבזבז על הבעת תמיכה או סלחנות כלפי דיקטטור אלים, פטרון הימין הקיצוני. ההיפך ממה שהיינו מצפים לשמוע ממפלגת שמאל.

הבדיחה הישנה מתארת גמל כסוס שתוכנן על ידי ועדה. נראה שאותה ועדה תכננה את ההצהרה של מק"י. נשמע שהיתה שם עמדה שהצדיקה את הפלישה של רוסיה וגם עמדה ששללה אותה, ובסוף התקבלה פשרה: מסמך שמציג את כל הנימוקים בעד פלישה, ואז – מתנגד לה. לעומת, למשל, העמדה של הקבוצות האנרכיסטיות, המנתחות במקביל את האימפריאליזם הרוסי והאימפריאליזם האמריקאי כרקע לפלישה, העמדה של מק"י איננה מבטאת מורכבות, אלא חוסר עקביות.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

להפוך את פוטין לקורבן

אין לפלישה של רוסיה קאזוס בלי מובהק: לא היתה שום פעולה של אוקראינה בשנה האחרונה שהיתה יכולה להיתפש כהצדקה לכיבוש המדינה. בנאומו ערב הפלישה, פוטין ניסה בכל זאת לספק לציבור שלו סיבה כזאת. הוא תיאר את ברית נאט"ו כפועלת באופן תוקפני כלפי רוסיה ומקרבת את בסיסיה במזרח אירופה לגבול הרוסי, מה שלדבריו מהווה איום על הריבונות הרוסית. הוא טען שאוקראינה נמצאת על סף נשק גרעיני והבטיח שלא יאפשר לכך לקרות, ותקף את הדמוקרטיה המזויפת באוקראינה מאז "ההפיכה" של 2014. הוא ביטא את מחויבותו להגן על מחוז דונבאס שבמזרח אוקראינה, על תושביו הרוסים.

רוב העמדה שפרסמה מק"י מהדהדת את החלק הזה של נאום פוטין. הם תוקפים את "המשטר שרוצה להפוך את ארצו לזירה פתוחה למאוויים האימפריאליסטים של ארה"ב", מגנים את "הכוונה לצרף את אוקראינה לברית נאט"ו תוך הקמת בסיסים צבאיים על אדמת אוקראינה והתחמשות בנשק גרעיני", ואת "הפגזת מחוז דונבאס על ידי צבא אוקראינה", ובאופן כללי את "הפרובוקציות של ארה"ב, בעלי בריתה והמשטר באוקראינה והניסיונות לפגוע בביטחון הלאומי של רוסיה".

יש כמה בעיות בעמדה הזאת. ראשית, אמנם גם דיפלומטים מערביים גינו את התרחבותה של נאט"ו במזרח אירופה, במקום מסגרות אחרות שהיו יכולות להבטיח שיתוף פעולה למטרות שלום. ובכל זאת, בהקשר של אוקראינה, חשוב לציין שהתמיכה במדינה בהצטרפות לנאט"ו היתה נמוכה ביותר עד שאוקראינה הותקפה בידי רוסיה בשנת 2014, התקפה שהסתיימה בסיפוח אזור קרים לרוסיה וכן במלחמה הנמשכת מאז במזרח המדינה (כולל באותו מחוז דונבאס), מלחמה שבה חדרו לאוקראינה חיילים רוסים רבים והביאו למותם של אלפי אזרחים. כלומר, רוסיה התנהגה באופן תוקפני מתמשך כלפי אוקראינה, דחפה אותה לבקש להתקבל לנאט"ו, כדי להגן על עצמה, ועכשיו רוסיה משתמשת ברצון הזה כעילה לכיבוש אוקראינה כולה.

התוצאה של הפניות של אוקראינה היתה התקבלותה כ"שותפה" של נאט"ו בשנת 2020, אך היא לא התקבלה כחברה מלאה ואין שום תוכניות לכך.

לא היתה שום פעולה של אוקראינה בשנה האחרונה שהיתה יכולה להיתפש כהצדקה לכיבוש המדינה. אוקראינים מוצאים מחסה במטרו של של קייב (צילום: ויקימדיה CC BY 4.0)

ההבדל איננו סמנטי אלא מהותי ממש: אילו אוקראינה היתה חברה בנאט"ו, כל חברות נאט"ו היו מחויבות לשלוח חיילים להגן עליה מן ההתקפה הרוסית הנוכחית. במציאות, ארצות הברית דווקא הסיגה את כוחותיה מאוקראינה לפני תחילת העימות, בדיוק משום שאוקראינה כלל איננה חברה בנאט"ו.

צריך להדגיש זאת שוב: המלחמה פרצה כתוצאה מהתקפה של מדינה אחת, רוסיה, על מדינה אחרת, אוקראינה. נאט"ו כלל איננה צד במלחמה, ובכל זאת היא מופיעה בהצהרה של מק"י חמש פעמים, וארצות הברית מופיעה (בשמה ובשם התואר "אמריקאי") שבע פעמים. רוסיה מופיעה בשמה רק כקורבן של איומי נאט"ו, והמילה "מגנה" מופיעה במסמך רק ביחס לארצות הברית ולאוקראינה.

האופן השיטתי שבו המסמך מפנה את תשומת הלב מן המדינה התוקפת אל המדינה המותקפת, ולברית שבה המדינה המותקפת כלל איננה חברה, הוא סוג של נרנור, גסלייטינג. הנרנור הזה עלול לגרום לקוראים להתעלם ממראות המלחמה האמיתית שמתרחשת כבר עכשיו באוקראינה, ולהתמקד בנאט"ו ובאפשרות העתידית הפוטנציאלית שהיא תציב בשטח אוקראינה בסיסים גרעיניים – למרות שכאמור, עד לערב המלחמה אוקראינה המשיכה להתחנן להתקבל לנאט"ו, ולא נענתה.

אילו פוטין היה מעוניין למנוע הצטרפות של אוקראינה לנאט"ו, הוא היה אמור לערוב לביטחונה ולהכיר בריבונותה, כפי שהתחייבה רוסיה ב- 1994 בהסכם בודפשט, לאחר שאוקראינה התפרקה מרצונה מנשקה הגרעיני. התוקפנות של פוטין דוחפת לא רק את אוקראינה אלא גם מדינות אחרות להצטרף לנאט"ו.

מהו, אם כך, ההסבר לפעולותיו? פוטין סיפק הסבר ברור כזה בנאומו ערב המלחמה, כשהצהיר (כפי שעשה לפחות מאז 2008) שאוקראינה כלל לא היתה אמורה להיות מדינה עצמאית, ושהיא נועדה להיות חלק מרוסיה, כמו בימי הצאר. כפי שכתבו מתנגדי משטר רוסיים, אין כוח אימפריאליסטי המצהיר באופן בוטה כל כך על כוונותיו. הצנעת האימפריאליזם הבוטה הזה היא עוד פן של הנרנור בהצהרה של מק"י.

ציינתי בהתחלה שההצהרה איננה עקבית. לצד כל ההדהוד של העמדות של פוטין, ישנם גם משפטים המבטאים התנגדות למלחמה.

קומוניזם ללא מטריאליזם

במשפט הראשון, מק"י "מתנגדת למלחמה הרוסית באוקראינה וקוראת להפסקת אש מידית ולהוצאת האזרחים ממעגל העימות והמלחמה. מק"י קוראת להסיג מיד את הכוחות הרוסים מאוקראינה ולפנות לאפיקים דיפלומטיים ליישוב הסכסוך בין שתי המדינות". בהמשך מק"י מבטאת שוב את התנגדותה למלחמה, ומביעה תמיכה בעצמאות אוקראינה ובזכותה להגדרה עצמית.

הבעיה היא שהמשפטים הללו (שאף אחד מהם איננו מזכיר ישירות את רוסיה כמדינה) נבלעים במבול הגינויים לנאט"ו ולארצות הברית. ה"מלחמה הרוסית" מוצגת כמעין תקלה, תגובה לא מוצלחת לאימפריאליזם האמריקאי.

אם כן, המפלגה הקומוניסטית הישראלית לא הצליחה לספק שום ניתוח מטריאליסטי למלחמה. הדיבור על "הביטחון הלאומי של רוסיה" החליף את החיפוש המרקסיסטי אחרי אינטרסים כלכליים, המסבירים את פריצתן של מלחמות.

הרי אפשר היה לדבר, למשל, על החשש של בעלי ההון הרוסיים מהגברת הרגולציה בשוק האוקראיני שתפגע ברווחים שלהם, או על שדות הגז העצומים שנפלו לידי רוסיה אחרי סיפוח קרים ב- 2014, והגז הנוסף הרב שעוד נותר באוקראינה.

כשארצות הברית פלשה לעיראק, קומוניסטים בארץ ובכל העולם התעלמו בצדק מההצדקות הרשמיות (האיום של אלקאעידה, והנשק להשמדה המונית שהיה כביכול בידי סדאם חוסיין) והצביעו על הנפט העיראקי כעל עילה סבירה יותר למלחמה. אך כשמדובר ברוסיה, מדינה קפיטליסטית לא פחות מארצות הברית, הניתוח המטריאליסטי מושעה.

מדוע בעצם? הסוציולוג בורדייה אפיין קבוצות חברתיות דרך ההביטוס שלהן, שלפי אחת מהגדרותיו הוא הקטגוריות המוטמעות בחבריהן, שהם משתמשים בהן בפעולותיהם. למשל, בורגנים משתדלים לאכול באופנים הנראים להם "מעודנים" ולא בדרכים "וולגריות".

ההביטוס הקומוניסטי התבסס על חלוקת העולם לארצות הברית ולמתנגדיה, וכך המידע על כל סכסוך בעולם מוגדר לפי הקשר שלו אל ארצות הברית – תומך בה או מתנגד להשפעתה. כך, הצורך להתנגד להשפעת ארצות הברית הופך קומוניסטים רבים לפגיעים במיוחד להפנמת תעמולה של מעצמות אימפריאליסטיות אחרות כדוגמת רוסיה וסין.

מצע חד"ש מדבר על סיום הכיבוש; פוטין פעל בתיאום קרוב עם נתניהו ובנט. מצע חד"ש מדבר על חיזוק זכויות עובדים וביטול הפרטות; פוטין הוא משענתם של בעלי ההון, האוליגרכים. מצע חד"ש מדבר על ביטול חוק הלאום; פוטין מקדם חזון לאומני של השבת רוסיה לימי הצאר. מצע חד"ש מדבר על קידום הדמוקרטיה; פוטין מרעיל את מתנגדי שלטונו ושולח אותם לכלא. מצע חד"ש מדבר על שוויון מגדרי; פוטין חתם על חוק שמתיר הכאת נשים וילדים במשפחה, שקודם לכן הוגדרה כפלילית. מצע חד"ש מדבר על שלום; פוטין עסק רוב שנות שלטונו במלחמות. חד"ש היא מפלגת שמאל; פוטין הוא פטרון הימין הקיצוני ברחבי העולם. כשהיא מפרסמת הצהרה כה עמומה ורוויה בסתירות פנימיות, מק"י פוגעת באמינות שלה בכל הנושאים שהיא חרטה על דגלה.

ראוי היה לו לשאוב השראה ממתנגדי המלחמה האמיצים בשני הצדדים. ח״כ עופר כסיף אחרי שהותקף בידי שוטרים בשייח' ג'ראח (צילום: אורן זיו)

לבסוף, מהם הקולות שמחמיצים כשמניחים שהברירה היא בין תעמולה ממשלתית אמריקאית לתעמולה ממשלתית רוסית? מחמיצים את הניתוח החשוב והעשיר הזה של אנשי שמאל באוקראינה; מחמיצים את ההסבר הזה של מתנגד שלטון רוסי מדוע פוטין איננו יכול לנצח באמת; ובעיקר מחמיצים את אלפי מעשי ההתנגדות האמיצים של אוקראינים ורוסיות רגילים שמזהים היטב מהי מלחמה אימפריאליסטית ומיותרת ומוכנים לשלם מחיר כבד כדי להביא להפסקתה.

כפי שח"כ כסיף מגיע בארץ להפגנות של פלסטינים, מזרחים ופליטים אפריקאים המתנגדים לפעולות השלטון פה, ראוי היה לו לשאוב השראה ממתנגדי המלחמה האמיצים בשני הצדדים, ולבסס את הניתוח שלו על דבריהם, במקום על השפה הלאומנית והחלולה של התוקפן.

תודה ליערה בנגר-אללוף, נילי גורין, אייל גרוס ו"אבו יעל".

תום פסח הוא סוציולוג ופעיל פוליטי