המשטרה לא צריכה לאכוף סדר, היא צריכה להשכין שלום

המהומות בממלכה המאוחדת שפרצו באוגוסט 2011 היו סדרה מתמשכת של הפרות הסדר הציבורי, ביזות, והצתות. המהומות החלו בעקבות מותו של אזרח שחור בן 29, מארק דאגן, שנורה למוות מירי שוטרים בשירות הסקוטלנד יארד. למרות שהמשטרה מצאה אצל דאגן אקדח וסמים, ועדת חקירה חיצונית קבעה מספר ימים לאחר שנורה, כי הוא לא ירה כלל.

מפגינים מול הבית הלבן בוושינגטון בעקבות רצח ג'ורג' פלויד (צילום: ג'ף ליווינגסטון CC BY NC ND 2.0)

מאות בני אדם מתים במעצר במשטרת הודו, לרוב אחר עינויים. המשטרה טוענת בדרך כלל כי מקרי המוות הם תוצאה של מחלה או התאבדות.

משטרת צרפת הגיע לפסטיבל טכנו והורתה על סגירתו. המשטרה הגיבה בכוח, לטענתה רק בתגובה לחפצים שנזרקו לעבר השוטרים. כמה מהצעירים נפלו לנהר. רובם חולצו אחר כך על ידי כבאים, להוציא צעיר בשם סטיב קניסו שלא ידע לשחות. מאז היעלמו, מפגינים בצרפת כולה קיימו עצרות וקראו "איפה סטיב?". המשטרה טענה שלא היה קשר בין פעילותה להיעלמו, אך הסתבר כי  שהסתערות השוטרים החלה לאחר שהמוזיקה כבר הופסקה, והנוכחים הזהירו את השוטרים מהקרבה לנהר והתריעו כי כמה אנשים נפלו למים.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

איאד אלחלאק, צעיר פלסטיני על הרצף האוטיסטי, נורה למוות בידי שני שוטרי מג"ב, כשהיה בדרכו למרכז אלווין לבעלי צרכים מיוחדים בעיר העתיקה בירושלים. לעבר אלחלאק נורו שבעה כדורים, ושניים מהם פגעו בגופו וגרמו למותו.

צעיר בן 18 נורה למוות בקריית חיים על ידי שוטר בלבוש אזרחי. נשים מהקהילה האתיופית ותומכיהן לא מפסיקות למחות מול בניין משטרת קרית חיים.

ב-2 באפריל 1950 נהרג הרב יעקב סאלם ג'ירפי, אחד ממארגני ההפגנות במעברת עין שמר נגד המאמצים לכפיית החילון של העולים מתימן, כנראה האזרח הישראלי הראשון שנהרג מכדורי שוטרים או שומרים למרות שלא היה חמוש.

לנוכח כל המקרים הללו, אינני מופתעת כלל מהריגתו של העצור השחור, ג'ורג' פלויד, במיניאפוליס. הופתעתי מהתגובה.

רב המשותף בין כל המקרים הללו, כמו בין מקרים רבים אחרים של אלימות שוטרים: הנפגעים הם לרוב מקבוצות מוחלשות או מכאלו שחולקות על התרבות או הפוליטיקה המיינסטרימית (שמאלנים, למשל); השוטרים תמיד מצדיקים את פעילותם, לא מודים באחריותם ולרוב זוכים לתמיכה ולגיבוי מחבריהם, לעיתים תוך תיאום גרסאות וטיוח האירוע.

בארה"ב לרוב לבנים פוגעים בשחורים; בישראל הנפגעים הם לרוב פלסטינים, אתיופים ומזרחים. גם רבים מהפוגעים (ואומר זאת בזהירות כי המשטרה לא מספקת נתונים על ארץ המוצא של השוטרים) הם מזרחים – שוטרי מג"ב וחיילי צבא השיטור בשטחים הכבושים; אם הם כבר מגיעים לבית דין למשמעת או דיון משפטי, השוטרים בדרך כלל משתחררים במהרה. המקרה נשכח בזרם החדשות.

משטרת ישראל אימצה את המודל הקולוניאליסטי

האלימות המשטרתית, המאופיינת במתח עדתי, מעמדי, מגדרי ולאומי – כפי שעולה מדוגמאות אלו ואחרות – נטועה בימיה הראשונים של המשטרה המודרנית בשלהי המאה ה-18 ובמהלך המאה ה-19. הרקע להקמתה היתה פשיעה גואה, הקמת מדינת הלאום שנזקקה למנגנון של שליטה ולשימוש בכוח כדי להשליט את סמכותה וריבונותה על פני כוחות מתחרים, ולא פחות מכך – תחושת חרדה של המעמדות המבוססים  – בעיקר גברים, לבנים, אמידים – לנוכח אי נחת גובר ופעולות מחאה בקרב המעמד העובד, מה שהיה מכונה אז, ואולי עד היום, "המעמדות המסוכנים".

