newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המיצ"ב: הפערים בחינוך נשמרים כי מישהו שומר עליהם

שוב חשפו מבחני המיצ"ב פערים בין תלמידים על רקע חברתי כלכלי. משרד החינוך מתיימר לתקן זאת באמצעות עוד שעות הוראה, אבל הפתרון טמון בשינוי מדיניות הרווחה. האחריות לשינוי היא על הממשלה ולא על המורים

מאת:

השבוע התפרסמו תוצאות מבחני המיצ"ב (מדדי יעילות וצמיחה בית ספרית) לשנת תשע"ה. שוב התברר כי עתידו של ילד בישראל תלוי בעבר של הוריו: יותר כסף להורים מבטיח ציונים גבוהים יותר לילדים. לנוכח הבשורה הקשה נאלם שר החינוך בנט. בעמוד הפייסבוק שלו הוא פרסם ביום המחרת את הפוסטים הבאים: "כן הרגתי הרבה מחבלים", "המתנחלים הם חגורת הביטחון של ישראל", ו- "ככה נלחמים בטרור". אף מילה על חינוך או על פערים.

באין שר חינוך, נשלחה מנכ"לית המשרד, מיכל כהן, להסביר את מצב המיצ"ב. במסיבת עיתונאים שכינסה היא אמרה:

עדיין יש לנו קושי גדול מאוד, לצערי, בסיפור של הפערים. עדיין הפערים הם לא מבוטלים, בין המגזרים ובתוך המגזרים. עדיין אנחנו לא מצליחים לנתק את הקשר הגורדי הזה בין מצב סוציו-אקונומי לבין הישגים לימודיים.

בתרשים תוכלו לראות את הקשר הגורדי המדובר. הכנסתי בו ציונים של תלמידים בארבעה מבחנים: אנגלית וחשבון בכיתה ה' ובכיתה ח'. כל הקווים מראים קשר ישר וחזק בין ציוני התלמידים לבין הכסף של ההורים.

הקשר הגורדי בין כסף לחינוך

הקשר הגורדי בין כסף לחינוך

שימו לב בבקשה למילה "עדיין", החוזרת כמנטרה בדברי המנכ"לית. היא נועדה לרמוז שזה עניין של זמן. שאפשר באופן עקרוני, רק טרם בשלו התנאים. האמנם זו שאלה של זמן?

הפיתרון הכמותי שכבר כשל

בראיון בגלי צה"ל פרטה המנכ"לית מה היא תעשה עם הזמן. לדבריה יש למשרד החינוך אחלה "מתווה" המבוסס על "תקצוב דיפרנציאלי", "מעטפת פדגוגית תומכת" וגם "חליפה צמודה של היבטים איכותניים". ואל תדאגו – "לא נצטרך לחכות חמש שנים לסיום המתווה".

מה שהמנכ"לית אומרת משקף תפיסה כמותית של החינוך. על פי גישה זאת, אם יתנו לתלמידים החלשים יותר כסף, שפירושו יותר שעות לימוד, אז הפערים יצטמצמו. נכתוב את זה יותר ציורי: אם ילד מצליח ללמוד בשעה כמות מסוימת של "חומר", אז מניחים שבשעתיים הוא יצליח ללמוד יותר. זה נשמע אמת, אבל זה לא.

זה שגוי משום שהמשוואה הכמותית מתעלמת מהיכולות של התלמיד. אם הוא לא רכש בשנות ילדותו בבית הוריו את המושגים ואת תפיסות היסוד, שנדרשים כבסיס ללמידה, אז זה לא משנה כמה זמן יימשך השיעור. כמו שלא משנה כמה זמן תתאמצו לנסות לעוף, כל עוד אין לכם כנפיים. ואת הכנפיים, כלומר את בסיס ההתפתחות של ההכרה, רוכשים בבית ההורים. וזאת הסיבה לקשר בין הישגי הילדים לבין הוריהם.

את החוכמה הזאת הבינו לראשונה במחצית המאה הקודמת. עד אז, באמת חשבו כולם שזה עניין של זמן. אבל במחקר המוכר בשם "דוח קולמן" התברר לראשונה שכמות בית הספר לא באמת משפיעה על ציוני התלמידים. בשנת 1966 כתב קולמן:

מסקנה אחת בולטת מעל לכל: לבית הספר יש השפעה מועטה על הישגי הילד, שאינה תלויה ברקע ובהקשר החברתי שלו.

תוצאות המיצ"ב מחזקים את ממצאי קולמן, שאכן יש קשר חזק בין הישגי התלמידים לרקע החברתי. התוצאות סותרות את המסקנה של מנכ"לית משרד החינוך, כביכול יותר שעות בבית ספר יצמצמו את הפערים בחברה.

המורים לא אחראים להרס מדינת הרווחה

הטענה שיש בכוחו של משרד החינוך לתקן את המצב באמצעות כסף וזמן, משחררת מכל אחריות את קובעי המדיניות ומטילה אותה על המורות והמורים. הם אלה שצריכים להתאמץ בכיתות לפתור את בעיית הפערים. אבל כיצד?

מה יכולה המורה לעשות לנוכח תלמידים שבאים מבתים עניים? לתרום להם את משכורתה הנמוכה ממילא? האם המורה אחראית לכך ששיעור העוני בישראל הוא מהגבוהים בעולם? או אולי אחראית לכך שגם אנשים שעובדים במשרה מלאה בישראל נותרים עניים? האם המורה יכולה לתקן את עוולות ההפרטה של מערכת הבריאות? את מצוקת הדיור? את יוקר המחיה? את הרס החקלאות? את התחבורה הציבורית החסרה? בכל הדברים האלה האחריות היא על הממשלה, ולא הוגן מצידה של המנכ"לית להטיל אותה על המורות והמורים.

מבחני המיצ"ב – ובאמת לא היה צריך אותם בשביל זה – מצהירים במפורש: הקשר הוא בין הישגי התלמידים לבין המצב החברתי כלכלי של ההורים. ביתר מיקוד: הציונים נמוכים כי ההורים עניים! על כן, צמצום הפערים בהישגים לא יתרחש אם נוסיף עוד חינוך ועוד הוראה, אלא אם נתקן את מדינת הרווחה ונצמצם את הפערים החברתיים.

האחריות היא על הממשלה, לא על המורים.

> הצצה נדירה: מה קורה לילדים שלנו מאחורי דלת הכיתה?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf