הצצה נדירה: מה קורה לילדים שלנו מאחורי דלת הכיתה?

הסרט שלום כיתה ב' מציע מבט נדיר אל האופן שבו מערכת החינוך כובשת את גופם, שכלם וזהותם של הילדים. זאת זכותנו כחברה לראות מה קורה שם לילדינו, וחובה לכל הורה להחליט אם הוא מסכים לדיכוי היַלדוּת של ילדיו

מאת:

השבוע צפיתי בסרט "שלום כיתה ב'", סרטה של נטע לוי. זהו סרט דוקו המלווה כיתה במהלך שנת לימודים. נטע הסבירה שהצוות המתעד היה בכיתה לפחות שלושה ימים בכל שבוע, כך שלבסוף התרגלו התלמידים והמורות לנוכחות המצלמה. כתוצאה מכך, הם מתנהגים לא "בהתאם" אלא דווקא כהרגלם, ואנחנו זוכים להצצה נדירה אל מאחורי דלת הכיתה.

שלום כיתה ב' עוסק בעיקר בשאלת הזהות: כיצד מבְנָה מערכת החינוך את זהותם של הילדים? ובמיוחד – כיצד מתמודדים התלמידים עם הדבר בכיתה הטרוגנית, ובמציאות מורכבת של מלחמות ושנאות? אגע בכך רק מעט, כדי שתישאר לכם סיבה טובה לצפות בסרט החשוב הזה.

כיבוש הגוף

בבתי הספר שלנו חינוך מתקיים בעיקר בישיבה. התלמידים יושבים כשהם כותבים ויושבים כשהם קוראים. הם יושבים מקשיבים, ויושבים מדברים. יושבים מנגנים ויושבים מציירים. יושבים חושבים ויושבים בוהים. "נא לשבת", זה במקרים רבים המשפט הראשון שנשמע בכל שיעור. המצלמה של נטע חושפת את זעקתם של הילדים לנוכח הדיכוי הפיזי. פלג גופם העליון, שהוא משוחרר יחסית, מתנועע בעוויתות, נשען לצד, מתמתח לאחור, נשכב על השולחן. הצוואר מתנדנד, מתקשה להחזיק את ראשם הכבד. בצילום נדיר נראות הרגליים הקצרות רוטטות באוויר, מנסות לשחרר את המועקה הגופנית. וברגע הצלצול הם נורים מתוך הכיתות, רצים אנה ואנה, ללא תכלית, מלבד הצורך בחירות ובתנועה.

על שום מה נדרשים הילדים לשבת דום כל כך הרבה שעות כל כך הרבה ימים? זה ודאי לא קשור ללמידה. תסתכלו על אנשים סביבכם בשעה שהם מדברים בטלפון, ותראו שהם הולכים הלוך ושוב. אנשים קוראים בשכיבה, מקשיבים בתזוזה וחושבים בהליכה. הישיבה אינה צורך פדגוגי, אלא דווקא צורך בריסון ובשליטה.

קטעים מתוך הסרט שלום כיתה ב'

כיבוש השכל

לא רק הגוף נכבש בבית הספר, גם השכל. הלימודים בבית הספר היסודי עברו אקדמיזציה מוגזמת; וההוראה והלמידה נעשות בדרך השכל, האינטלקט, המילים שמייצגות מצבים, וההיגיון שמחליף את התחושה והרגש. כבר בשנת 1632 כתב על כך המחנך החכם קומניוס:

השיטה המשמשת להוראת הצעירים היא על פי רוב כה חמורה, שבתי הספר אין בהם דבר מלבד אימה לילדים וחורבן לשכלם. […] כך, לכל היותר, מצליח בית הספר להפוך חמורי בר להוטים וחסרי סבלנות לעדרי צאן צייתנים.

זאת באמת לא טענה חדשה, אבל הסרט ממחיש זאת היטב. בעוד המורה מדברת, מוכיחה המצלמה עד כמה מנותקים התלמידים מחדר הכיתה. עיניהם מזוגגות, מבטם תלוי באוויר, הם תלושים מהמקום ותשומת ליבם מוסתת שוב ושוב. "עופרת היא מתכת כבדה, רכה, נוחה להתכה וליציקה. משמשת בתעשיית מצברים ועוד". תגידו אתם: האם זה מעניין? האם זה מובן? האם זה חשוב? בכיתה ב', לא בפקולטה למטלורגיה.

מלבד הסבר מילולי, משתמשת המורה במתודה נוספת: שיחה של שאלות ותשובות. השיחות האלה חסרות פשר ושחר, לא פחות מההקשבה. המאפיין הבולט של ילדים, בוודאי בגיל בית ספר יסודי, הוא חוסר אחריות אינטלקטואלי. זה לא נכתב על דרך השלילה, אלא זה דווקא מצב טבעי והכרחי, חלק משלבי ההתפתחות של מוחם והכרתם. הקשרים במוחותיהם רבים יותר ובלתי מאורגנים ביחס למוח של אדם בוגר. זאת הסיבה שהם זורקים משפטים סתומים לחלל הכיתה, תוך שהם קופצים מנושא לנושא. יש מי שחושב שהם יצירתיים, אבל האמת היא שהם פשוט חסרי אחריות – המילים יוצאות מפיהם ללא שום בקרה. בקרה רציונאלית אני מתכוון.