אי הנחת הזו היא תוצאה של התפתחות המבנה הקפיטליסטי ואופני הניצול של המעמד העובד.  כתוצאה מכך, ובמידה רבה עד היום, המשטרה משרתת בעיקר את האינטרסים של המדינה, לעיתים על חשבון הקהילה ואזרחיה, ואת האינטרסים של ההגמוניות: יהודים לעומת פלשתינים; גברים לעומת נשים; אשכנזים לעומת מזרחים; לבנים לעומת שחורים.

מפגינות בסלאח א-דין במזרח ירושלים במחאה על רצח איאד אלחלאק (אורן זיו)

גם משטרת ישראל בתחילת דרכה פעלה באורח דומה. לפניה עמדו שתי אפשרויות לבניית המשטרה: המודל הלונדוני, שבמרכזו עומד הסייר הבלתי חמוש בנשק הבא לשרת את האזרח ואת הקהילה, ובה בעת את המדינה ואת האליטות; והמודל הבריטי-קולוניאלי, הבנוי על בסיס ריכוזי וצבאי והבא לשרת את הכתר, כלומר, לשמר את הריבונות הבריטית בחברה שסועה אתנית או לאומית כמו אירלנד, הודו ופקיסטן, וכמו ארץ ישראל המנדטורית. ישראל בעצם בחרה במודל הקולוניאליסטי, המיליטריסטי והכוחני (הגם שעד סוף שנות השמונים גם השוטרים בישראל לא היו חמושים בנשק חם, להוציא בעלי תפקידים מסוימים).

להפסיק לממן את המשטרה, לבנות את ביטחון הציבור

המשטרה בעולם, כולל בארה"ב ובישראל, ניסתה לחולל תמורות בשיטותיה פעמים רבות. עד היום, רובן לא ממש צלחו. עכשיו נראה שהריגתו של ג'ורג' פלויד עשויה לחולל את המהפכה הזו. הקריאה  to de-fund the police and re-build  public safety (להפסיק את מימון המשטרה ולבנות מחדש את ביטחון הציבור) מהדהדת ברחבי ארצות הברית ומעבר לה.

הברוטאליות החשופה המלווה ביוהרה של השוטר הפוגע, אי-ההתערבות של שלושת חבריו, והרגע הנוכחי בהיסטוריה האמריקאית – המאבק להחזרת העליונות הלבנה, אי שוויון כמעט חסר תקדים, השסעים החברתיים והפוליטיים  המתרחבים וכישלון הקפיטליזם, שצמח מתוך ג'נוסייד של הילידים והשתלטות על אדמותיהם ועבדות השחורים (אם למנות רק כמה גורמים) – היו בין הגורמים להתפרצות המחאה, שבה נטלו חלק נשים וגברים מכל שדרות החברה ומערים ועיירות ברחבי ארה"ב.  היה ברור שהגיעה זמנה של המחאה הזו, עם הרוח המהפכנית שלה.

למיטב ידיעתי, מחאה כזו נגד המשטרה לא התחוללה מעולם בישראל. אף מפקד משטרה לא התפטר מתפקידו עקב הרג על ידי פקודיו, כפי שעשתה מפקדת משטרת אטלנטה. גם לא התחוללה במשטרת ישראל תמורה מעמיקה ומקיפה, אף שמאמצים חשובים בכיוון זה נעשו על ידי המפכ"לים יוסף נחמיאס, שאול רוזוליו, הרצל שפיר, אסף חפץ ואחרים. באופן מיוחד לא בוצע מאמץ מספיק לשינוי התרבות הארגונית, למניעה ולטיפול באלימות גברים כנגד נשים ובאלימות של שוטרי מג"ב.

דווקא במיניאפוליס, עירו של ג'ורג' פלויד, פורסם לפני כמה שנים המסמך MPD150: : working towards a police free Minneapolis (לחתור לקראת מיניאפוליס חופשית ממשטרה) שכתבו ארגונים מקומיים, חוקרים, אמנים ואקטיביסטים. המסמך מפרט את הכישלונות ואת נקודות התורפה של השיטור המקומי ואת האפשרויות להעניק ביטחון ורווחה לציבור בדרך אחרת. גם במקומות אחרים בארה"ב ובעולם עולות הצעות אלטרנטיביות. אני רוצה להציג שלוש מהן בקצרה, מהקל אל הכבד:

1. רפורמה של השיטור הקיים

אנו עדיין יכולים לבצע רפורמה מקיפה במשטרה באמצעות כמה מנגנונים מכריעים: שיח גלוי עם הציבור על יעדי המשטרה ושיטותיה והקצאת התקציב עבורה; שינוי תרבות המשטרה; הגדרה חדשה של המנדט המשטרתי כך שיבוסס על התפיסה הפמיניסטית של "ביטחון אנושי" הכוללת סביבה התומכת בחיים, ביטחון כלכלי, כבוד לזהות האישית והתרבותית והגנה מפני פגיעה שניתן למנוע.

שיטור צריך קודם כל לכבד את הקהילה. חייל על מדרגות אנדרטת לינקולן בוושינגטון (צילום: ויקטוריה פיקרינג CC BY NC ND 2.0)

הגדרה זו רואה את הקיום האנושי על רבדיו השונים ומשלבת היבטים כלכליים, תרבותיים, פוליטיים חברתיים ואזרחיים כאחת. מה שחשוב במיוחד: היא רואה בביטחון זכות בסיסית המוקנית לכול ומדגישה את ההדדיות של הביטחון (הביטחון שלי תלוי בביטחון של כל אחד אחר).

הגדרה זו בנויה גם על ההכרה בחשיבות הקהילתיות. אפשר למלא את העיר במצלמות בטיחות, לפתח ולהפעיל טכנולוגיות חכמות, אבל כל זה יהיה לשווא בלי הקשרים הישירים והשותפות של המשטרה עם הקהילה.

הקהילתיות, אם כן, מובנת כבניית קהילה עם כלכלה חזקה, שבה הזכויות החברתיות וזכויות האזרח והאדם מובטחות ונשמרות ביחס לכל התושבים והמבקרים בה (ובכלל זה הפלסטינים, כיבוש עומד בניגוד מוחלט לביטחון). היא גם מרחיקה לעבר הגדרה מחודשת של מניעת פשיעה: במקום גורמי ענישה, סמכות ואכיפה, טיפול בגורמים החברתיים, הכלכליים, הפוליטיים והערכיים שמהם צומחת הפשיעה (כולל הפשיעה של האליטות ו"אזרחים שומרי חוק"). במקום לבנות את "ציר הרשע" של הפשיעה – העניים, השחורים, המיעוטים ואפילו ה"חיילים" של ארגוני הפשע המאורגן – ולתייג את כולם כסיכונים וכאיומים, יש לנסות להבין את התהליכים המובילים לתופעות כאלו, ובכלל זה המצוקות, האינטרסים והשאיפות העומדות מאחוריהן. במקום תרבות הפחד, יש לגלות אמפתיה כלפיהם.

לרפורמה כזו עשויים להיות יתרונות רבים. קבוצות שונות יכולות לקבל אותה והיא זולה יחסית. עם זאת אני מאמינה, שבזמן ובעידן זה יש צורך בשינויים קיצוניים יותר

2. שיטור מאחה

גישה זו מבוססת על "קרימינולוגיה של עשיית שלום", שאציג אותה ממש בקצרה. טענתה היא כי מערכת אכיפת החוק והמשפט היא תגובה אלימה לפשע או לציפייה לפשע. היא צורה של שלום שלילי, ומטרתה להרתיע או לטפל בעבירות באמצעות איום וכוח. שלום חיובי איננו הרתעה או ענישה: הוא העדרם של פשע, אלימות ומלחמה (וכמובן, כיבוש). שלום חיובי פירושו להתייחס לאלימות המבנית, בעוד שעשיית השלום השלילית של מערכת אכיפת החוק והמשפט היא אמצעי לשמר את הדברים כמות שהם.  אלימות היא אנתרופיה: ככל שמשתמשים יותר באלימות נגד אלימות, כן קורסים היחסים החברתיים.

בעוד שהשימוש באלימות להשגת פיקוח חברתי מתמקד בהפרדה ובבידוד, עשיית שלום מכילה את הקונפליקט ושואפת להבין מה מתרחש לפני שהעבירה קורָה: מה קדם לפשע היא השאלה החשובה להבנת הפשע עצמו, שכן היא משקפת משהו עמוק ורחב הרבה יותר. הקרימינולוגיה של עשיית שלום היא בעלת אוריינטציה הוליסטית השואפת לרפא (heal) את כל הפרטים שהושפעו מהפשע.

מהקרימינולוגיה של עשיית שלום נובעת גישת  "הצדק המאחה", שכבר אומצה על ידי המשטרה. במקום פגיעה במבצע העבירה, מעדיפים התמודדות של העבריין עם מעשיו ונטילת אחריות מצדו, כל זאת בדיאלוג ובנוכחות הקורבן, המשפחות והקהילה. אלו מאפשרים איחוי של הפגיעה והתאוששות של הקורבן, שצרכיו ורצונותיו זוכים להתייחסות.

"שיטור מאחה" מטמיע את הגישות הללו במשטרה בכלל, על כל משימותיה ותפקידיה. שוטר סיור, למשל, יכול להפעיל את שיקול דעתו ולהימנע מכתיבת  דוח או ממעצר ולייצר מהלך של יישוב סכסוכים. השוטר לא מוערך על בסיס כמות המעצרים. תפקידו הוא לעשות שלום.  אכיפת חוק איננה הכרחית, שכן אכיפת חוק ככלל היא גזענית, מעמדית, סקסיסטית וגילנית . השוטר יחפש דרך לסייע לעבריינים, שיכורים וחסרי בית במסגרות שהקהילה בנתה עבורם.  כך השוטרים יהפכו למשכיני שלום (peace officer) במקום לאוכפי חוק.

שמירת סדר צריכה להיעשות באופן דמוקרטי. שוטרים מפזרים הפגנה בארה"ב (צילום: סטיילרדאן CC BY NC ND 2.0)

באירועים כמו הפגנות המטרה של השיטור היא לשמור על הסדר בדרך דמוקרטית, המבוססת על הסכמה ותקשורת וללא סנקציות. המשטרה תנקוט הסדרה, הכלה ודמוקרטיוּת, במקום לנקוט איסורים, הדרה וסמכותנות. שיטור כזה יהיה בנוי על הרגעת הזירה: צמצום האלימות והשימוש בכוח, צמצום הניראוּת של סמכות המשטרה ועוצמתה, והקפדה על נורמות חוקיות ודמוקרטיות; ובמיוחד ניהול רגיש של חופש הביטוי.

המשטרה תעשה שימוש אפקטיבי בדיאלוג עם הקהילה והמפגינים. השוטרים יאפשרו מימוש מרבי של זכויות דמוקרטיות ככל שהסדר הציבורי יכול לספוג. כך מכוננים פוליטיקה נכונה: מרחבים מלאי חיוניות, שבהם נשמעים קולות רבים ושונים. ניתן להשיג זאת אם עומדים בשלוש דרישות: מודעות לפוליטיקה, עידוד התקשורת וניטרול האלימות.

מודעות לפוליטיקה פירושה הבנה של טענות המפגינים וההקשר שבמסגרתו הן מתעוררות, וגם מתן במה להצגתן. מודעות זו מקורה בהבנה, ששיטור הוא פוליטי, ולכן על השוטרים והמשטרה להיות רגישים למורשת החברתית, התרבותית והפוליטית בכלל, ולזו של המפגינים בפרט.

לגישת השיטור המאחה יש השלכות רבות אחרות – למשל, לגבי חקירות או עבריינות נשים – אך אמנע כרגע מלדון בהם.

3. חברות רשתיות של שלום

ההצעות האלו והצעות אחרות למהפכה בשיטור מותירות על כנן את הגורמים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים המייצרים סבל ופשע, ובכלל זה את הקפיטליזם, מערכת הבנויה על תאוות בצע, עבדות, שימוש בלתי מוגבל במשאבים ציבוריים וניצול של נשים, של הטבע ושל הדרום הגלובלי. הן אינן נוגעות בתאוות בצע, באינדיבידואליזם, בתחרות ובמלחמות, כמו גם בדרכי מחשבה, הוויה ועשיה מערביות אחרות המקדמות קונפליקט, עימותים ואלימות.

לפיכך, נשאף ליצירת חברות של שלום ושוויון וסולידאריות, שבהן ממילא תהיה משמעות אחרת לחוקים ולשמירה עליהם. כך אפשר לדמיין חזון של שיטור אלטרנטיבי במסגרת של שינוי חברתי כולל. גם כשלי הקפיטליזם, המשבר הסביבתי ומגיפה הקורונה תובעים מאיתנו לחשוב על חברה אחרת.  על כך, על חזונות של חברה אלטרנטיבית שבה תפיסת הביטחון שלנו שונה, צריך להתנהל הדיון הציבורי.

אמנע מלפרט את החזון שלי. אומר רק שבעיני רוחי אני רואה קהילות של אמון, שבהן הביטחון שלי תלוי בביטחונם של אחרים, כל האחרים. שבהן ייצור החיים (life production)  קודם לייצור סחורות (goods production), חברה שמושתת על נתינה  ודאגה ואיכפתיות,  חברה הבנויה על קהילתיות, שמספקת לנו ביטחון –  חברתי, רווחתי, בריאותי, אישי – אך בעיקר ידיים שיתפסו אותי כשאפול, שלא אהיה לבד ברגעי הקושי. כי כל עוד יש אישה אחת ללא ביטחון, כל עוד יש אישה אחת או גבר אחד תחת כיבוש ודיכוי,  כולנו חיות ללא ביטחון. השלום שלי הוא השלום שלך. אנו זקוקות לביטחון כל הזמן בכל מקום.

וכל זה אפשרי.

ד"ר אראלה שדמי היא היא פעילות שלום פמיניסטית וחוקרת עצמאית של נשים ופמיניזם, משטרה ושיטור. לשעבר קצינה בכירה במשטרה