הדרישה של מערכת החינוך שהם ילמדו בדרך אקדמאית – כלומר בדרך של ניתוח שכלתני, מבטלת את זכותם להיות ילדים, לחשוב כמו ילדים, לקשקש כמו ילדים, וללמוד כמו ילדים, מתוך חירות האי-מחשבה.

כיבוש הזהות

מתוך חוסר האחריות השכלי, מספרת אחת התלמידות: "הייתי אתמול בקוטב המערבי, וראיתי שם הרבה מוסלמַנים". תרשו לי לאתגר את תפיסת המרחב שלכם: אם כדור הארץ הוא עגול, ויש לו קוטב צפוני ודרומי, למה בעצם אין לו קוטב מערבי ומזרחי? אם מתבלבל לכם המוח במחשבה על השאלה הזאת, זאת המחשה מצוינת לדרך שבה חושבים וחווים הילדים את העולם: חוסר יכולת לתפוס את הדברים.

ומה לגבי האנשים שהיו שם, האם היא מתכוונת למוסלמים? מתי לאחרונה ראיתם מוסלמי ברחבת הכותל המערבי? אולי הילדה שמעה מאמא שלה את הכינוי "מוזלמן", כשם גנאי ליהודים גלותיים? מסובך הדבר הזה שנקרא זהות, בטח כשאתם בני שבע וחצי.

אבל מערכת החינוך לא מרפה מהילדים. "כשאני אומרת לכם: צורר היהודים, למי אני מתכוונת?" שואלת המורה. התשובה תלויה כמובן בלוח השנה. בדצמבר זה אנטיוכוס, בינואר זה אסמאעיל הניה, במרס המן, באפריל פרעה, במאי היטלר, ביוני נסראללה. שוב ושוב רוצים להשמיד, לגרש ולאבד את היהודים. "מה קורה!" זועקת המורה, "רוצים להשמיד את העם היהודי! אותי!" אני כמובן מוציא את דברי המורה מהקשרם, אבל זאת בדיוק דרך המחשבה של הילדים – מחוץ לכל הקשר הגיוני.

> מה כואב לשר החינוך? ישראלים שחושבים אחרת

צילום מסך מתוך הסרט שלום כיתה ב', בבימוי נטע לוי

צילום מסך מתוך הסרט שלום כיתה ב', בבימוי נטע לוי

שחרור הילדים

בסיפור הנפלא צ'יטי צ'יטי בנג בנג, מקנא מלך וולגריה בילדים שבממלכתו. הם צעירים, שמחים ומלאי חיים, והוא לא יכול לסבול את זה. על כן, נחטפים הילדים מבתי הוריהם, ונכלאים בצינוקים האפלים שמתחת הארמון. טוב, אתם אומרים, זה רק סיפור, זה לא על באמת.

הנה פסטאלו'צי, מחנך מופלא נוסף, שכתב בשנת 1801 על ה-"באמת":

הלימוד בבית הספר, דימיתי אותו כבית גדול, שקומתו העליונה מזהירה בזיווה של אמנות גבוהה ושלמה, אולם מעטים המתגוררים בה. […] ובקומה התחתונה שוכנים עדרי אדם לאין ספור; אלא שלא זו בלבד שעוזבים אותם לנפשם בחשכה המנוולת, בחדרים האטומים, אלא אף מנקרים באכזריות את עיניהם של אלה מהם, המעזים להרים ראש והציץ לקומה העליונה.

אני ממליץ לכם לראות את סרטה של נטע לוי, שלום כיתה ב'. על עיקר הנושא של סרט לא כתבתי – השארתי לכם. אחר כך, קבלו החלטה מושכלת – האם אתם מסכימים שככה ייעשה לילדים ולילדות שלכם.

* לגבי אפשרויות צפייה, שאלו את נטע לוי היוצרת, את המפיקים או המפיצים.
* הציטוטים בפוסט מתוך ספרי בית או ספר.

> מכתב פתוח מפליטה פלסטינית לציבור הישראלי

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מנסה להשתמש בדחליל הביטחוני כדי להצדיק את החוק. שרת הפנים איילת שקד (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

מנסה להשתמש בדחליל הביטחוני כדי להצדיק את החוק. שרת הפנים איילת שקד (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

נימוקי הביטחון לא יעזרו: חוק האזרחות הוא גזעני

במשך 20 שנה, חוק האזרחות ניצל מפסילה מבג"ץ משום שהוא הוצג כזמני. עכשיו איילת שקד ושמחה רוטמן רוצים להפוך אותו לקבוע. הפתרון הוא חוק שיבחן כל מקרה לגופו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf